מכונת 'הצדק החברתי' שמפרקת את החברה

מאבק הנכים להעלאת קצבאות תוך חסימת כבישים הביא את השיח הפרוגרסיבי בישראל לנקודת קיצון בגזרה נוספת. "נכה, לא חצי בנאדם" קראו המפגינים ואחזו בשלטים, כשנראה שמעטים הם הפוליטיקאים שמפספסים הזדמנות להצטלם עם נציגיהם. גם המשטרה לא העזה להתעמת עם המפגינים שסגרו צירי תנועה מרכזיים במדינה לאחר שהבינה שעבודתה לא מצטלמת היטב בעין המצלמה, מה שגרם לה לותר עליה. ההתנהלות של גורמים בפוליטיקה, בתקשורת ובממשלה, מגלה את התפיסה היסודית שקנתה לה שביתה ומעמד של קדושה בקרב מחנה פוליטי גדול.

מה פשר הסיסמא "נכה, לא חצי בנאדם"? לא מדובר בהתקוממות אל מול אנשים המבקשים לגזול מנכים זכויות אזרח חלילה או שמתייחסים אליהם באופן משפיל ומבזה. המצב הוא הפוך למעשה. המפגינים למעשה תובעים מהמדינה לקחת אחריות ולא להתכחש למצבם. לפי הטענה, עת המדינה יושבת ולא עושה דבר, הרי היא פוגעת באופן פעיל בנכים, או בכל קבוצה אחרת המייצרת 'מחאה' נגדה. פשר הדבר הוא שמבחינת אוהדי המחאות, חובתה של המדינה היא להשוות את מצבם של בני האדם באופן פעיל. נכה לא יהיה חצי בנאדם רק אם המדינה תתערב ותרומם את מעמדו כך שישתווה למי שאיננו נכה – במקרה זה (וברוב המקרים), באמצעות פיצוי כספי על מצבו.

הכדור של 'מחאת הנכים' החל את תנועתו בשנה שעברה. מוביל מחאת הנכים בכנסת, ח"כ אילן גילאון ממר"צ אשר העלה בסוף 2016 הצעת חוק להשוואת קצבת הנכות האוניברסלית (זו שמקבלים כל הנכים, לפני תוספות אחרות) לשכר המינימום. הצעתו עברה בכנסת בקריאה טרומית כשלא היה ברור אז מה יהיה המקור התקציבי, וכשההצעה עוברת למורת רוחה של הקואליציה, אם כי באמצעות שיתוף פעולה של חברי כנסת משורותיה, אשר כנראה דאגו להיעדר מההצבעה. הקמפיין להעלאת קצבאות הנכות התמקד בשכר המינימום לא בכדי. גם כאשר ביקשה הממשלה להעלותן, לא שקטו מחוללי 'המחאה' וחזרו על הדרישה הבלתי ניתנת לפשרה מבחינתם – שקצבת הנכות תוצמד לשכר המינימום. ח"כ גילאון נימק זאת מעל בימת הכנסת כך:

ההוצאות של האדם עם המוגבלות אינן פחותות מהוצאות של אדם שאינו נחשב נכה לפי חוק הביטוח הלאומי. לפיכך, אין כל הגיון שהקצבה שיקבל האדם עם המוגבלות הזכאי לקצבת נכות מלאה בגין נכותו ואבדן כושר עבודתו, תפחת ממה שנחשב לשכר מינימלי במשק.

כלומר, ישנן כמה הנחות יסוד מבחינת גילאון, שאולי נראות מובנות מאליהן במבט ראשון, אך הן למעשה מדרמטיות ושנויות במחלוקת. הנחת היסוד הראשונה היא שמי שהגורל לא האיר לו פנים, נמצא לבדו בעולם. בלא משפחה, בלא חברים ובלא קהילה שתסייע בעדו. הנחת היסוד השניה, שיא ש"מגיע" לאותו אדם לקבל מה שאחרים לא מקבלים בגלל מצבו – אמירה נחרצת שיש לשים לב כי היא שונה מטיעון דוגמת "יש לסייע לו ולשפר את מצבו" או ש"קיימת אחריות מוסרית לסייע לו". לא, כאן לא מדובר באחריות חברתית של יחידים וקהילות כלפי אנשים במצוקה, אלא "זכות" בלתי ניתנת לערעור לרמת חיים מסויימת.

