המחאה באיראן היא המחיר שהמשטר משלם על הבחישה במזרח התיכון

בשנים האחרונות התרגלנו לכך שאיראן שולחת את ידה הארוכה כמעט לכל מדינה במזרח התיכון וזורעת בה הרס, במטרה להגדיל את השפעתה ולהפוך למעצמה אזורית. כך קרה בסוריה ובלבנון, בעיראק ובתימן, ובמקומות אחרים שבהם היא פועלת ישירות באמצעות אנשי משמרות המהפכה או בעקיפין דרך ארגוני טרור אחרים. אולם כעת צצות לראשי הרפובליקה האסלאמית בעיות חדשות, דווקא מבית.

בסוף השבוע האחרון פרצו הפגנות המוניות בעיר מַשהד הסמוכה לגבול עם טורקמניסטן, ומשם התפשטה המחאה לערים נוספות במדינה. המפגינים מבקשים למחות בעיקר נגד השחיתות השלטונית ויוקר המחיה. רבים באיראן ציפו שאיכות חייהם תשתפר בעקבות הסכם הגרעין והסרת הסנקציות הרבות שהוטלו על המדינה, אך התאכזבו לגלות שמצבם רק הורע.

עד כה נראה שהמשטר בטהרן לוקח את ההפגנות ברצינות, ומספר ההרוגים בהתנגשות בין כוחות הביטחון למוחים הולך ועולה. עדות נוספת לכך היא העובדה שלראשונה מאז מחאת 2009 – שפרצה בעקבות טענות לזיופים בבחירות לנשיאות בהן ניצח אחמדינג'אד – נחסמה הגישה לרשתות החברתיות במקומות מסוימים על מנת למנוע הפצת תמונות, סרטונים ומסרים אחרים.

חלק מהתמונות שבכל זאת מגיעות מאיראן מזכירות את גל ההפגנות ששטף את המזרח התיכון בימי "האביב הערבי" ב-2011, אך ישנם בכל זאת מספר הבדלים יסודיים. בעולם הערבי באופן כללי, מחאה המונית ויציאה לרחובות הם עניין נדיר, ורוב המהפכות שהתחוללו בו במהלך המאה העשרים הגיעו דווקא משורות הצבא. לעומת זאת, באיראן הרעיון של מאבק ציבורי טבוע עמוק בתודעת העם, שהוכיח זאת מספר פעמים לאורך ההיסטוריה.

אסור לעשן

ההתנגדות העממית הראשונה באיראן המודרנית התרחשה בשנת 1890, כאשר חברת הטבק הבריטית קיבלה את הזיכיון הבלעדי למכירה ושליטה על הייצור של טבק ומוצריו באיראן. בעקבות ההכרזה החל מרד צרכנים נגד המונופול הבריטי. גולת הכותרת שלו הייתה פסק הלכה של חכם הדת מירזא מחמד חסן אלשיראזי, שהכריז על הטבק כטמא ואסר לחלוטין את עישון הטבק באיראן. בסופו של דבר נכנע המלך האיראני, השָׁאה, לרצון העם וביטל את הזיכיון הבריטי. מרד הטבק הוכיח את כוחם של חכמי הדת ואת השפעתם על המוני העם.

בעשור הראשון של המאה העשרים ועם התגברות ההשפעה המערבית על איראן, עלתה דרישה ציבורית לשינוי שיטת הממשל של השאה וכינון חוקה שתעגן את זכויות האזרח בחוק. לאחר שורה של התקוממויות ותככים פוליטיים התקבלה חוקה חדשה שהפחיתה את כוחו של המלך והעניקה סמכויות מסוימות לפרלמנט. גם במקרה של המהפכה החוקתית הדרישה לשינוי הגיעה מן העם, לצד תמיכה גדולה של אנשי הדת.

בראשית שנות החמישים פרצה מחאה לאומית נוספת נגד משטר המלוכה אשר הונהגה דווקא מלמעלה, על ידי ראש הממשלה מוחמד מוסאדק. המאבק העיקרי בין השאה הצעיר, מוחמד רזא פהלווי, למוסאדק התנהל סביב נושא הנפט האיראני, אשר נשלט ברובו על ידי חברות בבעלות בריטית ורק אחוזים בודדים מההכנסות הגיעו למדינה.

מוסאדק השכיל לנצל את הרגשות האנטי-מערביים המתלהטים, והוביל מהלך של הלאמת תעשיית הנפט. הוא זכה לתמיכה עממית רחבה, אשר ניזונה בין השאר גם ממצוקה כלכלית וחששם של חכמי הדת מהתגברות השפעה מערבית זרה.

לעומת המהפכות והמרידות הקודמות באיראן, הפעם הוביל את המאבק מנהיג כריזמטי בדמותו של מוסאדק, שאמנם זכה להשכלה מערבית אך נהנה גם מתמיכת אנשי הדת. בקיץ 1953 הצליח ראש הממשלה לכפות על המלך יציאה לגלות, והמדינה שקעה במהרה למערבולת של עימותים בין תומכי שני המחנות.

