אליוט אברמס: טראמפ יכריז על ירושלים כבירת ישראל

"טראמפ צפוי להכריז ביום רביעי על הכרה אמריקנית בירושלים כבירת ישראל. העברת השגרירות, עם זאת, תתעכב בכמה שנים". כך אומר אליוט אברמס, מדינאי בכיר שייעץ לנשיאי ארה"ב. אברמס דיבר במסגרת כנס "יהדות ושמרנות" שהתקיים ביום ראשון במנהטן, ואורגן על ידי קרן תקוה.

בשנות ה-90' התקבל בקונגרס חוק הקובע כי ירושלים היא בירת ישראל וכי על השגרירות להעתיק את מקומה מתל אביב לירושלים. אולם לנשיא עומדת הזכות לעכב את כניסתו של החוק לתוקף לתקופות של חצי שנה. הארכת תקפו של החוק, השניה מאז תחילת כהונתו של טראמפ, צפויה לחול מחר.

"כבר שנים כל המעומדים לנשיאות, משתי המפלגות, מכריזים שהם יעבירו את השגרירות, והם לא עושים את זה", אומר אברמס. "אבל זה אחד היתרונות של טראמפ: הוא מצפצף על עובדי מחלקת המדינה, ואני צופה שהוא יכריז ביום רביעי על הכרה אמריקנית בירושלים כבירתה של ישראל".

"זה לא יהיה סוף העולם", מוסיף אברמס. "יהיו מהומות. יהיו מדינות שינתקו קשרים דיפלומטיים גם עם ארה"ב וגם עם ישראל. זה יהרוס את תהליך השלום – אבל זה לא משנה שום דבר כי אין באמת תהליך שלום. השורה התחתונה היא שהעולם לא יגיע לסופו".

"סאב עריקאת אמר לי פעם שלנשיא ארצות הברית אין סמכות לקבוע מהי בירת ישראל", מספר אברמס. "ביני לבין עצמי השתעשעתי במחשבה שלפי עריקאת לנשיא אין סמכות, אבל לעריקאת יש סמכות. בכל מקרה, מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שלא זוכה לקבוע בעצמה מהי בירתה, ואין לזה שום הצדקה. אני משוכנע שאחרי שארה"ב תכיר בירושלים כבירת ישראל, היא לא תהיה המדינה האחרונה לעשות זאת".

אברמס מפריד בין ההכרה בירושלים כבירה לבין העברת השגרירות: "אי אפשר להעביר את השגרירות מחר בבוקר. אפשר להחליף מחרר בבוקר את השלט של הקונסוליה ברחוב אגרון ולכתוב עליו 'שגרירות'. אבל זה לא רציני. העברת השגרירות בפועל היא תהליך ארוך שייקח לפחות חמש שנים. צריך למצוא בתוך השטח המוניציפלי של ירושלים נדל"ן בהיקף גדול ולהתאים אותו לצרכים בטחוניים ואחרים של השגרירות. אבל ההכרה בירושלים כבירת ישראל היא בעלת חשיבות היסטורית, ואני צופה שהיא תתבצע בקרוב".

אברמס טוען ששינוי במעמדה של ירושלים הוא מבחן חשוב לגבי הקשר בין יהודי ארה"ב לישראל: "כיצד יגיבו הארגונים היהודים המובילים, כמו הליגה נגד השמצה? כיצד יגיבו דיוויד האריס, מי שעמד בראש הארגון של היהודים דמוקרטים, או נשיא התאחדות היהודים הרפורמים ריק ג'ייקובס? יש שתי אפשרויות: או שיביעו הכרת תודה עמוקה, או שיביעו את חששם מגורלו של תהליך השלום. יש גם מקום לראות האם המהלך ישפיע על דפוסי ההצבעה של היהודים: כמה מהם יעברו לתמוך במפלגה הרפובליקנית?".

היהודים אשמים

כאמור, אברמס דיבר בכנס של קרן תקוה העוסק ביהדות ושמרנות. על רקע הנטייה הברורה של יהדות ארה"ב לשמאל הפוליטי השתתפותם של כ-200 יהודים מארה"ב ומדינות נוספות עשויה לסמן את תחילתה של תופעה חדשה. אברמס פתח את דבריו בהתייחסות לתפקידים של יהודי ארה"ב בעיצוב היחס של פוליטיקאים אמריקנים לישראל: "היהודים לא גובים מחיר פוליטי ממתנגדי ישראל", אמר. לדבריו, אם יהודי ארה"ב היו מעדכנים את דפוסי ההצבעה שלהם בהתאם לנאמנותם לישראל, ניתן היה למתן ואולי אף למנוע את ההתרחקות של המפלגה הדמוקרטית מישראלים.

את דבריו פתח אברמס בנתונים אודות היקפי התמיכה בארה"ב בעניינה של ישראל. "הימין מגביר את תמיכתו בישראל, בעוד השמאל מתרחק ממנה", אומר אברמס. "75% מהרפובליקנים תומכים בישראל יותר מאשר בפלסטינים. לעומתם, רק 43% מהדמוקרטים תומכים בישראל". לדבריו, בקרב הדמוקרטים קיים מתאם בין רמת השמאלנות של המשיב בסקר לבין היקף התמיכה בפלסטינים: 63% מבין הדמוקרטים המתונים תומכים בישראל, לעומת 33% מהקבוצה המזוהה כ"דמוקרטים ליברלים", המאופיינת בשמאלנות אדוקה.

