חדש מבית הדין לעבודה: הזכות להיות שכיר

בעולם שבו כל בחירה אישית הופכת לזכות מולדת – שהיא בעצם חובה של אחרים – נולדה השבוע זכות חדשה: הזכות להיות שכיר. פרשת נגב קרמיקה קבעה שיא חדש בתחום זכויות האדם הבלתי מעורערות ובו למעסיק פרטי יש חובה להמשיך ולהחזיק עסק כושל רק כדי שלעובדים יהיה תלוש משכורת.

הייתם חושבים שסגירת מפעל שבו עובדים 140 אנשים בכלכלה מצליחה בסך-הכל, עם אחוזי אבטלה מאוד נמוכים, לא היה פותח את החדשות. אבל כנראה שאתם לא מכירים את ההסתדרות שהחליטה לעלות על הרגליים האחוריות במקרה הזה. מזה חודש דנים בגורל המפעל עשרות אנשים: הבעלים, הנהלת המפעל, ועד העובדים, ההסתדרות, משרד הכלכלה ובית הדין לעבודה – ולא מצליחים להגיע להסדר לגבי עתיד המפעל.

והשאלה היא מדוע הכלל דרוש הסדר? הרי הבעלים וההנהלה קבעו כי אין למפעל תקומה. המספרים לא משקרים: עלות הייצור עומדת על כ-40 ש"ח למ"ר ועלות היבוא על כ-26 ש"ח למ"ר. המפעל מפסיד כ-2 מיליון שקל בחודש. לאחר בדיקות וצעדים רבים שהנקטו במפעל לצורך התייעלות וצמצום עלויות, הדבר היחיד שנותר לעשות הוא לדון עם העובדים על הורדת עלויות השכר וצמצומים. אבל ועד העובדים וההסתדרות סירבו לדון בהצעות התייעלות וצמצום וכך המפעל נדון לסגירה.

לפני כחודש הודיעה הנהלת מפעל 'נגב קרמיקה' בירוחם על סגירת המפעל ושלחה מכתבי פיטורים לכל העובדים. ההסתדרות עתרה לבית הדין לעבודה, ובית הדין הקפיא את הפיטורים (וניתן לתהות כיצד הוא בכלל מחזיק בסמכות שכזאת), ומאז הועלו הצעות מרחיקות לכת להצלת המפעל. המדינה הציעה הלוואות ומענקים כשהשר אלי כהן הציע חבילת סיוע עבור המפעל. החבילה כוללת מענק והשתתפות המדינה בשכר העבדים, וכן מענק נוסף בסך מיליוני שקלים שיוחזר כאשר 'נגב קרמיקה' יתחיל להרוויח.

מפעל במתנה? לא תודה

אבל הבעלים וההנהלה היו ברורה לגמרי לגבי תכניותיהם – המפעל צריך להיסגר. לא מענקים, ובטח שלא הלוואות, שיעמיסו עוד נטל החובות הגדול ממילא, לא ישכנעו אותם. הבעלים אפילו הציעו להעביר את המפעל ללא תמורה לידי ההסתדרות, העובדים והמדינה לניהול עצמי או למכירה למשקיע אחר. אבל העובדים, וודאי המדינה, מסרבים לעשות מה שהם דורשים מההנהלה לעשות בלי הינד עפעף – לנהל מפעל כושל בהפסד כספי.

מנכ"ל קבוצת נגב, אורי גלבוע, מתח ביקורת קשה על התנהגות ההסתדרות וכך אמר:

"סגרנו את המפעל. לא ביקשנו לפתוח אותו. זו לא טקטיקה של משא ומתן. זה לא משחק. הבנו שאין סיכוי לתעשיית פורצלן בנגב בתנאים הקיימים היום במדינת ישראל… אני מבין את הציפיה של השופט, זה כואב לכולנו, רק אף אחד לא מוכן לשים יד בכיס. רק אנחנו. דיברנו עם שרים. אולי יקרה פה נס. אבל הנס הזה לא קרה ואני לא מאמין שהוא יכול לקרות. חבל על כל יום. זה מקשה על העובדים ושאר העובדים בחברה. ההסתדרות פשוט זורה חול בעיני הציבור. אני לא יודע למה. הסיטואציה פשוטה. יש פה מצב של בעלים שמבקשים לסגור את החברה. אנחנו לא במשא ומתן על תנאי העובדים. הגענו למסקנה שאין תוחלת למפעל. אנחנו מבינים ששום גוף ממשלתי לא יוכל לעזור באמת ולסייע. קשה לכולנו לקבל את המצב. יש פה רק מפסידים. אבל המפעל גורם להפסדים של 3-2 מיליון שקל בחודש ועלול לסכן את הבריאות של הקבוצה כולה"

בשם הזכות להיות שכיר זכות הקניין הופקעה, וחוקי הכלכלה כאילו הושעו. מפעלים לא שייכים לבעלים שלהם. אלה רק מחזיקים בהם לטובת העובדים. מפעלים לא קיימים כדי לייצר מוצרים בעלי ערך לציבור הצרכנים ורווחים לבעלים אלא מטרתם אחת ויחידה- לספק מקומות עבודה. מפעל שמייצר מוצר יקר שאיש אינו מעוניין בו, מפסיד מיליונים לבעלים, אבל מחזיק 140 עובדים חייב להמשיך ולהתקיים לנצח לפי החוקים האלה כיוון שהוא מקיים את מטרתו העיקרית.

