סוד ההצלחה הרוסית במזרח התיכון

"הצדק ללא כוח הוא חסר אונים, הכוח ללא צודק הוא עריצות"

(בְלֶז פַסְקַל)

אין לראות את המאמר הבא כסנגוריה על המדיניות הרוסית או כהזדהות כלשהי עם פוטין; ההפך הוא הנכון: כותב שורות אלה רואה בחרדה לא רק את התחזקותה של רוסיה, אלא גם את עליית הפופוליזם בעולם על חשבונה של הדמוקרטיה הליברלית הקלאסית. עם זאת, הוא גם משוכנע שבכי ונהי על עריצותו של פוטין אינם יכולים לבוא על חשבון הצורך לחקור, להתבונן וללמוד את הנושא לעומקו, ולהבין את סוד הצלחתם של הרוסים.

נכון לנובמבר 2017, נוכחותה של רוסיה במזרח התיכון, על השפעותיה מרחיקות הלכת, היא בבחינת עובדה מוגמרת שלא ניתן לערער עליה. ההגינות מחייבת אותי להודות בהערכה שגויה שביצעתי בעבר: תמיכתה של רוסיה בעריץ הסורי, יחסי שיתוף הפעולה עם איראן וחיזבאללה, ולבסוף ההפצצות חסרות הרחמים על חאלב – כל אלה שכנעו אותי שיחסי רוסיה עם העולם המוסלמי-הסוני התערערו ללא תקנה. אך טעיתי ובגדול: בעולם הערבי לא היו הפגנות נגד רוסיה כלל, ושליטי המפרץ, שהשכילו להבין את הרמז, ניסו להתקרב לקרמלין. כ-21% מהנוער הערבי רואים כיום ברוסיה בעלת ברית רצינית ואמינה יותר מארצות הברית, לעומת כ-9% בלבד אשתקד.

הלקח הראשון הוא שאכזריות ברוטלית-אך-תכליתית היא עניין משתלם, בוודאי כשמדובר במזרח התיכון: ולראיה, מאז תחילת יישומה של שיטה זו, הכבוד המוענק לרוסיה רק הולך וגדל. ומה בין אכזריות בעלמא לאכזריות תכליתית? זה פשוט: ההפצצות שלהם נועדו אמנם לשבור את היריב, אך לרוסים אין שום כוונה להתעמר באוכלוסייה מתוך סדיזם טהור. ברגע שהאויב מכיר במפלתו ומוכן לדבר, הלחימה נגמרת והמנתח הרוסי מוכן להציע תנאים די נדיבים. הוא הדבר גם במקרה של האופוזיציה הסורית: לאחר שזו הכירה בתבוסה והביעה נכונות לדבר, התקשורת הרוסית החלה להבחין בין אופוזיציה טובה לאופוזיציה רעה; זאת בעוד לפני זמן קצר בלבד כל אופוזיציה סורית באשר היא הוגדרה מיידית כדאעש. זהו דפוס התנהגות אימפריאלי מובהק, וכך התנהגה לא רק רוסיה הצארית אלא גם בריטניה הגדולה: לאויב שנכנע מציעים להשתלב בקרב האליטה הצבאית.

אם כן, ההצלחה הרוסית במזרח התיכון אינה מוטלת בספק, אך השאלה שנותרה מהדהדת בחלל היא: מה הגורמים לה? לפני שננסה לענות על כך, עלינו להתייחס בקצרה להיסטוריה הרוסית והסובייטית.

רוסיה בנסיגה או בנסיקה?

במובן מסוים, רוסיה של היום מגשימה את המאוויים הרוסיים מימי הצארים: להגיע למזרח התיכון, ולהתפשט למעשה עד האוקיינוס ההודי. שגריר ישראל בצרפת לשעבר, יעקב צור, הצביע על המגמה הזאת בספרו עוד בשנת 1956, עת התחוללה התפנית הגיאופוליטית של ברית המועצות בהתקרבותה לעבר המזרח התיכון. בכלי התקשורת האמריקניים חוזרת ונשנית עד זרא הטענה שרוסיה היא מעצמה בנסיגה ובירידה. לטענה זו יש אכן בסיס מוצק של הוכחות: רמת החדשנות בתעשייה הרוסית מפגרת בהרבה מאחורי שאר המדינות המפותחות, ונמצאת ברמתה הנמוכה ביותר מאז שנת 1999.

