כשהעוני הופך לעסק משגשג: מי מרוויח מפסטיבל העוני השנתי

זה מאות שנים עמלים דורות של מדענים להסביר את המתרחש ביקום באמצעות שורה של חוקי טבע, החוזרים על עצמם במתכונת קבועה. במדינת ישראל של העשור האחרון הצטרף לרשימה הזו חוק טבע נוסף: מדי שנה בסתיו, לקראת סיום השנה האזרחית, אנו עדים למתקפת כותרות שחורות מטעם עמותות הנזקקים והנדכאים הזועקות על מצב העוני בישראל.

הניסוח ידוע ושחוק, הפונטים גדולים ומאיימים, המספרים המודגשים מתוכננים לפרוט על בלוטות הרגש, ומטפורת המקרר הריק הנדושה תמיד קורעת את הלב. אין ספק שעוני הוא בעיה כאובה שדורשת טיפול, ושעל כל חברה לסייע במידת האפשר לחלשים בה. נניח לרגע לדמגוגיה המוכרת, לעיוות הסטטיסטי הקבוע, להתאמת המציאות לצורכי התעמולה של כלי תקשורת מסוימים, ולוויכוח על מה שבין עוני יחסי, שגשוג כלכלי ופוליטיקה. מעבר לכל אלה, חשוב לשים לב לכך שמרבית הנתונים עליהם מתבססות אותן ידיעות פסימיות מגיעים ממספר עמותות וגופים המגדירים עצמם כ"ארגוני סיוע לנזקקים", שהם הנהנים העיקריים מפסטיבל העוני השנתי.

עבור הכתבים והעורכים, זהו מצב אידיאלי: הם מקבלים כתבה כמעט מוכנה, מלאה  בגרפים ובטבלאות, שתעורר בוודאות שיח נרחב ברשתות החברתיות ותמשוך עוד קוראים וגולשים להגיב ולשתף. כל שנותר להם לעשות הוא לשלוף ברגע מהארכיון את תמונתו של הקשיש התורן המחטט בפחי האשפה, בחיפוש אחר ארוחה מזדמנת.

עמותות הסיוע מרוויחות כמובן פרסום משתלם ויעיל מאוד. מנהלי ארגוני הנזקקים מבלים זמן רב בראיונות ובאולפני הטלוויזיה, זוכים לכבוד ויקר כצדיקי אומות העולם, ובונים מדי שנה על גל התרומות הזורם מהציבור הישראלי הרחום שקורא את הנתונים המנופחים, צופה בכתבות היח"צ המושקעות המלוות תמיד בפסקול דרמטי, וממהר לפתוח את כיסיו. הרוב המוחלט של התורמים, גם כאשר הם חשים כי מירקו במעט את מצפונם בעזרת מטבע של עשרה שקלים או משלוח הודעת טקסט, אינם מודעים לזהות הארגון שהם תורמים לו ולשימוש שהוא עושה בכספם.

רעבים לכותרות

עיון מדגמי קצר בנתונים שמפרסמות העמותות על פעילותן מגלה כמה מספרים מעניינים, המעידים על כך שעובדי חלק מהארגונים האמורים להילחם ברעב, הם למעשה בעיקר רעבים לכותרות.

ארגון 'לתת' למשל, המפרסם מדי שנה "דו"ח עוני" מתוקשר במיוחד, מגדיר את מטרתו "לפעול לצמצום העוני למען יצירת חברה צודקת וטובה יותר על ידי הענקת סיוע לאוכלוסיות במצוקה". לצד זאת, הוא שואף "להשפיע על השיח וסדר היום הציבורי כדי להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות ולהציב את בעיית העוני בראש סדר העדיפויות".  בתקציב העמותה, בין הסעיפים המוגדרים כפעולות המרכזיות של הארגון, מופיעים גם "העלאת המודעות בחברה לבעיית המחסור במזון, לבעיית העוני, דו"ח העוני האלטרנטיבי, כנס לתת למאבק בעוני ופעולות לשינוי מדיניות". על ביצוע סעיף זה וסעיפים נוספים הוצאו בשנת 2016 כמעט 81 מיליון שקלים.

על פי נתוני העמותות המופיעים באתר "גיידסטאר", בשנת 2016 עמד מחזור הכספים של 'לתת' על סך 97.4 מיליון שקלים. הארגון מעסיק 67 עובדים בשכר, ומפעיל למעלה מ-16 אלף מתנדבים. מנכ"ל העמותה, ששאל רק בשבוע שעבר "האם איבדנו את הבושה לנוכח שיעורי העוני הגבוהים" – אף שבאותה כתבה ב'גלובס' הוכח שהם דווקא ירדו – מתקיים בקושי משכר שנתי של 344,436 שקלים. סגנו נאלץ להסתפק ב-272,433 שקלים בלבד.

ארגון נוסף, "לקט ישראל", מגדיר עצמו כפועל ל"קידום פתרונות לבעיית מצוקת המזון בחברה הישראלית", אך חלק ממשימתו כפי שמופיעה במסמכיו היא גם השגת  "מוניטין נרחב וחיובי – בקרב הציבור בכלל, ובקרב מקבלי החלטות ומובילי דעה בפרט. לפיכך פועל הארגון בדרכים מגוונות להרחבת המודעות לפעילותו, ולחיזוק השפעתו על מקבלי החלטות בדרגים השונים". הארגון משקיע גם כספים רבים בקמפיינים של יחסי ציבור בעיתונות וברשתות החברתיות, ובהפעלת לובי קבוע בכנסת. בשנת 2016 לבדה הושקע סכום של כמעט שלושה מיליון שקלים במה שמוגדר "שכר ונלוות מחלקת גיוס כספים, נסיעות לחו"ל, עמלות גיוס תרומות, אחזקת רכבי עובדי מחלקת גיוס כספים, אירוע גאלה ותקשורת".

המחזור השנתי של "לקט ישראל" מגיע ליותר מ-130 מיליון שקלים, והמנכ"ל מתפרנס בדוחק מ-489,646 שקלים בשנה. שני סגניו חיים ממשכורות רעב של 379,872 ו-326,646 שקלים בשנה.

אז נכון שזכותו של כל אדם בישראל להקים ארגון לכל צורך שהוא, לגייס תרומות, לשלם משכורות לעובדים מקצועיים ולפעול במסגרת החוק לקידום מטרות העמותה. נכון גם שגם בקרב עסקני העוני האמידים ישנם רבים העושים עבודת קודש אמתית לטובת החברה, מתוך תחושת שליחות והתנדבות, ושכל אדם פרטי זכאי לתרום את הכסף שהרוויח כראות עיניו. אך עם זאת ראוי גם שהציבור הישראלי הנדיב לא ילך שולל אחר בליץ הידיעות המניפולטיביות מטעם עמותות שהן עסקים כלכליים לכל דבר; מפעלים שהאינטרס הבסיסי שלהם הוא לנפח את ממדי העוני ולהנציחם, ואשר מנצלים בציניות את טוב לבו של האזרח ואת רצונו לסייע לזולת ולחוש טוב עם עצמו.

אין כאן כוונה להפחית מחשיבותם של ערכים כמו תרומה לחברה, דאגה לקהילה ועזרה הדדית. אך עם זאת עלינו לזכור את המטרה האמתית של מתקפת העמותות השנתית, לשים לב היכן אנחנו משקיעים את כספנו ואת זמננו, ולשאול את עצמנו האם אנו באמת מעוניינים להמשיך ולממן את שגשוגה של תעשיית השנור הישראלית.