הנחת היסוד האחרונה וחשובה היא שברור כי הכתובת היא המדינה, מעין גוף מחולל זכויות שתפקידו לודא שבני אדם חיים ברמת חיים מינימאלית ואחידה. כלומר, הנחת יסוד זו לא מתייחסת לנכים בלבד, אלא היא מבקשת לטעון שגם שכר המינימום מכוון לקיום אנושי מינימאלי ויש לו תפקיד חברתי בעשיית צדק. לא מדובר במספר שרירותי שתלוי בגורמים רבים, אלא בצו שדורש לוודא שסל של צרכים נמצא בהישג יד. לפי גילאון לא יתכן שנכה יקבל פחות ממי שעובד, משום שלא יתכן שהמדינה לא תערוב לקיום המינימאלי של הנכים, שמוגדר (או אמור להיות מוגדר) בשכר המינימום.

הזכויות החברתיות

זוהי אותה תפיסה שעומדת בבסיס חלום התחיקה של השמאל הפרוגרסיבי מאז קנה לו אחיזה בישראל – חקיקת 'חוק יסוד: זכויות חברתיות'. שני עשורים לפחות מנסים לחוקק את החוק ולעגן בחוק יסוד בעל מעמד עליון של פסילת חוקים ויצירת חובות בהוראת המערכת המשפטית, את המחויבות של המדינה להבטיח "קיום בכבוד" לכלל אזרחיה. ההצעה האחרונה של האגודה לזכויות האזרח קובעת כי "לכל אדם הזכות להבטחת צרכיו כאדם ברמה נאותה וראויה לשם קיום בכבוד אנושי" וכי "המדינה מחויבת לפיתוח ולקידום מתמשך של התנאים להבטחת מימושן של הזכויות החברתיות". זאת לצד שורה ארוכה של מחויבויות חברתיות לתשלום קצבאות והענקת שירותים שונים בחינם, לצד מיצוב זכות השביתה הבלתי מעורערת.

חוק היסוד לא עבר, אך הוא מבטא את המיית לבם של הפרוגרסיבים בישראל. גם במוסדות א-פוליטיים לכאורה, דוגמת בית הדין לעבודה, נעשה שימוש בביטויים דוגמת "אמנם חוק יסוד: זכויות חברתיות, טרם נכתב עלי ספר, אולם…" כתירוץ להקדים פסיקה פרוגרסיבית לחקיקת החוק. כלומר, הצעת החוק מהווה השראה וביטוי כאחד לשאיפות לפיהן המדינה צריכה להפוך לאמצעי החברתי הראשון במעלה, זו המייצרת שוויון בחברה. שוויון בתוצאות, כלומר במצוי ביד כל אחד מן האזרחים (או בני האדם בכלל) – ולא שוויון בפני החוק, או מבחינת הכוח הפוליטי המצוי בידי כל אזרח ואזרח.

כשמדברים על 'מאבק הנכים', בעצם מדברים על קידום כל אותן הנחות יסוד מובלעות, אשר קונות להן מקום בלבבות הציבור, מבלי שיש צורך לבטא אותם בעל-פה. גם מבחינת ח"כ אילן גילאון, השאיפה להשגת צדק באמצעות המדינה היא המטרה הראשונה במעלה, ולא שיפור מצבם של הנכים דווקא. לדבריו:

קו אחד מחבר בין עובדי רשות השידור, עובדי כימיקלים לישראל, מורי הקבלן, העובדות הסוציאליות וכל יתר הישראלים שקולם לא נשמע אלא בסוף הנפילה, כשהם נאלצים לצאת למאבק על הדברים המובנים ביותר מאליהם – הם כולם מבקשים לחיות חיים בכבוד במדינה בה צדק הוא לא תוצאה של קומבינות וקשרים אלא זכות בסיסית.

