ההיסטוריה חוזרת: ככה זה נגמר בפעם האחרונה שזימבבואה הדיחה מושל

בצירוף מקרים מעניין, הדחתו של רוברט גבריאל מוגאבה, הרודן השולט בזימבבואה מאז 1980, מתרחשת עשור בדיוק לאחר מותו של קודמו בשלטון, איאן דאגלס סמית', שמת ב-20 בנובמבר 2007.

סמית' היה ראש הממשלה הראשון של רודזיה העצמאית, מושבה בריטית לשעבר שב-11 בנובמבר 1965 הכריזה על עצמאות מבריטניה, תחת שלטון מיעוט לבן. המדינה התקיימה 15 שנה, חלק ניכר מהן בצל מלחמת גרילה עם ארגוני לאומנים אפריקנים, עד שבסופו של דבר הפכה לזימבבואה העצמאית ב-1980. שנה קודם לכן ויתר סמית' על תפקידו לטובת הבישוף אבל מוזורווה, שהפך לראש הממשלה של זימבבואה-רודזיה – עד אשר ירש אותו מוגאבה.

סמית' נולד במושבת רודזיה הדרומית (הצפונית הפכה בהמשך לזמביה), שנוסדה ב-1890 על ידי מתיישבים ששלח איל ההון האימפריאליסט ססיל רודז, וב-1923 הפכה למושבה עצמאית בריטית (ב-1893 הביסו אותם מתיישבים את המלך לובנגולה, שעמד בראש שבטי האינדבלה\מטבלה, הלא הוא "לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו אשר בהרי בולאוואיה" של נחום גוטמן).

במלחמת העולם השנייה שירת סמית' כטייס קרב בחיל האויר המלכותי; ב-1943 הוא נפצע קשה בתאונה אך חזר לשירות למרות שמחצית פניו נותרה משותקת; ב-1944 הופל מעל איטליה ובילה חצי שנה כפרטיזן מאחורי קווי הגרמנים, עד אשר הצליח לחזור לבריטניה ולשירות הצבאי. לאחר המלחמה חזר לרודזיה, הפך לחוואי ובהמשך למייצג המחוז שלו בפרלמנט של המושבה; ב-1964 הפך לראש הממשלה של המושבה, שהייתה עדיין מושבה בריטית.

באותו זמן הייתה בריטניה עסוקה בהתנתקות ממושבותיה באפריקה. ב-1960 הבהיר ראש הממשלה הבריטי הארולד מקמילן, בנאומו המפורסם בדרום אפריקה שזכה לכותרת "רוחות השינוי", כי בריטניה מתכוונת להעניק עצמאות למושבותיה לשעבר. ואכן, עד שנות השבעים נסוגה בריטניה מכל מאחזיה באפריקה, כולל סוואזילנד שבמזרח אפריקה, ממלכה שמשטרה היה מבוסס על שלטון מלכהּ סובוזה השני והבכירה (האנלפבתית) מבין שבעים נשותיו.

"לא נוותר על הרמה התרבותית שלנו"

הבעיה, מבחינת סמית', הייתה התנאי של הבריטים להענקת עצמאות – זכות בחירה שווה לכולם. העיקרון המנחה היה "אין עצמאות ללא שלטון רוב". רודזיה אמנם לא הייתה דרום אפריקה, והיחס של הלבנים אל השחורים היה רחוק ממערכת האפרטהייד של דרום אפריקה, שכנתה מדרום (עוד ב-1994 טען שר ההגנה-לשעבר של רודזיה באמצע שנות השבעים, שנחשב לנץ מובהק, כי האפרטהייד השחית והחליש את דרום אפריקה; מסופר על סנטור אמריקני גזען שביקר בסולסבי, עיר הבירה של רודזיה, בסוף שנות השישים, ונחרד מכך ש"נותנים לכושונים להתארח" באחד המלונות המפוארים שם, מלון אמבסדור), אולם השחורים היו אזרחים מדרגה ב'.

סמית' עצמו לא חשב שהשחורים נחותים מלידה, אך האמין כי הם נחותים תרבותית, ושיידרשו להם עשרות שנים לפחות כדי לסגור את הפער התרבותי מהלבנים ולהיות ראויים לשלטון. במאי 1964 הצהיר כי "לא נוותר על הרמה התרבותית שאליה הגענו במאבק של עשרות שנים… נואשם בטיפשות הגדולה ביותר אם ניתן לאפריקנים ייצוג גדול מזה בבית הנבחרים. זה יהיה צעד שטני" (רודזיה הראלד, 21 במאי 1964).

