כדי להצליח צריך גם לדעת להיכשל. קריאות השמאל לעצור פיטורים ולסבסד מפעלים, סופן לסבסד את צמיחת הכישלון על חשבון ההצלחה
הקריאות לאסור על טבע לפטר עובדים, או לסבסד את פעילות מפעל נגב קרמיקה, משקפות הבנה לקויה של האופן שבו עובד המשק. אותן כוונות טובות מביאות בסופו של דבר לפגיעה בכלל האזרחים, ולא לחמלה אליה התכוונו משורריהן. סגירה ופתיחה של עסקים הם עניין טבעי המתרחש מידי יום ביומו, ויוצר את הקצאת המשאבים היעילה ביותר במשק.
פוליטיקאים שונים נאבקים כדי שאף מפעל או עסק כושל לא ייסגר חלילה, וקוראים לממשלה להתערב ולהציל אותו. כך אמר, למשל, אילן גלאון בנוגע לסגירת המפעל 'נגב קרמיקה': "לא ייתכן שאין שום התייחסות מצד הממשלה לעתידם של אלפי העובדים. הקלות הבלתי נסבלת שבה זה קורה לא יכולה להמשיך. על הממשלה להקים קרן סיוע לחברות ישראליות שנקלעות לקשיים כלכליים. זהו תפקידה של הממשלה לקחת אחריות ולדאוג להמשך עתידה של תעשייה ישראלית מתפקדת ובעיקר לדאוג לעובדים המסורים שמאבדים את מקום עבודתם בפתאומיות".
גלאון הזכיר גם את חברת טבע, שקיבלה סבסוד משמעותי מהממשלה וכעת צפויה לפטר כ-1,300 עובדים – כלומר, טבע בגדה באמון שנתנו בה, ועכשיו בחוצפתה היא רוצה להצטמצם. התפיסה הבסיסית שמבטא גלאון היא זו הרווחת בשמאל הכלכלי, ולפיה זהו תפקידה של הממשלה להבטיח את המשך קיומו של כל עסק, ללא קשר לכדאיות הכלכלית שלו, לטובת העובדים ולטובת "עתיד התעשייה".
לסבסד כישלון
בחיבורו "מה שרואים ומה שאין רואים", מסביר פרדריק בסטייה, הכלכלן הצרפתי בן המאה ה-19, את האבסורד בסבסוד ממשלתי למפעלים שאינם רווחיים:
"לימדו אפוא את הסוגיה על שני היבטיה. כאשר אתם בוחנים מה תעשה המדינה במיליונים שהיא תוציא, אל תשכחו לבחון מה היו עושים האזרחים באותם מיליונים [שנגבו מהם]. ובכן, אתם ודאי מבינים שמפעל ציבורי הוא מטבּע בעל שני צדדים. בצד אחד מוטבעת דמותו של פועל בעבודתו עם הכיתוב ״מה שרואים״. בצד השני מוטבעת דמותו של פועל מובטל לצד הכיתוב ״מה שאין רואים״.
"כאשר לכביש או למסילת ברזל ישנה תועלת כשלעצמם, די בציונה של תועלת זו על מנת להצדיקם. אך אם אי אפשר לעשות זאת, מה עושים? מתבססים על הטיעון המפוקפק: "חייבים לספק עבודה לפועלים."
כאמור, בשוק תקין עסקים קמים ונופלים תדיר, מפני שרק פעולותיהם של בעלי העסקים הן המשפיעות על ההפסדים והרווחים הצפויים. כאשר ישנם הפסדים, יש בכך משום איתות למשק כולו על פעילות לא תקינה בעסק או על הכדאיות הכלכלית שבעסק מהסוג הזה, והמשק "מתקן" את עצמו בהתאם. במקרה של נגב קרמיקה למשל, ההפסדים מאותתים שצריך להפסיק לבזבז הון וכוח עבודה על ייצור קרמיקה יקרה, שניתן לייבא בזול תוך שימוש בפחות משאבים. לא מדובר בחשיבה צרה על רווחים, אלא בחלוקה נבונה של משאבים. הכסף שחסכנו על קרמיקה יקרה ישמש לרכישת מוצרים אחרים, הדורשים גם הם הון וכוח עבודה.
