הרפורמות נכשלו: התלמידים שונאים את בית הספר

בשבוע שעבר פורסמו תוצאות מבחני המיצ"ב לשנת תשע"ז. המבחנים המתקיימים מדי שנה אמורים לספק למשרד החינוך ולבתי הספר תמונת מצב על איכות הוראת מקצועות הליבה בכיתות ה' ו-ח'. התוצאות האחרונות לימדו על שיפור בחמישה מבחנים מתוך תשעה ביחס לשנה הקודמת, כאשר בארבעת המבחנים הנותרים ישנה עמידה במקום. השיפור הגדול הוא במבחן מדע וטכנולוגיה, כאשר במבחני שפת אם ערבית ובמתמטיקה לכיתות ה' חלה עלייה קלה; במבחני האנגלית ושפת אם עברית ניכרת עמידה במקום.

אם מדיווחי התקשורת התקבל הרושם ש"אמנם הציונים עלו, אך גם הפערים בין התלמידים החזקים והחלשים גדלו", הרי שמדובר לכל הפחות בחוסר דיוק. בין התלמידים היהודים לערבים הפערים לרוב מצטמצמים. גם בין תלמידים מרקעים סוציו-אקונומיים שונים, ישנם מבחנים שבהם הצטמצמו הפערים לצד כאלה שבהם לא ניכר שיפור. אם ניתן לסמוך על המבחנים הללו ככאלו המשקפים במידה סבירה את תמונת המצב החינוכית בישראל, המגמה בשנים האחרונות מלמדת על שיפור במקצועות השפה, המתמטיקה והמדעים בגילאי היסודי-חטיבה; כמו גם על צמצום פערים יוצא דופן במקצוע האנגלית שבקושי חל בו שיפור בקרב תלמידי כיתות ה', וכלל לא חל שיפור בכיתות ח'. בנוסף, הפערים הידועים בין החינוך הממלכתי לחינוך הממלכתי-דתי בלימודי האנגלית משתמרים גם השנה,למרות המאמצים והמשאבים שהוקצו לנושא.

היעדר סקרנות ורלוונטיות

מלבד המבחנים שזוכים לתשומת לב רבה, מבחני המיצ"ב כוללים גם את דו"ח "נתוני אקלים וסביבה פדגוגית", שבודק את התחושות הסובייקטיביות של התלמידים והמורים ביחס לשלל סוגיות, כגון: שביעות רצון כללית ביחס לבית הספר, תחושת המוגנות והביטחון, משמעת, תחזוקה, מוטיבציה ללמידה, איכות הוראה ועוד.

בשונה מדו"ח הציונים, בדו"ח זה נדיר לראות שיפורים משמעותיים במדד כלשהו, לרוב ישנן עליות מזעריות במדדים שונים ובמקרים רבים כמעט אין תזוזה. קשה יותר להשפיע על מדדים המציינים תחושות ורגשות, ולעתים נדרשות פעולות יסודיות יותר מאשר שיפור הוראה במקצוע זה או אחר.

ישנן שתי סוגיות בעלות מכנה משותף, שאינן מקבלות את הזרקור המתאים להן, ושראוי היה שידליקו מזמן נורה אדומה במשרד החינוך. הסיבה לכך שכמעט אין התייחסות לשתי הסוגיות ואף נעשה מאמץ לטשטש את משמעותן, היא שאין למשרד החינוך הרבה מה לעשות באופן נקודתי על מנת לשפרן.

הסוגיה הראשונה היא מידת העניין שמוצאים תלמידי התיכון בתוכן הנלמד בכיתות. עם ההיגד הבא הזדהו רק 36% מתלמידי התיכון דוברי העברית: "אני מרגיש סקרנות ועניין כלפי הדברים שאני לומד בבית הספר". רק 46% מהם הזדהו עם ההיגד הבא: "הדברים שמלמדים בבית הספר מקנים לי ידע רב וחשוב". מידת ההזדהות גבוהה מעט בחטיבות הביניים, ועוד יותר בבתי הספר היסודיים. כמו כן, בבתי הספר הערבים כל המדדים גבוהים יותר. ניתן להעלות מספר השערות מה גורם לכך, אך לא נעסוק בהן כעת.

הסוגיה השניה, שקשורה כמובן לזו האחרונה, היא ציוני מדד "תפיסת ההוראה כמעניינת וברורה", גם כן בקרב תלמידי התיכונים דוברי העברית.

ההיגד "המורים מלמדים באופן שמעודד חשיבה והתעמקות בחומר" זכתה ל-28% הזדהות בלבד, ול-32% בחטיבות הביניים. המורים לא זוכים לציונים גבוהים מאת תלמידיהם גם בשאר המדדים בנושא זה. גם פה המצב בבתי הספר הערבים לכאורה הרבה יותר טוב.