ההסתדרות אף הודיעה כי היא בוחנת אפשרות לפנייה לערכאות משפטיות בבקשה להורות על ביטול עסקת המכירה של נגב קרמיקה מאפריקה תעשיות לקרן ההשקעות ויולה, כי הם חטאו בחטא החמור ורצו להרוויח כסף מהעסקה שעשו:

"אנו עושים כעת בדיקה משפטית מסביב לאפשרות כזאת, שכן קרן ויולה התנהלה לכאורה בחוסר תום-לב, ידעה מה מצבו של המפעל בירוחם עוד טרם רכשה את החברה – אך רק חמישה חודשים לאחר רכישת החברה כולה הוציאה לפועל מהלך לסגירת המפעל ההפסדי, בניסיון להשאיר בידיה את ה'שמנת' – רשת החנויות. אין כאן ציונות יתרה. מה שלא מניב לקרן ויולה כסף, היא רוצה לסגור".

בשם הזכות להיות שכיר, בית הדין מרשה לעצמו לבטל פיטורים, להכריח בעלים לקיים משא ומתן מתמשך על עתיד מפעל שהוא אינו מעוניין בו, תוך שהוא ממשיך לשלם שכר לעובדים אך כי המפעל סגור. בקשת הבעלים להכריז על תקופת המשא-ומתן כחופשה ללא תשלום לעובדים נדחתה אף היא על הסף וללא דיון בבית הדין לעבודה. אם היה יזם מטורף דיו כדי לייצר שלג ולבנות אתר סקי תחת השמש הקופחת של הנגב, בית הדין וההסתדרות בודאי היו גם תובעים ממנו להמשיך במפעלו ההפסדי ודורשים מכלל האזרחים לסבסד אותו – ובתנאי שלא יפוטר עובד אחד. זוהי תפיסת הצדק המעוותת של בית הדין וההסתדרות.

דרוש ארגון עובדים מסוג חדש

הריקוד אותו ריקוד. ההנהלה מכריזה על קשיים, ההסתדרות וועד העובדים מסרבים לדון על צמצומים והתייעלות, הבעלים מודיעים על סגירה ופיטורים, ההסתדרות תובעת ובית הדין מבטל את הפיטורים, ואז נכנסת המדינה עם תכנית תמיכה מסיבית, מימון שכר, ומענקים רק כדי להחזיק את המפעל בחיים. אבל למה צריך את כל הריקוד הזה? לא הגיע הזמן להבין שחוקי הכלכלה לא משתנים ומפעל כושל יישאר כושל? גם אם המדינה מאוד רוצה, גם אם המפעל בירוחם, גם אם ההסתדרות מאוד מאיימת. כך היה גם במקרה של רשת מגה. רשת כושלת שאם הייתה מפוצלת ומתייעלת, אולי הייתה יכולה להגדיל את התחרות ולהוזיל את יוקר המחייה לכלל אזרחי ישראל. אבל גם שם – השמירה האובססיבית על עובדים מפני פיטורין היא מעל הכל. ניסנקורן לחץ, כחלון נלחץ, ישראל הפסידה.

הרעיון כי תפקיד העבודה המאורגנת הוא להגן על כל עובד במקום עבודה מסוים הוא מיושן, ולא מתאים לעולם העבודה של המאה ה-21. אנחנו חיים בעולם גלובאלי המחייב גמישות תעסוקתית ומתחוללים בו שינויים בקצב מהיר יותר. דווקא כאן תפקיד ארגוני העובדים יכול להיות משמעותי יותר אם ינוסח מחדש. תפקידם לא לשנות את חוקי הכלכלה ולהחזיק מקומות עבודה חסרי ערך קיימים, אלא לסייע לעובדים בהתאם לשינוי הנדרש על מנת להסתגל ולשגשג כלכלית. ההסתדרות יכולה לייצר מערך שמאפשר לעובדים נחיתה רכה ומציאת תעסוקה חדשה. להעניק להם תנאי יציאה טובים, הכשרות מקצועיות וליווי תעסוקתי, מענקי אבטלה, ליווי להקמת עסק עצמאי ועוד. במאה ה-21 התארגנות העובדים חייבת לשנות את פניה, ולא, כלכלת ישראל תמשיך לחיות תחת איום מסוכן.