אברמס עמד על הנתונים המזהים קשר בין גיל לבין תמיכה בישראל: "ככל שמזדקנים גדלה התמיכה בישראל. אבל לא מדובר בעניין של גיל בלבד: בני דור ה-Y ("מילניאלים" – ז.מ) תומכים בישראל בשיעורים נמוכים משמעותית מהדור של הוריהם גם כשהיו בני גילם". לדבריו גם בקרב הדור הצעיר התמיכה בישראל גבוה יותר מהתמיכה בפלסטינים, אבל הפערים הם נמוכים מאוד ומתקרבים לשוויון.

אברמס מאיר נקודה מדאיגה: הנהגת המפלגה הדמוקרטית הפועלת כיום בקוגרס תומכת אמנם בישראל, אך היא מאוד מזדקנת. מחליפיהם של ראש המפלגה הם צעירים יותר, ובהתאמה – עוינים הרבה יותר כלפי ישראל.

רק באמריקה

לאחר הצגת הנתונים, יש לנסות להבין אותם. מה פשר התרחקות השמאל האמריקני מישראל? לפחות כשזה נוגע לעשורים האחרונים, אברמס מציין שעבור האמריקני הממוצע, שאינו יהודי, העניין הישראלי ממוקם נמוך יחסית במדרג השיקולים. מאז תחילת כהונתו של ג'ורג' בוש הבן בולטת תנועת המטוטלת: בוש היה תומך ישראל מובהק, אובמה היה עוין לישראל, וטראמפ מסתמן גם הוא כאחד מתומכי ישראל הבולטים.

העוינות של אובמה לישראל, אם כן, היא נקודת מפנה: בעבר גם נשיאים דמוקרטים תמכו בישראל, והתמיכה חצתה מפלגות. העוינות הגלויה של אובמה הפכה את ישראל לעניין מפלגתי: אמריקנים שאינם בקיאים בנושא מגבשים את עמדתם לפי עמדת המנהיג הפוליטי שהם מזוהים עמו.

ובקרב ההנהגה הפוליטית במפלגה הדמוקרטית, חלה כאמור נסיגה קשה בתמיכה בישראל. עוינותם של אובמה וקלינטון היתה סממן של תופעה עמוקה יותר, שמתקיימת בדרגים הנמוכים של הפוליטיקה האמריקנית: נציגים לבתי הנבחרים של המדינות השונות, לבית הנבחרים הפדרלי ולסנאט.

את האשמה לתופעה הזו אברמס תולה ביהודי ארצות הברית: רוב היהודים תומכים בשמאל האמריקני. זו עובדה שאינה ניתנת לשינוי. בעבר, התמיכה הזו הובילה לאותה תמיכה חוצת מפלגות בישראל. אולם בשנים האחרונות מסרבים היהודים לגבות מהפוליטיקאים שם ממנים מחיר פוליטי עבור פעולות אנטי ישראליות.

"התפקיד של הפוליטיקאי הוא להיבחר". מסביר אברמס. "בכל מקום ישנן קבוצות פוליטיות שמצפות לפעילות נגד ישראל, בעיקר מוסלמים. ניתן היה לצפות שכוחן הפוליטי של הקבוצות האלה יתאזן באזורי בחירה יהודיים, שיענישו נבחרי ציבור אנטי ישראליים. אבל זה לא קורה. היהודים מצביעים לפי שיקולים רבים, אבל באופן מפתיע התמיכה בישראל לא נמצאת שם.

"מעטים הם הפוליטיקאים שתמיכתם בישראל לא תלויה ברצונם של הבוחרים. אם היהודים מעבירים לנבחרי הציבור את המסר שלא משנה איך הם יפעלו ביחס לישראל הם ימשיכו להצביע להם, אין מה להתפלא שהפוליטיקאים הללו מתבטאים נגד ישראל, כדי לחזר אחרי קבוצות אחרות", אומר אברמס.

אברמס מציין שהתופעה הזו היא ייחודית ליהודי ארה"ב: "זה לא מאפיין את כל היהודים בגולה. ריכוזים יהודיים אחרים, כמו קנדה, דרום אמריקה ואוסטרליה מחליפים את תמיכתם במפלגות השונות בהתאם לתמיכה בישראל. בעבר השמאל תמך יותר בישראל, היום זה הימין – והקול היהודי מחוץ לארה"ב התעדכן בהתאם. רק בארה"ב היהודים משדרים לפוליטיקאים שעמדתם כלפי ישראל לא מספיק חשובה".

כדי לשנות את המצב, מטעים אברמס בעצב, צריכים לקרות אחד משני אסונות: "או שלום עם הפלסטינים, או מלחמה איתם עם השלכות נוראות לישראל. לדעתי שתי החלופות הן בעצם אותה אחת".

"אין אנטישמיות בימין"

"אני לא קונה את הדיבורים על אנטישמיות בימין בארה"ב", אומר אברמס. "התמיכה בישראל מצד הימין, בארה"ב ובמקומות אחרים, היא תופעה חדשה. היא לחלוטין לא היתה שם בתקופת הנשיא אייזנהאואר לדוגמה. זו מתנה. אולי אפילו נס. צריך להכיר בה ולהכיר טובה עליה. אין שום ערובות לנצחיות המתנה הזו, אבל לפחות כשזה נוגע לארצות הברית, אני אופטימי: האמריקנים אוהבים מדינות עם שלטון דמוקרטי טוב. הם אוהבים מדינות שלא מבקשות שהאמריקנים יילחמו בשבילן, אלא נלחמות בעצמן על האינטרסים שלהן. לכן אני חושב שהחיבור בין הימין לבין ישראל הוא אמיתי, והוא צפוי להימשך זמן רב".