מאות אנשים נהרגו במהומות שנמשכו מספר ימים, עד שלבסוף הצליח הצבא האיראני, בסיוע ובמימון של ארצות הברית ובריטניה, לעצור את מוסאדק ולהפיל את הממשלה הדמוקרטית שעליה הכריז. השאה שב לכס המלוכה וביטל את הלאמת חברות הנפט, מהלך שחיזק מאוד את מעמדו בארצו וגם בקרב מדינות המערב, עד שאלו בגדו בו כעבור 25 שנה.

המהפכה האסלאמית

המהפכה המשמעותית והידועה ביותר בהקשר האיראני היא כמובן המהפכה של 1979, שהפכה את איראן ממדינה מונרכית אך כזו שנפתחת בהדרגה לעולם המערבי, לרפובליקה אסלאמית הנשלטת בידי אנשי דת כפי שאנו מכירים כיום.

לאורך כל ההיסטוריה של איראן נודע לחכמי הדת השיעים מקום חשוב, אך במשך השנים הם לרוב שיתפו פעולה עם בית המלוכה במטרה להשיג השפעה מבפנים. במהלך שנות השישים והשבעים החלה להתגבש התנגדות נרחבת לשלטון השאה, שנתפס כאכזרי ונוקשה בעיני העם הרחב, וחילוני ופרו-מערבי מדי בעיני אנשי הדת.

כהן הדת רוחאללה ח'ומייני, שהיה מתנגד חריף לשאה ואף גורש על ידו מהמדינה בשנת 1964, זיהה בתבונה רבה את גורמי האופוזיציה השונים באיראן ומחוצה לה אשר מטרתם הייתה משותפת – מהפכה. ממקום מושבו בעיראק הטיף ח'ומייני במשך שנים רבות נגד משטר השאה, וניהל מערכת תעמולה מתוחכמת שפנתה לרגשות הדתיים והלאומיים בקרב העם האיראני.

בראשית שנת 1978 החלו להתארגן הפגנות גדולות במספר ערים במדינה. הצבא נשלח לפזר אותן בכוח, אך עם כל הרוג שנספר בהפגנה עוצמת המחאה רק התגברה. בספטמבר כבר הייתה המדינה שרויה בחוסר יציבות מוחלט. הרג עשרות אנשים במהלך הפגנה בטהרן הוביל לשביתה כללית במשק והתרסקות הכלכלה.

השאה, שבתמימותו סמך לשווא על עזרת המערב, החל לאבד את מעט התמיכה שעוד נותרה לו בקרב העם. גם הצבא פנה נגדו, והחל לפעול יחד עם מיליוני המפגינים שיצאו לרחובות והפריחו סיסמאות קיצוניות ואנטישמיות. בינואר 1979 עזב השאה את מולדתו ולא שב אליה לעולם. האייתוללה ח'ומייני, שהפך לדמות הפופולרית ביותר במדינה, חזר מן הגלות ולאחר מספר חודשים הצליח לכבוש את מוסדות השלטון ולבסס את מעמדו כמנהיג העליון.

בדרך למהפכה חדשה?

אם נחזור אל ההווה ולמחאה החדשה שסוחפת בימים אלה את הרחוב האיראני, הרי שמוקדם עדיין לדעת לאן היא תוביל. עד כה נראה שעוצמת המהומות לא מגיעה לגבהים משמעותיים, אך ניתן לזהות כי היא עולה בהתמדה.

אם בהפגנות הראשונות במשהד נשמעו בעיקר קריאות נגד הנשיא חסן רוחאני אשר נחשב מתון יחסית, הרי שבימים האחרונים כבר נשמעים קולות היוצאים נגד "הדיקטטור" – המנהיג העליון ח'אמנאי. עיקר הזעם של המפגינים יוצא נגד ההתמקדות האיראנית המוגזמת בענייני חוץ והזנחת אזרחי המדינה. כך למשל הם קוראים: "עזבו את סוריה וחשבו עלינו". לפי הברוטליות שבה הגיב המשטר עד כה , נראה כי ח'אמנאי מצדו כבר מרגיש את הלהבות המלחכות את גלימתו והורה לדכא כל ניצן של התנגדות.

מנגד יש הטוענים כי מי שיזם את ההפגנות במשהד היו דווקא גורמים שמרנים המקורבים לח'אמנאי ומתנגדים לנשיאותו של רוחאני. מטרתם לכאורה היא להביא להפלת הנשיא המתון ולבחירתו של מנהיג שמרן יותר.

כאמור, אנחנו עדיין במהלכו של האירוע וקשה לחזות כיצד הוא יתגלגל, אך ניתן לזהות לפחות הבדל אחד גדול בין המחאות של 2009 להיום: הרוח הגבית שמעניק להן הנשיא טראמפ, לעומת שתיקתו הרועמת של אובמה בשעתו. במזרח התיכון ימשיכו לעקוב מקרוב אחרי המצב באיראן, שצפוי להשפיע על האזור כולו, וימתינו לראות האם תתווסף הפיכה חדשה לרשימה הארוכה. כפי שההיסטוריה מלמדת אותנו, מחאות עממיות באיראן עלולות להתפתח בדרכים לא צפויות ולהוביל לעתים למהפכות גדולות.

המחבר הוא מומחה למזרח התיכון והאסלאם, עורך הדף – "חלון למזרח התיכון המתחדש"