בהתאם לכך התעקש על עצמאות תחת שלטון מיעוט לבן. חוקת המושבה באותו זמן איפשרה תיאורטית לשחורים בעלי נכסים והשכלה זכות הצבעה שווה, אולם ההגבלות שבה צמצמו מאוד את הזכות הזו במשך זמן רב, והשלטון לא התאמץ לשנות זאת.

סמית' עלה לשלטון תוך שמפלגתו "החזית הרודזית", שהייתה שמרנית יותר וקיצונית יותר ביחסה לשחורים ושיתופם בשלטון, דוחקת את רגלי כלל המפלגות הלבנות שקדמו לה. הדבר נבע במידה רבה מפחדם של הלבנים ברודזיה מאירועים כגון מרד המאו-מאו בקניה בשנות החמישים, או המהפכות והמלחמות בקונגו לאחר עצמאותה, והחששות האמיתיים מהשתלטות קומוניסטית על אפריקה הדרומית. רודזיה ראתה עצמה כל ימיה כחוד החנית של המאבק בקומוניזם, והתפלאה על כך שהמערב אינו רואה זאת כך.

האתגרים שעמדו בפני השלטון של סמית' הושפעו הן מיחס העולם, והן מהעובדות הפשוטות של הדמוגרפיה. ב-1961 מנו הלבנים 221 אלף – פחות מחמישה אחוזים מהאוכלוסייה – וקצב הריבוי של השחורים היה גבוה משל הלבנים (ב-1980 היו השחורים בין שישה לשבעה מליונים, הלבנים מנו כ-250 אלף). אמנם מזווית המבט של 1960, כאשר שלטונות מיעוט קיימים באפריקה ובלי לדעת מה שאנו יודעים כיום, המשוואה הזו לא נראתה חסרת תוחלת כפי שהיא נראית היום; אולם לממשלת רודזיה היה ברור שיש לה בעיה. הפתרון התיאורטי – עידוד הגירת לבנים למושבה – נתקל בקשיים, שכן התושבים הלבנים חששו מירידת רמת החיים עקב תחרות על משרות מצד מהגרים, או מהגעת מהגרים לבנים הזרים לתרבות הבריטית, שאותה רצו לשמר.

אמנות הבחירה בין חלופות גרועות

אסטרטגיה איננה אמנות הבחירה בין חלופות טובות; היא אמנות הבחירה בין חלופות גרועות. במקרה של רודזיה, ממשלתו של סמית' בחרה באסטרטגיה שעתידה הייתה להוביל למבוי סתום: לא הייתה דרך שבו יוכלו להגיע אפילו לשיעור הלבנים בדרום אפריקה, שעמד על כ-20 אחוזים (או כ-30 אחוזים יחד עם 'צבעוניים' – ילדים לזוגות מעורבים – או אסייתים, בעיקר הודים), ונחשב באותה עת לאחוז שמאפשר שלטון מיעוט.

לאחר הכרזת העצמאות של רודזיה, שלא הוכרה בידי אף מדינה, הטיל האו"ם סנקציות על המדינה, ובריטניה אף הגדילה לעשות וייסדה פטרול ימי שסבב את חופי מוזמביק הסמוכה, כדי למנוע העברת דלק לרודזיה.

מאמצים אלו כשלו; הרודזים למדו לפתח תעשייה משלהם או להבריח את צורכיהם, ממכשירי חשמל ועד מטוסי קרב, ולייצא דרך חברות קש ושותפים סמויים. העלות כמובן הייתה גבוהה, אולם בשנים הראשונות של העצמאות צמחה רודזיה בקצב מהיר. נאמר שתחילה עיקר ההשפעה של הסנקציות הייתה חוסר יכולת להשיג יין ראוי לשמו ברודזיה.

במקביל יצאו שני ארגוני הלאומנים העיקריים, (ZAPU (Zimbabwe African People's Union בראשות ג'ושוע אינקומו, ו-ZANU Zimbabwe African National Union)), שמוגאבה היה עתיד לעמוד בראשו מאמצע שנות השבעים, למערכת גרילה. תחילה היא כשלה בצורה מוחלטת. בין 1966 ל-1972 נהרגו ונשבו עשרות רבות של אנשי גרילה, לא פרצה התקוממות בתוך רודזיה – כמעט כולם הגיעו מבסיסים מחוצה לה – והאוכלוסייה האפריקנית המקומית לא תמכה במתקוממים.