אך נתונים אלה לא אמורים להוליך אותנו שולל: בין אם היא מעצמה בנסיגה ובין אם בנסיקה – רוסיה מצליחה לעמוד ביעדי המדיניות שקבעה לעצמה. רוסיה מוּנעת על ידי תשוקתה לשקם את מעמדה כמעצמה חורצת גורלות, ובד בבד לתקוע מקלות בגלגליה של ארצות הברית כל אימת שהדבר מתאפשר. כמו כן, הגישה האסטרטגית הרוסית היא פרגמטית, לא מוּטת כלכלה: אין זה נכון לשפוט את המדיניות הסורית של רוסיה לאור השאלה האם ההרפתקה הזאת טובה לכלכלה הרוסית. התשובה לכך כמובן שלילית, זה לא טוב לכלכלה הרוסית, אך הקרמלין לא יזם את המעורבות בסוריה מתוך מניעים כלכליים גרידא. זיהוי הפרגמטיזם או מדיניות חוץ רציונלית רק עם הרציונל הכלכלי, הוא טעות חמורה בהערכת כוונות היריב או הידיד.

כל התהליכים שיחרצו את גורלה של סוריה תלויים עתה בגחמותיה של מוסקבה: כל הרוצה להשיג משהו בסוריה, עליו לדבר תחילה עם פוטין בנימוס מופלג ולקוות לרחמיו; זהו סימן ליוקרתה של רוסיה בתור מעצמה מתווכת. רוסיה מתחזקת גם בלוּב – מוקד נידח אמנם מבחינת ישראל, אך בעל חשיבות אסטרטגית עליונה לאירופה – שם היא מציעה את שירותי התיווך שלה במלחמה בין שבטים שונים על רקע חוסר היכולת של האו"ם להניע תהליך כלשהו באזור.

עם זאת, המהלכים הרוסיים אינם משוללי היבט כלכלי, גם אם כזה שאינו ישיר ומיידי. דווקא מפני שרוסיה מודעת היטב לתלוּת כלכלתה בייצוא הנפט והגז, חברות הנפט הרוסיות מנסות לגוון את השווקים ולהתחזק, כמו למשל במקרה של כורדיסטן. חברת הגז הרוסית 'גזפרום' מתכננת לקחת חלק בבניית מוביל גז דרך הודו, איראן ופקיסטן. המטרה האסטרטגית של רוסיה היא לגוון את הצרכנים ואת השוק; זאת מעבר לשוק האירופי, שהיה ונותר היעד העיקרי לייצוא הגז הרוסי. כמו כן, ישנו עניין בהרחבת מעגל הלקוחות של תעשיית הנשק הרוסית.

השיקולים המופיעים לעיל הם שיקולים לטווח ארוך, ולכן אי אפשר לכנותם "התנהגות של המאה ה-19", כפי שכינה זאת אובמה בשעתו. מלבד זאת, אם רוסיה אכן מתנהגת כמו רוסיה הצארית של המאה ה-19, כיצד בדיוק הגדרה זו מפיו של אובמה עוצרת אותה מלעשות כן? אפשר גם להשיב בציניות שאם ארצות הברית נלחמת באמצעות מטוסי F-16  נגד אנשי המאה ה-16, אולי אחרי ככלות הכל יש הגיון מסוים להתנהג עם אנשים אלה דווקא בהיגיון של המאה ה-19?

הביון הסובייטי: קווים לדמותו

רוסיה רואה עצמה כיורשתה של האימפריה הביזנטית, כאשר מוסקבה היא  "רומא השלישית". ואכן, קיים דמיון רב בין האימפריה הרומית המזרחית ובין רוסיה על גלגוליה ההיסטוריים, כולל חצרות ביזנטיים של שליטים, ובמיוחד שתי תכונות בולטות הקשורות לענייננו: קיסרופאפיזם ושירותי ביון.