כאשר הממשלה לא מאפשרת לעסקים להפסיד ולהיסגר בעקבות טעויות עסקיות, היא חוסמת את האיתות הזה; כך, מנהלים כושלים ממשיכים לנהל עסקים כושלים בתחומים כושלים, על חשבון כספי המיסים שנגבים מעסקים מצליחים. כדבריו של נשיא ארה"ב המנוח רונלד רייגן: "פעילותה של הממשלה בתחום הכלכלה עד היום מסתכמת בכמה משפטים פשוטים: אם זה זז, תטיל על זה מס; אם זה עדיין זז, תטיל על זה עוד מס; אם זה הפסיק לזוז, תסבסד את זה".
"העשירים חסרי האחריות לוקחים סיכון על חשבון הפועלים הפשוטים"
הטענה הנפוצה ביותר נגד הגמישות התעסוקתית היא שאין בה התייחסות לפועל הבודד אשר מאבד את פרנסתו, וכך נגזר גורלו וגורל משפחות עד סוף ימיו לכאורה. הווי אומר, בעלי העסקים שמקבלים את ההחלטות הכושלות "מסודרים" מבחינה כלכלית, ומי שמשלם את המחיר הם הפועלים קשי היום, שאין להם הכשרה לכל סוג אחר של עבודה.
הטוענים כך מזהים במידה מסוימת את הבעיה אך כושלים במציאת הפתרון הנכון. מנהליהם של עסקים כושלים צריכים לשלם את המחיר על כישלונם, אך זה בדיוק מה שמונעים הפוליטיקאים כאשר הם קוראים לסבסוד של המפעל שמתנהל בהפסד מתמשך. כאשר הממשלה נמצאת בעסקי התמיכה למפעלים כאלה או אחרים, זהו פתח לשחיתות ועיוות עצום בתמריצים במשק. בדיוק כפי שטוען גילאון, טבע קיבלה סבסוד ממשלתי, ועכשיו היא חייבת בתמורה משהו שהפוליטיקאים רוצים: שלא יהיו פיטורים, ושהחברה לא תבצע צעדי התייעלות. כאשר חברות יודעות שבעת כישלון תממן אותן הממשלה, הרווח או ההפסד פחות מעניין אותן. אם הממשלה מציעה כסף בחינם – שלא ייקחו?
בתחום המסעדנות לדוגמה, שם טרם נחלצה הממשלה "להציל" את העסקים הכושלים, מסעדות נפתחות ונסגרות חדשות לבקרים ואין איש פוצה פה ומצפצף. מי שזוכה באמון הלקוחות מקבל תמורה נאה להשקעתו, ומי שלא צולח מפסיד את הכסף שסיכן. כך היזמים המוצלחים מעסיקים עוד ועוד עובדים, והמסעדות הכושלות נסגרות ומפנות את המשאבים למסעדות שיש להן ביקוש.
גמישות היא הפתרון
ומה יהיה על העובדים? ובכן, יש לכך פתרונות מצוינים במחוזות הרחוקים ביותר מההסתדרות – ארגוני העובדים במדינות סקנדינביה. באותם ארגונים קיימת שיטה שיש בה גמישות תעסוקתית המאפשרת למעסיקים לייעל את המערכת מחד גיסא, ולהבטיח למשתתפים בשוק העבודה ביטחון כלכלי והזדמנות תעסוקתית מאידך גיסא. שיטה זו מכונה "Flexicurity", מונח שהוא שילוב של המילים "גמישות" ו"ביטחון" באנגלית. עיקרי השיטה הם שלושה: הענקת גמישות גבוהה יחסית למעסיקים בניהול כוח העבודה, הענקת רשת ביטחון כלכלית וסוציאלית בתקופת מעבר בין עבודות, ותוכנית הכשרה מקצועית המעניקה מיומנויות לעובדים.
נקודת המבט צריכה להתרחב מהדאגה לעובד הספציפי שנמצא במשרה מסוימת, לדאגה לכלל הציבור: קרי, לא רק לאנשים המחזיקים במשרות המוגנות מתחרות מטעם ההסתדרות, או החסינוֹת מפיטורין בעקבות מחאותיו של הפוליטיקאי התורן. שוק תעסוקה גמיש מיטיב עם ציבור השכירים לא פחות משהוא מיטיב עם המעסיקים, מפני שבשוק כזה מתפנות משרות רבות עבור אנשים הראויים לאייש אותן.