ההצלחות הצבאיות קנו זמן לממשלת סמית, והיא נהנתה מתמיכה מוחלטת של הציבור הלבן. בבחירות ב-1965 זכתה המפלגה בכל חמישים המושבים ה'לבנים' בפרלמנט (מתוך 65) שעליהם התמודדה; כך קרה גם בבחירות של 1970, 1974, ו-1977. אחוזי התמיכה באיאן סמית' בקרב הלבנים היו שמונים אחוזים ומעלה; אחוזי ההשתתפות בבחירות עלו עם השנים, וגם הם הגיעו לסביבות שמונים אחוזים.

במילים אחרות, לאיאן סמית' ומפלגתו הייתה תמיכה כמעט-מלאה של ציבור בוחריהם. סמית' לא נאלץ להתפשר עם יריבים פוליטיים, אלא רק עם המציאות או עם לחץ חיצוני. רודזיה לא הייתה מדינה חופשית לחלוטין, בוודאי עבור האפריקנים אך גם עבור האירופים. תומכי הלאומנים מבין האירופים או החשודים בתמיכה נרדפו, והייתה צנזורה נרחבת על העיתונים. אולם אנשים נחשפו למקורות מידע רבים, ואין ספק כי התמיכה בסמית' הייתה אמיתית.

סמית' לא מיהר להתפשר, לא מבפנים ולא מבחוץ. הוא ניהל משא ומתן ארוך עם הממשלה הבריטית, וב-1970 התנתק רשמית מבריטניה והפך את המדינה לרפובליקה (קודם לכן הכריז על עצמאות אולם במסגרת חבר העמים הבריטי, שמצדו סירב להכיר בה). בתחום הפנים הוא חיזק את הכלכלה והתיירות הרודזית, אולם גם איפשר את הגדלתה של האפליה הממוסדת ברודזיה.

ב-1969 התקבלה חוקה חדשה, ששר המשפטים הסביר כי נוצר בה צורך כיוון ש"חוקת 1965… מובילה בצורה בלתי-נמנעת לשלטון רוב אפריקני ואין בה כל ביטחון שהממשלה תהיה בידיים אחראיות". החוקה החדשה הבטיחה כי האפריקנים – יותר מ-95% מהאוכלוסייה – לעולם לא יגיעו ליותר ממחצית הנבחרים לבית התחתון של הקונגרס הרודזי. הצהרת הזכויות, שבחוקות קודמות הגבילה את ההפרדה הגזעית, הפכה למסמך לא מחייב. חוקים חדשים גם הגבילו את האפשרות של אפריקנים להשתכן באזורים סמוכים לאירופים, ולא תרמו דבר לפתרון בעיית הצפיפות האפריקנית באזורי מגוריהם השבטיים – הידועים כ'שמורות', בעיה שכנראה תרמה להתמרמרות האפריקנית יותר מאשר תחושות לאומיות.

רוצים לחקות את צה"ל

הפחדים של סמית' ורוב הלבנים מפני שיתופם בשלטון של השחורים, שחלק ניכר מהם היה כמעט נטול השכלה, לא היו חריגים לאותה תקופה, ולאמיתו של דבר אפילו בימינו אינם חריגים ביחס לרצון הנפוץ להגביל את "ההמון". אולם השלטון לא טרח במיוחד לנקוט צעדים, כדוגמת התאמת מערכת החינוך האפריקני לסטנדרטיים אירופיים כדי להפוך את האפריקנים לכשירים, לשיטתו, להשתתף בשלטון. הסיבות לא היו רק אפליה אלא גם חשש מקריסה כלכלית של מערכת החינוך, ופגיעה קשה בתלמידים האירופים עבור תועלת קטנה לאפריקנים – אולם, בכל זאת, גם אמונה רווחת שמטרתה של מערכת החינוך לאפריקנים היא להכשיר עובדים עבור המנהלים האירופים (השוק ברודזיה לא היה לגמרי חופשי). רודזים רבים האמינו כי בתוך שלושה-ארבעה דורות יהיו האפריקנים כשירים להשתתף בשלטון, אולם בהחלט לא נעשו די מאמצים בכיוון זה.