אל ישראל הזו אנחנו מבקשים להגיע. מדינה של צדק במקום צדקה, שוויון אמיתי, שלום ותקווה.

צדק ולא צדקה – הסיסמא המפורסמת של חסידי הפרוגרס, היא אכן קליטה ונדמה שהאוזן החלה להתרגל אליה, אך היא טומנת בחובה הנחות יסוד שעלולות להיות הרסניות. מדינת הרווחה אשר מחלקת קצבאות לרוב, על מנת לשפר את חיי אזרחיה או למנוע מהם דלות ככל הניתן, אף היא איננה מקובלת על גילאון וחבריו למחנה. מבחינתם יש למדינה חובה מוחלטת להעניק זכויות חברתיות. מי שתופס את פועלה של המדינה כמחלקת קצבאות ושירותים כמידת היכולת, במטרה לשפר את הרווחה ולמנוע מצוקה – הוא כופר בעיני חסידי ה"צדק, לא צדקה". המדינה, כיצרן הבלעדי של הצדק, מועלת בזכות הקיום הבסיסית שלה אם היא לא מייצרת צדק, ורק "נותנת נדבות".

המדינה כמכונת צדק

יש בביקורת זו מן ההגיון, משום שהטענה שמתקיים מעשה של צדקה או של חסד בין גוף בירוקרטי ומנוכר הפועל באמצעות פקידים ונהלים לאדם הבודד, היא מפוקפקת ביותר. חסד נעשה בידי בני אדם. אולם, לא זה מה שמעניין את המבקרים הללו, שכן, אין הם חפצים בצדקה כאמור, אלא בשימוש במדינה לטובת מימוש אידאה של עולם צודק לפי ראות עיניהם. חלוקת הנדבות הזו, היא עלבון בעיני החסידים משום שלדידם היא בנויה על הנחת היסוד שאין למדינה חובה כלשהי לייצר שוויון ולנהל את החברה, כשכל מה שהיא עושה בתחום החברתי הוא לפנים משורת הדין. זוהי כפירה בתפקיד המדינה, ולכן גם אנו שומעים לעתים קרובות את החסידים אשר מבקרים קשות פעילות של עמותות חסד. ישנן עמותות שאף מבצעות את פועלן תוך כדי השמעת טרוניה חוזרת, שאומרת שאלה פועלות בצער ובלב כבד, משום שלמעשה "נאלצות" להחליף את המדינה בהיעדרה הפושעת, שהרי מעשיהם הוא תפקידה מלכתחילה – החובה שבה היא מועלת.

בתגובה לריאיון של מנכ"ל הקרן החדשה לידיעות אחרונות, בו האשים את הימין בהיעדר פעילות בתחום החברתי, אל מול אינספור ארגוני ה"צדק החברתי" של הקרן, העיר יועז הנדל שלשמאל אין מונופול על דאגה לחלשים, וארגוני צדקה קיימים גם בלי קשר לשמאל. זו הייתה ההזדמנות של שלי יחימוביץ' לזנק ולנעוץ את שיניה על רקע דברי הכפירה של הנדל.