בביזנטיון נוצרה מערכת מיוחדת של יחסי דת ומדינה, כאשר הכנסייה שולבה בתוך המדינה אך נותרה כפופה לשלטון. מצב דומה מתקיים ברוסיה היום: הדתה רצינית ביותר ניכרת במרחב הציבורי, בדמותם של כמרים המתיזים מי קודש על טנקים או מטוסים חדשים. בנוסף, ביזנטיון הייתה כנראה המדינה הראשונה עם שירותי ביון אמיתיים, שכללו מרגלים, איסוף, מחקר ומנגנוני ביטחון פנים. היא חששה – ובצדק – מאויבים מכל עבר, וניסתה לשסות אותם אלה באלה, בעיקר כדי להסיט את כוונותיהם ממנה. בה בעת היא נהגה בפרנואידיות ונדמה שעשתה הכול כדי להפוך את שכניה הקרובים ביותר לאויביה – גם זאת בדומה לרוסיה, שהצליחה להסתכסך אפילו עם מדינה ידידותית וקרובה מבחינה תרבותית ולשונית כמו בולגריה, שלא לדבר על אוקראינה.

המודיעין הסובייטי ידע הצלחות אדירות, זאת לצד כישלונות צורבים. הקג"ב הוקם במקור על ידי פליקס דז'רז'ינסקי כמשטרה פוליטית חשאית, כזו שלא היה לה הרבה מן המשותף עם מודיעין צבאי או דיפלומטי. כך, הלכה למעשה, נותרה ברית המועצות בימיה הראשונים ללא מודיעין במובן הקלאסי של המילה. אך במהרה נמצא הפתרון: הקמת קומינטרן וענף חשאי של אותו ארגון, שתכליתו הרשמית הייתה שמירה על קשרי עבודה עם מפלגות קומוניסטיות בעולם. בפועל היה זה שירות ביון לכל דבר ועניין, כולל מחלקות מבצעיות, הפעלת סוכנים וצפנים. גרעינו המייסד של ארגון זה הורכב ממהפכנים רוסים משכילים יחסית, שצברו ניסיון רב בשנות שהותם בחו"ל והיו דוברי שפות זרות – מצרך נדיר ברוסיה אותם ימים, במיוחד בקרב מי שלא נמנה עם האצולה.

באופן לא מפתיע היו גם לא מעט יהודים בקרב הבולשביקים, כולל ארבעה מראשי השירות של מודיעין החוץ הסובייטי. כפי שהיה נהוג ברוב המדינות הלא דמוקרטיות, גם ברוסיה דרו שירות הביטחון הפנימי (שהוא תמיד משטרה חשאית פוליטית) והמודיעין הקלאסי תחת כפיפתו של ארגון אחד – הקג"ב, אך בפועל תמיד היה הבדל מהותי בין מי שכונו גם "צ'ֶקִסְטִי" ל"רַזְווֶדְצְ'קִי": הראשונים הם שוטרי חרש המחפשים אויבים מבפנים, רודפים דיסידנטים ומארגנים פרובוקציות; האחרונים הם "אנשי מודיעין קלאסי", העושים כל מה שעושה מודיעין בכל מקום בעולם.

למודיעין הסובייטי היו יכולות איסוף בלתי מוגבלות, ולו מהסיבה הפשוטה שהרבה יותר קל להיות מרגל מטעמה של מדינה טוטליטרית מאשר להיות כזה במדינה דמוקרטית. המגרעה הקשה ביותר של המודיעין הסובייטי הייתה בכך שעד שנות השמונים לא היה לו גוף אנליטי-מחקרי. גם כאשר הוא הוקם לבסוף איש לא שאף להגיע לשם, והוא נחשב ל"מקום גלות" לקצינים שלא היו טובים מספיק כדי לשמש מפעילי סוכנים במדינות היעד. המודיעין הסובייטי מעולם לא הצטיין ביכולות אנליטיות של ניתוח מדיניות, מפני שפשוט התקשה להבין כיצד מתנהלת המערכת במדינה דמוקרטית.

פרט לכך, המבנה של מדינה אוטוריטרית הוא כזה שבו מסמך מודיעין אסטרטגי הממוען לקברניטים משרת קודם כול מטרה אחת ויחידה: אישור הקו הפוליטי של המפלגה. אף אדם שפוי לא ייקח על עצמו סיכון מיותר שעלול להרגיז את אותם קברניטים עם הערכות מודיעין הסותרות את האידאולוגיה הרשמית. בהקשר זה אמר פעם חוקר המודיעין וההיסטוריון הבריטי, כריסטופר אנדרו: "תחזית מודיעין במדינה אוטוריטרית מועדת לכישלון".