ניתן ללמד סנגוריה על המורים מכמה זוויות. ראשית, תלמידים רבים בגיל התיכון נוטים למרדנות ולאנטי-מערכתיות. קשה לגרום לנוער לשבת בכיתה, ועוד יותר קשה לגרום לו לשמוח בכך. ביקורת על מורים היא כמעט תנאי הכרחי בהתבגרות של נער ונערה בישראל. אחרים יטענו שהדגש על הישגיות וציונים באה על חשבון רוחב האופקים וההעמקה, ושרמת העניין של התלמידים בחומר ובמורים המעבירים אותו נפגעת בשל כך.

שתי הטענות, נסכים אתן או לא, אינן מאפשרות לנו להתחמק מההבנה שבשני מדדים כל כך בסיסיים בתפקידו של בית הספר, המורים בתיכונים דוברי עברית מקבלים ציונים נמוכים כל כך מאת תלמידיהם. בעידן הנוכחי נהוג לראות את תפקידה העיקרי של מערכת החינוך כמכשירה את הדור הבא לשוק העבודה. אך אם חשוב לנו שבתי הספר יצליחו גם בתפקידם המסורתי – ללמד ולפתח את האינטלקט של התלמידים, הרי שלפחות מנקודת המבט של התלמידים עצמם מדובר בכישלון. חבל שבתקציר הדו"ח לא ראו המחברים צורך לציין אף לא אחד מהמספרים שהראנו לעיל, בשונה ממדדים מחמיאים יותר.

שר החינוך הקודם דווקא ניסה לשנות את סדרי העדיפויות של המערכת, כך שאיכות ההוראה והתפתחות מגוונת יותר של של התלמידים יהיו במיקוד ולא הציונים. זו הסיבה שהוא הפסיק את מבחני המיצ"ב לשנה אחת, מתוך "התנגדות לתרבות המדידה". הטעות הקשה של פירון הייתה שהוא סבר שניתן לשפר את הלמידה בעזרת הנחתת שפה חדשה (ובלתי מובנת) מלמעלה. זה לא יכול לעבוד. מורה טוב יהיה מעניין ויסחף את הכיתה גם אם יעביר לתלמידיו תוכן בשיטות מסורתיות וגם אם ייעזר במתודות חדשניות. רמת הקושי והדרישות יכולות להיות גבוהות, ועדיין התלמידים ייכנסו לכיתות בשמחה.

אין כאן פתרון קסם, ולא תעזור הקצאת משאבים לטובת שיפור איכות הלמידה. אם החינוך היה פתוח לתחרות, אין ספק שהנתונים המהווים מעין "סקר שביעות רצון הצרכנים" היו מכריחים את בתי הספר לשפר את איכות ההוראה על מנת למשוך אליהם תלמידים. בהיעדר תחרות כזו, המיקוד של בתי הספר מופנה אל המדדים החשובים בעיני משרד החינוך- הציונים במקצועות הליבה.

לקוח שבוי הוא לקוח אלים יותר

נתון מדאיג שכן הגיע אל חלק מהכותרות נוגע להיעדר תחושת מוגנות של מורים בעת עבודתם בבית הספר בשל מקרי אלימות מצד ההורים. 14% מהמורים ביסודי "חשים מאוימים מצד הורים", כלומר חוששים מפגיעה פיזית, פגיעה ברכוש, תלונות שווא וכו', לעומת 11% בשנה הקודמת. בחטיבת הביניים המדד עלה מ-9% ל-11% השנה.

רבות מדובר על הצורך להגדיל את אפשרות הבחירה של ההורים והתלמידים, אך יש גם צד שני למטבע. לא פחות חשובה היכולת של צוות בית הספר לקבוע את הנהלים המחייבים בו ולאכוף אותם. התופעה של הורים שחוצים את כל הקווים האדומים בבתי הספר, מתגברת מאד בשנים האחרונות גם בשל הידיעה שאין שום סנקציה אמיתית שצוות בית הספר יכול להפעיל נגדם. מנהל בית ספר רחוק מלהיות בעל הבית, והמורים נטולי סמכויות בכיתותיהם.

המחויבות של ההורים לשלוח את ילדיהם לבית ספר ספציפי מגובה בחוסר יכולת של צוות בית הספר לבעוט אותם לכל הרוחות כאשר הם גורמים נזק או פועלים באלימות. אמנם תמיד יהיו אנשים אלימים בשולי החברה, אך האפשרות להרחיק אותם כך שלא יפגעו ברוב הלא אלים קריטית לתפקוד תקין של מקום שאמור לחנך. עם כל הכבוד לאתגרי השילוב, הטיפול בתלמידים אלימים או בהורים אלימים צריך להיעשות בנפרד בבתי ספר שמתמחים בכך, או באמצעות גורמי הרווחה. אין ספק כי אם תחום החינוך היה פועל במתכונת חוזה בין מקבל שירות לנותן שירות, הכל היה נראה אחרת.  הזכות לבחור במקרה הזה, מהווה גם חובה, והיא חשובה עבור שני הצדדים בחוזה.