ב-1971 כמעט נחתם הסכם אנגלו-רודזי, שהיה מוביל לעצמאות תחת שלטון סמית' עם אפשרות תיאורטית של שלטון רוב בעתיד; אולם ועדה בריטית שביקרה ברודזיה בתחילת 1972 מצאה התנגדות נרחבת של השחורים להסכם (נציגיהם לא שותפו בו, וגם הפוליטיקאים שהסכימו לו תחילה – חזרו בהם במהרה, ולו בגלל איומי אלימות אמינים מצד ארגוני הלאומנים; ישנה מחלוקת עד היום כמה רחבה הייתה ההתנגדות, אם כי בדרך כלל מוסכם שרוב האפריקנים ב-1972 כבר לא הסכימו לפשרה שתהיה פחותה משלטון רוב). קריסת ההסכם הובילה לתסריט שממנו הזהיר שר החוץ והמושבות הבריטי במאי אותה שנה, כאשר אמר כי לתושבי רודזיה "הבחירה חדה בין פשרה, שבהגדרה לא תרצה אף אחד במידה מספקת… או קיטוב מהיר ומוחלט של הגזעים והסיכוי לעימות [אלים]".

קריסת ההסכם לא הייתה באשמת סמית'; אולם היא אכן האיצה את התחדשות מלחמת הגרילה. ההצלחות הרבות של הצבא הובילו לשאננות, שאיפשרה ללוחמי  ZANU להסתנן ממוזמביק לאזורים מיושבים קרובים לגבול, ולפעול משם בחופשיות. סיבות מדיניות הגבילו את פעולות הצבא ללחימה בתוך רודזיה עצמה, וצמצמו את יכולתו להכות בבסיסי הגרילה במדינות השכנות. כבר ב-1968 הצהיר סמית' כי היה רוצה לנקוט מדיניות נגד הגרילה כמו פעולות הגמול שישראל נוקטת נגד אויביה, אולם "למרבה הצער רודזיה לא נהנית מתמיכת העולם כישראל… ותוקפנות חיצונית מצד רודזיה היא אולי בדיוק מה שאנשי הגרילה האפריקנים ירצו לעורר", כדי להוביל לתגובה בינלאומית. הוא דבק במדיניותו זו עד 1976, אף שמסוף 1972 עלה מספר ההסתננויות, וחוות אירופיות נפגעו כמו גם כפריים אפריקנים. כמו כמעט כל ארגון גרילה, גם ZANU נדרש להרבה אלימות כדי להוביל את האוכלוסיה לסייע לו אקטיבית, אף שכמו כמעט כל ארגון גרילה גם הוא התיימר לתמיכה עממית נרחבת.

בשלב הראשון של המלחמה נחל הצבא (רובו היה שחור) הצלחות רבות. סמית' איפשר פעולות חשאיות שונות ומשונות, גם בשטחה של רודזיה וגם מחוצה לה, ונקט שיטות כגון הקמת גדר גבול וריכוז אוכלוסייה ב'כפרים מוגנים', שנועדו לנתק את המגע בינה ובין אנשי הגרילה. אולם הוא עדיין מנע מבצעים גלויים נגד בסיסי המתקוממים מחוץ לרודזיה, מחשש לעימות עם המדינות המארחות.  במקום זאת העדיף סנקציות – כגון חסימת מסילת הרכבת דרך רודזיה ששימשה את זמביה לייצוא סחורה (זמביה הצליחה במהרה להעביר אספקה דרך המושבה הפורטוגלית אז, מוזמביק, ופתרה את הבעיה חלקית). הוא ניהל משא ומתן עם גורמים לאומניים, ושחרר בגלוי חלק מבכירי הלאומנים (כולל מוגאבה, אז המזכיר הכללי, שישב במעצר בין 1964 ל-1974), וניסה להשיג תמיכה נוספת מדרום-אפריקה, שהחלה חוששת כי הלחימה ברודזיה תזלוג אליה. כל זאת בעודו ממשיך בהצהרות בסגנון "מעולם לא הייתה לנו מדיניות להעביר את ארצנו לאיזו ממשלת רוב שחור, וככל שזה קשור בי לעולם לא נעשה זאת". מפקדי כוחות הביטחון, שראו כיצד הפסקת האש ב-1974 מאפשרת ללאומנים לצבור כוח ולהאיץ את הגיוס, דחקו בממשלתו להגיע להסדר כלשהו; הממשלה בחרה לא לעשות זאת.