גם הוראת ההיסטוריה באוניברסיטאות הסובייטיות עברה מעין "אידיאולוגיזציה" והתבצעה לאור הדוֹגמות הפוזיטיביסטיות של מרקסיזם-לניניזם. כתוצאה מכך, קרו שני תהליכים הרסניים: התנתקותם של מדעי הרוח בברית המועצות מהקהילה האקדמית הבינלאומית, והפיכתו של חקר ההיסטוריה לשינון כרונולוגי גרידא של "עובדות" ואירועים שהתרחשו במדינה זו או אחרת. זאת ועוד: היות ואתאיזם היה "דת המדינה", הרי שלימודי דת השוואתיים היו בחיתוליהם והוראה של יסודות דת האסלאם לא התקיימה בכלל. כתוצאה מכך נוצר מצב שבו סטודנט היה יכול ללמוד ערבית או פרסית לדוגמה במשך חמש שנים וברמה הגבוהה ביותר, אך מבלי לדעת דבר וחצי דבר על האסלאם.

אוריינטליזם, לא מילה גסה

לעיוותים אלה היו גם יתרונות, שאכן שירתו את רוסיה עם הזמן: בעודם משוללי הגיגים היסטוריוגרפיים, השכילו בוגרי האוניברסיטאות הרוסיות לצלול לעומקן ולרוחבן של ההיסטוריות של המדינות הנלמדות. בוגרי החוגים לערבית ולפרסית אכן שלטו בשפות שונות על בוריין. כיצד מכל אלה החלה לצמוח הציניות הרוסית הכה ידועה לשמצה?

כאשר אותם יועצים צבאיים, אנשי מודיעין ומתרגמים שהו במזרח התיכון, הם ראו את המציאות כפי שהיא: עם הפרדה מגדרית מוקפדת ועם דת החודרת לכל תחומי החיים. נוסף על כך, ברית המועצות תמיד הייתה פרגמטית באשר להתנהלות במזרח התיכון: כך, למשל, היו לקג"ב הוראות מפורשות שלא לקיים מגעים הדוקים עם מפלגות קומוניסטיות ערביות; כך גם נחשפו אלפי אזרחים סובייטים לפער המשווע בין האידאולוגיה הרשמית לחיי המעשה בארץ ותרבויות אחרות; כך או כך, המומחים הרוסים בשטח הצטיינו בידיעה מעמיקה של התרבות והפוליטיקה במדינה.

על הניתוק מהקהילה האקדמית ניתן למנות יתרונות נוספים: אחד מהם הוא שהפוסט-מודרניזם הגיע לרוסיה מאוחר יחסית. ספרו הידוע לשמצה של אדוארד סעיד – "אוריינטליזם" מ-1978, שעשה שמות בלימודי המזרח התיכון במערב – לא היה מוכר כמעט כלל ברוסיה, ועד היום השפעתו מזערית. התפיסה השוררת גם כיום בלימודי המזרחנות ברוסיה היא שאין שום פסול בעצם השימוש במונח "מזרחנות" – מונח שהפך למילה גסה כמעט בארצות הברית.

תוצאה עיקרית של ההוראה ברוח זו איננה קולוניאליזם והתנשאות, אלא דווקא ריאליזם אקדמי, או במילים אחרות: לימוד של התרבויות האסלאמיות כפי שהן, לא כפי שהחוקרים במערב רוצים שהן תהיינה, ולא כפי שנציגי אותן תרבויות היו רוצים לייצג אותן. היות ולימודי הערבית והפרסית ברוסיה טמנו בחובם מאז ומעולם היבט מעשי בתהליך הכשרת אנשי מודיעין ופקידי משרד החוץ – לריאליזם הזה יש ערך שלא יסולא בפז: דיפלומט או איש מודיעין שאמור לעבוד במדינה אחרת חייב להכיר את התרבות "כפי שהיא באמת". אם שבט או חברה מסוימת הם מושחתים, פנאטיים ובלתי סובלניים – ייאמר הדבר במפורש ומבלי ניסיון לייפות עובדות לא נעימות או לכסותן בערפל אידיאולוגי, העלול לגרום לאמונה שגויה, כמו למשל זו שלפיה אפשר לכונן חברה אזרחית דמוקרטית באפגניסטן.