שחרור משרות בשוק התעסוקה מהעובדים הקבועים, בד בבד עם חיזוק ההכשרה המקצועית, יאפשרו לעובדים להקטין את התלות במעסיקיהם ולהחזיר לעצמם את הכוח. בשוק עם משרות פנויות רבות, לעובד יש אפשרויות תעסוקה אחרות, מה שמקנה לו כוח במשא ומתן מול המעסיק. לא מדובר אפוא באדם בודד וחסר אונים, כפי שמנסים לצייר זאת ארגוני העובדים. בשוק ההיי-טק, שגם ממנו הממשלה מדירה את רגליה לעת עתה, התנאים רק הולכים ומשתפרים מכיוון שהעובדים הטובים מתקדמים, בעוד מי שאינם מתאימים מוצאים את מקומם בתחומים אחרים.
בזבוז המשאבים בנגב קרמיקה ובטבע חייב להיפסק. במקום להשקיע במפעלים כושלים, מוטב להשקיע בכאלה המייצרים מוצרים בעלי ערך שאנשים מוכנים לשלם עליהם ומאפשרים להרוויח. אם רק תפסיק הממשלה לפגוע בגמישות התעסוקתית, ולצד זאת תסייע להכשרה המקצועית ולביטחון הכלכלי, היא תוכל ליצור שגשוג אמיתי עבור העובדים, המעסיקים,וכלל הציבור בישראל.
למטבע הזאת יש הרבה צדדים
החישוב של הפוליטיקאים הוא פוליטי בעיקרו ואילו החישוב של הכלכלנים יתכן שהוא לא פוליטי. לממשלה יש בעיה והיא שיש כל כך הרבה עובדים שעומדים לאבד את מקום עבודתם ואין תחליף למקום עבודתם במקום בו קיימת הבעיה. לכן עושים חשבון פשוט והוא שהסיבסוד עולה כך וכך ואילו חוסר הסיבסוד יעלה יותר אם בתשלומי אבטלה או בצורה אחרת ולפי זה מתנהלים. האם זה לא נכון? ממש לא ברור.
מצד שני הסיפורים כפי שמובא כאן, שנשמעים כאילו נלקחו מספר כלכלה תאורטי, כמו שיש הרבה משרות לאותם פועלים שמקום העבודה הקודם נסגר לא כל כך מדוייקים. באיזור של נגב קרמיקה אין הרבה מקומות עבודה כך שאם ימצאו עבודה זה יהיה רחוק וזמן הנסיעה הוא עוד בזבוז. בנוסף הפועלים מאבדים הרבה זכויות וותק שהיו להם קודם ולמעשה צריכים להתחיל מהתחלה כך שהם מפסידים כי הניסיון שהם מביאים ברובו אינו מתאים למקום העבודה החדש.
גם הדוגמא של המסעדות כפי שמובא כאן נשמעת במקרה הטוב כאידיוטית במיוחד מכיוון שאין להשוות את תרבות ההעסקה של מפעלי הייצור לתרבות ההעסקה של המסעדות.
מנקודה אחרת אותם אנשים שעברו לנגב לעבוד נראה שפשוט נזרקו לשם כדי לפתח את האיזור. כמובן שכל זה לא הוסבר להם כדבעי ולכם נראה לי שבמקרה הזה יש לממשלה אחריות כלשהי לפתור את הבעיה.
תבדקו למה מפעלים מפסידים ונסגרים, כי יש שם מאות מנהלים בני משפחה שמושכים מהעסק משכורות ענק. את זה אתם רוצים להציל?
המעמ והבלו ומכסי המגן גבוהים מידי ובגללם קשה מאוד לחיות בארץ ממשכורת של 2000 דולר.
תשווה מה רמת החים של פועל בדנמרק עם שכר בעלות של 2000 – 3000 דולר מול ישראל. יותר ויותר קשה לתעשייה להתמודד מול תעשייה בחול שם הכל יותר זול.
האם יכול להיות שעובדי נגב קרמיקה הם בין הראשונים לשלם את המחיר על עליית שכר המינימום?
(שכידוע מייקרת את עלות העבודה בישראל לעומת היבוא)
נראה שיש חוסר תום לב בסגירת המפעל
המפעל נקנה יחד עם רשת החנויות של נגב קרמיקה, ונראה שקרן ההשקעות שקנתה את נגב קרמיקה היתה מעוניינת רק ברשת החנויות ולא במפעל.
המפעל הוא חדש יחסית, ולכן הוא תחרותי עד כמה שמפעל ישראלי יכול להיות תחרותי.
המפעל לא יכול לשרוד בלי רשת החנויות שתשווק את מוצריו, בעוד שרשת החנויות יכולה לשווק גם מוצרי יבוא.