"אדם עדין מאוד"

בסופו של דבר נאלץ סמית' להסכים לוויתורים, תחת לחץ לא מתון כלל משני גורמים: הראשון היה ראש ממשלת דרום אפריקה, שהסתייע ביכולתו לחסום את צירי האספקה לרודזיה. אחרי שפורטוגל נסוגה ממוזמביק ב-1975, נשארה רודזיה תלויה בעיקר בדרום אפריקה, שכן לא היה לה מוצא לים, ושאר המדינות נעו בין ניטרליות עוינת (בוטסואנה) לתמיכה גלויה בלאומנים (מוזמביק וזמביה).

הגורם השני היה הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני, שרצה למהר ולהשיג ויתורים כדי למנוע כניסה גלויה של מדינות קומוניסטיות למערכה, כפי שאירע עם המעורבות הקובנית באנגולה ב-1975, ובטרם ינצח קרטר בבחירות בארה"ב, יגיע לבית הלבן ויקדם מדיניות שונה משלו. קיסינג'ר לא צפה עתיד גדול לזימבבואה. ביוני 1976 אמר לראש ממשלת דרא"פ כי "הנושא למרבה הצער אינו צדק מופשט. קרוב לוודאי שאחרי העצמאות מצב השחורים ברודזיה לא יהיה טוב כפי שהוא היום. הנושא הוא מציאויות בין-לאומיות… זה מצב שאי-אפשר לנצח בו… השאלה היא כיצד לא להפסיד בו בתנאי לחץ".

מ-1976 עד 1979 פעלה רודזיה תחת לחץ הולך וגובר – הן של אנשי הגרילה, הן של דרום אפריקה, והן של נשיא ארה"ב קרטר, ששם דגש רב על זכויות אדם, ביטל תיקונים שאיפשרו לרודזיה לעקוף סנקציות, וגילה יכולת מרשימה להתעלם מכל פשע שבוצע בידי אנשי הגרילה. נציגו לאזור, איש זכויות האדם אנדרו יאנג, שבהזדמנות אחת כינה את מוגאבה "אחי", הצהיר כי מוגאבה, עתה מנהיג  ZANU, הוא "אדם עדין מאוד… אינני יכול לדמיין את ג'ושוע אינקומו או את רוברט מוגאבה מושכים בהדק של רובה כדי להרוג מישהו. אני בספק אם אי פעם עשו זאת… אני מתרשם מהאינטליגנציה שלו ומדבקותו. הדבר היחיד שמתסכל אותי בדבר רוברט מוגאבה הוא שהוא כל-כך לא ניתן להשחתה, לעזאזל" (קרטר עצמו עתיד היה לקבל את מוגאבה בבית הלבן באוגוסט 1980, ולשבח אותו בתארי כבוד מביכים ממש).

בהתאם לכך, גם כאשר העביר סמית' את השלטון ב-1979 לבישוף השחור אבל מוזורווה (בבחירות שכשני שליש מתושביה השחורים של רודזיה השתתפו בהן, למרות איומים מצד ארגוני הגרילה), ביטל רשמית את האפליה ונותר שר ללא תיק (הלאומנים טענו כי הוא נותר המחזיק האמיתי בכוח, "שר כל התיקים") מנע קרטר כל הכרה במדינה. בסופו של דבר, לאחר שהצבא הרודזי יצא במערכה כוללת במדינות השכנות, והן השלטון הרודזי והן המדינות השכנות הרגישו צורך להגיע להסדר, הצליחו הבריטים לכנס את הצדדים לועידת שלום, שהובילה להעברת השלטון בדרכי שלום פחות-או-יותר, לאחר בחירות שהיו הוגנות פחות או יותר, והפניית עין עיוורת פחות או יותר מכל הפרה שהיא של טוהר הבחירות מצד מוגאבה.

מנהיג המחתרת לשעבר מוגאבה עלה לשלטון ברוח פייסנית, הצהיר ש"על עוולות העבר להיסלח ולהישכח", הבטיח "לשנות את החברה שלנו ולשפר את רמת החיים שלנו", והרגיע ישירות את הלבנים ואת מתנגדיו באומרו כי "רשע נותר רשע בין אם הוא מבוצע על ידי לבן נגד שחור או על ידי שחור נגד לבן. שלטון הרוב שלנו יכול בקלות להפוך לשלטון לא אנושי אם אנו מדכאים, שופטים או מטרידים את מי שלא נראה או חושב כמו רובנו. דמוקרטיה היא לעולם לא שלטון-כנופיה". ויתר דברי כוחו וגבורתו הלא הם כתובים על ספר דברי הימים לשליטי זימבבואה.