שלב הלקחים

המתבונן בהתנהלות הרוסית במזרח התיכון עשוי להשתכנע שבקרמלין אכן הפיקו לקחים מסוימים. אם פעם לא היו ברוסיה מומחים לאסלאם, הרי שהיום יש רבים וטובים; בעבר לא היו מרכזי מחקר, כעת יש. השליטה הרוסית בסוריה מסתכמת בסך הכול בכמה עשרות מטוסים ובכמה יחידות מיוחדות. הצבא הרוסי איבד אמנם בסוריה כמה וכמה לוחמים, אך זה לא יכול להשתוות למעורבות הרוסית באפגניסטן.

האם ההרפתקה הסורית רק מכבידה על הכלכלה הרוסית? בוודאי, אבל כפי שצוין לעיל, עד לפני מאה שנים, רוב מדינות העולם לא פעלו מתוך אינטרסים כלכליים בלבד. בנוסף, מדובר במעמסה שרוסיה בהחלט יכולה לחיות עמה. אם המלחמה באפגניסטן מוטטה את הכלכלה הסובייטית, והאבדות הרבות גרמו להתמרמרות שקטה של ההמונים נגד המפלגה, הרי שהיום המצב שונה בתכלית: רק חיילים מקצועיים ומתנדבים נשלחים לסוריה והם מקבלים משכורות טובות, בעוד העם הרוסי בכללותו נותר לא מעורב.

הרוסים חזו בדיוק רב את השתלשלות האירועים בכורדיסטן טרם הפארסה של משאל העם הכורדי. הם הצליחו לעשות כן לא בסיועו של איזשהו כדור בדולח מסתורי, אלא בזכות שימור הידע המצטבר שלהם על האזור, המבוסס על קשרים הדוקים הן עם ברזאני והן עם טאלבאני. אדריכל המדיניות הרוסית – במזרח התיכון בכלל ובכורדיסטן בפרט – היה לא אחר מאשף המודיעין יבגני פרימקוב, שביקר בכורדיסטן בקביעות מאז שנות השישים. ברית המועצות ניסתה תמיד לפייס את הכורדים עם הממשל הסוני של עיראק. פרימקוב, שמעולם לא הסתיר את אהדתו לכורדים, הזהיר אותם כבר לפני מספר שנים שאין שום סיכוי להצהרות העצמאות שלהם.

פרימקוב היה נערץ גם על הממסד הרוסי וגם על מרבית צאן מרעיתו לא רק בזכות הישגיו המודיעיניים והדיפלומטיים: הוא היה איש מודיעין קלאסי במובנו הבריטי של המושג, כאשר בהתאם להבחנה שהופיעה לעיל, הוא היה רַזְווֵדְצְ'קִי ולא צֵ'קִסְטי. הוא דיבר ערבית צחה והיה ידען גדול בכל מדינות המזרח התיכון. לצד זאת, הוא היה גם פטריוט רוסי ודאג לאינטרסים של מדינתו באופן שבו הוא פירש אותם. במשך כל שנות שירותו הוא היה נאמן לחבריו, והמוניטין שדבק בו היה של אדם ללא רבב: בהחלט לא דבר מובן מאליו בתקופה ההיא. גם לאחר הפרסטרויקה  הוא לא פנה לעסקים מפוקפקים, כפי שעשו רוב אנשי הקג"ב, אלא עסק במודיעין של ממש, ושמו מעולם לא נקשר לרדיפות פוליטיות.

ההתפכחות מהאידאולוגיה ואי האמון בה לימדו את הרוסים לגשת לסוגיות הסבוכות של הפוליטיקה הבינלאומית ללא אשליות. הגישה הצינית שרוסיה נוקטת אולי אינה מוסרית, אך יש לה יתרונות מסוימים בכך שהיא מאפשרת לראות את הדברים נכוחה, ללא כל כסות אידיאולוגית. לרוסים אין אשליות לא לגבי בעלי הברית ולא לגבי היריבים. גישה זו מאפשרת להם לקרוא היטב את המפה, לזהות מגמות וחולשות של היריב ולנצל אותן לטובתם בעת הצורך.