מעריכה אותך ולפיכך ממאנת להאמין שכתבת משהו כה בלתי ממלכתי. ״ארגוני חסד״?! גם בפז ובלוג׳ היו לנו ארגוני חסד. לא הגשמנו מאז את החזון הציוני? https://t.co/Vz1Yxd6DMO

— שלי יחימוביץ (@Syechimovich) October 8, 2017

לפי יחימוביץ', לא הקמנו מדינה, אלא בשביל לייצר צדק. צדקה היא משהו ששייך לימי הגלות והיה אמור לגווע לאחר הקמת מדינה ליהודים. העצמאות המדינית והערובה הביטחונית לא עומדות במרכז הציונות של יחימוביץ', אלא דווקא כינון מוסד העל הכל יכול שמסוגל להיות יצרן של "צדק חברתי" בלי להזדקק לחסדים "מופרטים" של יחידים וקהילות. המדינה היא אתחלתא דגאולה של יחימוביץ' וחבריה לחסידות, בשל הפטור מן הצורך בצדקה של יחידים וקהילות, וריכוז תעשיית הצדק במפעל אחד מולאם – המדינה – מכונת הצדק.

חותרים להגמוניה של דת "המדינה"

אלא שהחזון הציוני של יחימוביץ' איננו ציוני כלל וכלל. הוא איננו אלא שכפול וייבוא של רעיונות זרים של השמאל מרחבי העולם. אלכסיס דה-טוקוויל כתב בדור שאחרי המהפכה הצרפתית על הנטייה של חסידי המאבק והמהפכה לראות בשלטון המרכזי כלי יחיד בחברה – בלי התארגנויות אזרחיות, בלי קהילות, ובלי שניתן יהיה לעשות דבר פשוט ככל שיהיה, מבלי לצפות שיד המדינה תהיה בו. אותן נטיות להעניק למדינה כוח בלתי מוגבל והרסני, במטרה לשרת גחמות זוהה בידו לפני מאתיים שנה. הציונות של יחימוביץ' הנזפנית איננה יחודית, היא בסך הכל שכפול של אותה נטייה.

אם להסתמך על דבריו של טוקוויל בהקשר של מדינת הרווחה המודרנית, ניתן לזהות תופעה ששווה לחשוב עליה. הגישה של חסידי מדינת הרווחה והעושים שימוש במדינה החזקה למען יצור הצדק, יש בה מעין ממד דתי שבא כתחליף לדתות המסורתיות. השלטון המרכזי הפך תחליף לאלוהים. במקום לפנות השמימה למזור לצרות האדם וישועה מן המכאוב, פונים אל 'המדינה' אשר אחראית לכל התחלואים אך מסוגלת גם לרפא אותם. כך מזור לכאבם של הנכים, חולים או קשישים עובד בידי הממשלה שזועקים אליה כדרכם של מתפללים הפונים לאל בזעקה רמה ביום הכיפורים – "אל תשליכנו לעת זקנה, ככלות כוחנו אל תעזבנו". ובניגוד לדתות אחרות, עניינה של דת שכזו היא גאולה בעולם הזה, ולא בעולם הבא – כאן ועכשיו – העם דורש צדק חברתי ממכונת הצדק.

כאשר המדינה הופכת לשחקן היחיד במרחב הציבורי, והתארגנויות שונות של אזרחים, לרבות מוסדות הקהילה והמשפחה, מאבדות מתפקידן החברתי ככאלה שיש להן אחריות לסייע לזולת, נותר האדם לבדו אל המדינה. בודד מול הררי בירוקרטיה בעלי עוצמה רבה, האדם הוא באמת אורגן פוליטי מבוטל. הדרך לעריצות נסללת, והחברה הופכת מנוונת יותר ויותר כשהיא מאבדת מתפקידיה ומפקידה אותם בידי המדינה. אמירה שהייתה נדחית בבוז בימים עברו דוגמת "המדינה היא שאחראית לחינוך הילדים, ולא ההורים", נשמעת היום כטריוויאלית כמעט, ובכל אופן, אין היא בגדר חריקה שהאוזן סולדת ממנה. זהו תוצר ישיר של התפשטות המדינה המנַוונת. אחרי הכל, אין אויב גדול יותר לחברה חפשית ומלוכדת, יותר מגישתה המנַוונת של חסדי "הצדק החברתי" שמפרקים את החברה ומציבים יחידים בודדים אל מול ממשלה אחת גדולה.