נאמנות עיוורת ל"סמית'י הזקן והטוב"

העובדה שסמית' לא הצליח לשמר את שלטונו (ספר אחד על רודזיה כינה בלגלוג את העצמאות "אלף שנים קצרות", רמז לאמירתו לעיל של סמית') לא פעלה נגדו בעיני הלבנים – לפחות אלה שנשארו. יותר משליש מתושביה הלבנים של זימבבואה עזבו אותה בתוך זמן קצר, אולם האחרים המשיכו להצביע לסמית' (עד אשר הסתיים ההסכם ששריין מקומות ללבנים, ועד אשר אסר  עליו מוגאבה להתמודד) באחוזים גבוהים; ב-1980 הוא קיבל יותר מ-80% מקולות המצביעים למושבים הלבנים, ואפילו ב-1985, מול מאמץ מרוכז של מפלגת השלטון לפגוע בו, קיבלה מפלגתו 53% מקולות הלבנים, ו-15 מתוך 20 מושבים. מוגאבה, בתגובה, הצהיר כי "האויב של אתמול הוא גם האויב של היום".

מה יכול היה סמית' לעשות אחרת, בצורה ריאלית? התשובה "להסכים מלכתחילה לשלטון רוב כפי שהוסכם ב-1980" איננה ריאלית. כיוון שהוא לא היה מצויד ביתרון הגדול שיש לרשותנו – אנחנו נמצאים ב-2017 ויודעים כיצד כל זה הסתיים – וכיוון שהוא גם לא היה מספיק אנכרוניסט כדי להניח שערכי 2017 משותפים לכל העולם בשנת 1965, אפשר לדחות כל טענה המסתמכת על כך שסמית' היה צריך להבין מה שאחרים בזמנו לא הבינו. אין ספק, הוא לא היה מרטין לותר קינג; אבל רוב המדינאים לא היו מרטין לותר קינג. הוא יכול היה לוותר על הרעיונות שרבים היו שותפים להם באותו זמן, ושרובנו לא שותפים להם היום. אולי, אבל משחק כזה הוא חסר תועלת. אם הוא היה מנהיג ליברלי-אירופי שגדל על רעיונות מרד הסטודנטים של 1968, הוא לא היה מגיע להיות ראש ממשלת רודזיה.

בבחינת האפשרויות הריאליות שעמדו בפני סמית', אפשר להצביע על כמה אפשרויות שיכול היה לנקוט, ולא נקט.

הראשונה הייתה לנסות מלכתחילה להגיע להסדר עם בריטניה, תוך נסיון אמיתי ליצירת מסלול לשיפור מצבם של השחורים, ולשיפור – כפי שראה זאת – חינוכם ותרבותם עד שיהיו ראויים לשיטתו לקחת חלק בשלטון. הוא לא ניסה. העובדה שתחת לחץ המלחמה הציבור הלבן הלך בעקבותיו לכל מקום אשר לקח אותם – ממאבק נגד שלטון רוב, מאבק נגד הקומוניזם, מאבק בעד שלטון רוב אחראי לא-קומוניסטי, עד הפעלת לחץ על המדינות השכנות כדי להגיע להסכם עם אותם מנהיגי גרילה קומוניסטים מתועבים – מראה כמה גדול היה כוחו ברודזיה. הוא יכול היה לנסות ולשכנע את הציבור הלבן לשפר את מצב השחורים וכישוריהם כדי לגייס יותר מהם כשותפים למאבק נגד הקומוניזם; הוא יכול היה לשנות את מדיניות ההגירה ולקלוט עוד לבנים (אף שכפי שהראתה דוגמת דרום-אפריקה, דבר זה אולי היה מאריך את חייה של רודזיה בכמה שנים אך לא משנה את התוצאה), אך הוא לא רצה להתעמת עם בעלי העסקים או לאיים על רמת החיים של בוחריו, שרובם ככולם החזיקו בתפיסה הנפוצה אז של הכלכלה כמשחק סכום אפס, שבו עליית האפריקנים תבוא בהכרח על חשבון האירופים.

אפשרות שנייה הייתה להיענות מוקדם יותר לדרישותיהם של ראשי זרועות הביטחון שלו להגיע לפשרה, עוד כשהדבר היה אפשרי.