סכסוך קפוא, או: רק המעז מנצח

כדי להפיק דיבידנדים מסכסוכים ברחבי העולם, רוסיה משתמשת בטקטיקה של "סכסוך קפוא", שכבר נוסה בהצלחה בזירות של אוקראינה ושל אוסטיה-גרוזיה. סכסוך קפוא פירושו המשך התנהלות הקונפליקט תחת שליטה (רוסית, כמובן), כאשר אף צד אינו דומיננטי. כאשר שני הצדדים אינם חזקים דיים הם זקוקים לתיווכה של "מאמא רוסיה", אותו יקבלו רק אם יבקשו יפה כמובן. במקרה של סוריה למשל, רוסיה אינה מעוניינת כלל וכלל במלחמה בין חיזבאללה לישראל: מחד גיסא, אין לרוסיה שום סנטימנטים או אהבה מיוחדת כלפי איראן, ועל אחת כמה וכמה כלפי חיזבאללה, אך היא מכירה בכך שהיא צריכה אותן לטובת האינטרסים שלה; מאידך גיסא, אין לה עניין שישראל תנצח או שתתחזק יתר על המידה.

אותו עיקרון חל גם בתימן: רוסיה מעוניינת בהמשך הסכסוך בין הסעודים לחות'ים, הן כדי להציק לסעודיה והן כדי שסעודיה לא תרגיש שאין צורך בשיחות עם הרוסים. כל הסימנים מעידים על כך שבמהלך שיחתם הטלפונית האחרונה העמיד פוטין את ראש הממשלה נתניהו בפני עובדות בשטח: הישארותה של איראן בסוריה משרתת את האינטרס הרוסי, כל עוד איננה כרוכה במלחמה של ממש עם ישראל. עם זאת, חשוב לזכור שלרוסיה גם אין יכולת להוציא את איראן מסוריה; היחסים שלה עם טהרן הם כאלה המבוססים על צרכים הדדיים, לא על פיקוד.

הרוסים לא מחפשים מלחמה אלא הליכה על הסף ומתיחת גבולות, בדומה לאופן שבו החל המצור על ברלין ב-1948 בפקודתו של סטלין. כל אימת שהם מזהים חולשה אצל היריב הם פועלים כדי לנצלה, ומי כמו פוטין שהיה סוכן חרש מיטיב לקרוא שפת גוף וחולשות. הטכנולוגיה הצבאית הרוסית מפגרת אחרי האמריקנית? "נושאת המטוסים" הרוסית מול חופי סוריה אינה אלא ארון קבורה צף עם עשן מיתמר, ששני טייסים כבר התרסקו תוך כדי ניסיון לנחות על סיפונה? אין לכך שום חשיבות. שם המשחק פה הוא "מדיניות", ובמשחק זה ינצח מי שיצליח לכפות את הכללים שלו על היריב.

הרוסים מוכנים להפעיל כוח אם הוא משרת אינטרס שלהם, שעה שארצות הברית מפחדת מהצל של עצמה, או לכל הפחות לא יודעת מה רצונה בכל הקשור בסוריה. האם ארצות הברית יכולה להתנגד להתחזקות הרוסית באופן שקול ואפקטיבי? כן, אבל בתנאי שהיא לא תהסס להפעיל כוח בשיעור דומה. טילי ה"סטינגר" העניקו למטוסים הרוסים באפגניסטן הרבה יותר ממכה קטנה בכנף, אבל אמריקה תחת ממשל טראמפ מסרבת אפילו לשקול אפשרות של העברת טילי כתף למורדים.

איום שקט ומסר חשאי מוושינגטון לקרמלין היו מצננים את הפעלתנות של הצבא הרוסי; בהיעדר אופציות של כוח צבאי, מינוף או לחץ, דין דרישתו של טראמפ מרוסיה להתרחק מאיראן בסוריה כדין התרסותיו של אובמה – אין להן אחיזה במציאות.