אפשרות נוספת, ומנוגדת, הייתה לשחרר את הרסן מעל הצבא. החשש מפני תגובה דרום-אפריקנית היה מוגזם; כפי שאפשר היה ללמוד, המקסימום שעשתה דרום אפריקה, גם מול האשמות כי התקפה רודזית ב-1976 לא הייתה כי אם טבח פליטים, היה להסיג את כוחותיה שסייעו בסתר לרודזים בלחימה. גם הנכונות להתעמת עם המדינות השכנות כדי ללחוץ עליהן הוכיחה את עצמה ב-1979, כמו גם גיוס מיליציות מקומיות מבין השחורים כדי שיגנו על אזורי מגוריהן וימנעו כניסת גרילה (ב-1979 שאל צוות של ה-BBC סמל רודזי שחור האם אין לו בעיה להילחם באחיו השחורים. "מה אתם חושבים שעשינו פה אלף שנה לפני שאתם הלבנים הגעתם"?, השיב הסמל). גיוס המיליציות הגיע רק בשלב מאוחר של המלחמה, במיוחד בגלל התנגדות פנימית (מסמך רודזי מ-1978 כינה את המיליציות "מפַגעים פרו-ממשלתיים").

כל הצעדים הללו נשקלו בזמן אמת, היו ריאליים ונדחו מסיבות שונות, חלקן טובות יותר וחלקן פחות. לענייננו חשובה לא רק השאלה האם סמית' קיבל החלטות נכונות או מוטעות (אם מסלקים את השיפוט האידיאולוגי, לרוב הוא קיבל החלטות סבירות, גם אם לא תמיד נכונות). החשוב לענייננו הוא שהציבור הלבן ברודזיה קיבל כל החלטה שסמית' עשה. הוא לא רק נותר המנהיג הלבן הלא-מעורער בכל ימי רודזיה העצמאית, אלא גם אחרי שהפכה לזימבבואה, אף שהדבר סימן את כשלונו לשמור על "דרך החיים הרודזית", ואפילו מול רדיפה מצד שלטונו של מוגאבה – עדות לתמיכה הבלתי מעורערת בו, יהיה מה שיהיה. "סמית'י הזקן והטוב" נותר "הטוב" גם אחרי שבע שנות מלחמה מדממת מסוף 1972 ועד סוף 1979, וגם אחרי שאויבו הגדול עלה לשלטון ובתוך שנים ספורות החל לדכא את מתנגדיו הפוליטיים, לבנים ובעיקר שחורים. הלבנים חשבו שעשה כל שביכולתו בתנאים קשים, והמשיכו לתמוך בו. גם אם בדיעבד אפשר לטעון שמדיניות אחרת הייתה מועילה יותר גם ליעדים שסמית' רצה לקדם, הלבנים ברובם לא עשו זאת.

תמיכת העם איננה תירוץ

הלקח שאפשר ללמוד מסיפורו של סמית' הוא בעיקר על חובתה של מנהיגות. לעתים מנהיג מחזיק במעמד כה חזק, שהוא יכול לזכות בבחירות בצורה מוחצת בכל תנאי ולקחת את בני עמו לאן שירצה. סיפורו של סמית' מראה שתגובת הציבור היא אמנם תנאי הכרחי בדמוקרטיה, אבל היא לא תירוץ מספיק עבור מנהיג. ייתכן שהציבור ממשיך לתמוך במנהיג מתוך אמון בו, ולאו דווקא במדיניות; אולם חובתו היא תמיד לבחון את עצמו ולבחון את מדיניותו, ולבדוק: האם באמת המדיניות שהוא נוקט היא הטובה ביותר האפשרית?

העובדה שמנהיג זוכה לאמון הציבור איננה מוכיחה שמדיניותו טובה. הציבור לעתים קרובות ייתן נקודות על נסיון, גם אם לא מוצלח, או יחשוב שהמועמדים האחרים פחות טובים. אבל מבחן התוצאה הוא החשוב – ובו מחויב כל מנהיג להציב לנגד עיניו מצד אחד את דברי בן-גוריון על כך שהוא "לא מתיימר שהעם בכיסי ואני לא יודע מה רוצה ומה לא רוצה העם. אני יודע רק מה רצוי לעם", ומצד שני לזכור שבדמוקרטיה הוא צריך לקבל אישור מהעם לכך שהעם מוכן לתת למנהיג להוביל אותו, ולהחליט אכן מה רצוי לעם.