חרם פוליטי: לא ראוי נגד ישראל, לא ראוי גם נגד אוסטריה

הצלחתה של מפלגת החירות בבחירות האחרונות באוסטריה, שבעקבותיה מונה מנהיג המפלגה היינץ כריסטיאן שטראכה לסגן הקנצלר, גררה תגובות סותרות ומבולבלות בישראל: האם עלינו לשמוח על האהדה וההזדהות שמרעיפים על ישראל חברי המפלגה כיום, או לכעוס על העבר הנאצי של חלק מאנשיה?

התגובה הנחרצת ביותר עד כה נרשמה מצדו של חבר הכנסת עמיר פרץ, שבחר לפרסם בעיתון אוסטרי את קריאתו שלפיה אסור לישראל להעניק "חותמת כשרות" למפלגת החירות. גם באתר זה הביע אלדד בק תמיכה בהמשך החרם הישראלי על המפלגה. החלטה ברוח זו קיבל גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהנחה את שריו לא להיפגש עם מקביליהם ממפלגת החירות.

מדוע בעצם אנחנו צריכים להיות מוטרדים כל־כך מהמפלגה, והאם הדבר מצדיק את העלבון שבפרסום מאמר בתקשורת המקומית כלפי מפלגה שמהווה כעת חלק מהשלטון באוסטריה?

פרץ מסביר במאמרו מה מטריד אותו במפלגת החירות: כמה ממנהיגיה בעבר היו חברים בארגונים נאציים, וגם בשנים האחרונות נתפסו כמה מחבריה בהתבטאויות אנטישמיות, גזעניות או קסנופוביות. הוא מזכיר דו"ח של ועדת מאוטהאוזן האוסטרית, שמצא 60 התבטאויות אנטישמיות וקסנופוביות של חברי המפלגה, ומסיק מכך שהאנטישמיות עדיין רווחת במפלגה. האם באמת אותו דו"ח מצדיק את מסקנתו של פרץ?

אין ספק: רשימת האירועים הכלולה בדו"ח יוצרת רושם חזק שמדובר במפלגה הכוללת לא מעט טיפוסים מפוקפקים. הערות גזעניות, שנאת זרים, יחס חיובי מדי לעבר הנאצי הם דברים שקיימים שם וצריכים להדאיג אותנו. אבל צריך גם פרופורציות; לא כל־כך ברור ש-60 אירועים בארבע שנים הם הרבה יותר ממה שנמצא בכל מפלגה גדולה, בעיקר כשחלק מאותם "אירועים" נראים קצת מאולצים, ואחרים הם לא יותר מאי־הסכמה פוליטית. כשחבר מפלגה מתגלה כפעיל במקביל בארגון ניאו־נאצי או כמצדיע במועל־יד – זה אכן מטריד. אבל כשחבר מפלגה קורא למהגרים "אנשי מערות", או משתף בפייסבוק קריקטורה שמציגה מוסלמים כ"ברברים חרמנים" – זו ללא ספק גסות־רוח, אבל לא משהו שבלתי אפשרי למצוא מדי פעם בישראל, ובטח שלא מצדיק פעולה קיצונית כמו חרם. וכשחבר מפלגה אומר שאמנת זכויות האדם של האיחוד האירופי מקדמת את הצפת אירופה במהגרים, או מארגן אירוע משותף של המפלגה עם 'החזית הלאומית' הצרפתית ומפלגות לאומניות אחרות, זוהי בסך־הכול הבעת דעה פוליטית שאיננה מוצאת־חן בעיני מחברי הרשימה.

ועוד נקודה חשובה שבולטת ברשימה: המספר הגדול של מקרים שהסתיימו בהדחת, השעיית או התפטרות אנשים מהמפלגה. קצת אבסורדי להאשים את המפלגה בכך שאחד מחבריה עשה משהו בעייתי, לאחר שהמפלגה עצמה הדיחה אותו אחרי שהפרשה התגלתה. הרשימה מלאה במקרים כאלה. מנוכחות באירועים ניאו־נאציים ועד לייקים בפייסבוק לסטטוסים אנטישמיים – סעיפים רבים ברשימה מסתיימים ביציאת הטיפוס הבעייתי מהמפלגה, וכך הופכת הרשימה בעצם לאישור של נכונות המפלגה לניקוי אורוות. אם נאשים את המפלגות הללו גם אחרי שהן נפטרות מהטיפוסים הבעייתיים שלהן, מתי כן נסכים "להכשיר" אותן?

מתי נחרים את הלייבור הבריטי

מעניין יהיה להשוות את הדאגות הללו למפלגות אירופיות אחרות שעמיר פרץ כנראה לא יחלום להחרים – מפלגת הלייבור הבריטית, לדוגמה. בעוד שהרשימה של ועדת מאוטהאוזן מלאה במקרים של חברים זוטרים במפלגת החירות שהודחו או פרשו מהמפלגה אחרי שהתגלו קשרים, אפילו מינוריים, בינם ובין תנועות ניאו־נאציות, במפלגת הלייבור כנראה לא ידיחו את מי שמכנה את חיזבאללה וחמאס "ידידים" – לא פחות ממנהיג המפלגה הנוכחי ג'רמי קורבין. גם התבטאויות לא־מנומסות כלפי מיעוטים אפשר למצוא שם בשפע. ההבדל היחיד הוא שבניגוד לחברים הגזעניים ממפלגת החירות שסולדים מכל המיעוטים, נראה שבלייבור מוטרדים רק מהיהודים.

אבל האבסורד האמיתי מתבהר כשמרחיבים את המבט אל מחוץ לאירופה. האם הסטנדרטים שאנחנו מציבים בפני מפלגות אוסטריות הם אותם הסטנדרטים שאנחנו נוקטים בכל העולם? האם ישראל מתכוונת להחרים את ממשלת טורקיה בגלל התבטאויות אנטישמיות ואנטי־כורדיות של חברי מפלגת השלטון? את ממשלת סין בגלל מדיניות אנטי־מוסלמית? את ממשלת רוסיה בגלל אפליה נגד להט"בים? האירוניה מגיעה לשיאה כשפרץ מאשים את ראש מפלגת החירות לשעבר יורג היידר בקרבתו ל"מכחישי שואה ורודנים ערבים". אם קרבה ל"רודנים ערבים" היא סיבה להחרמה, אז על מי בדיוק דיבר פרץ כשהציע למלך מרוקו "הידברות עם גורמים מתונים בעולם הערבי"? וכשנאם בפרלמנט המרוקאי, האם פשפש קצת בציציותיה של מפלגת השלטון במדינה שבה הומוסקסואליות היא פשע שדינו כליאה?

סביר להניח שלא נמצא את עמיר פרץ בראש הקוראים לחרם על רוסיה, סין או הרשות הפלסטינית, וטוב שכך. דיפלומטיה היא משחק מלוכלך של פשרות, ואין בו מקום לטהרנות. אין שום הצדקה לדרוש ממפלגה אוסטרית ניקיון כפיים מושלם יותר משנדרוש מכל מדינה אחרת; לא כי זה לא נחמד כלפיהם, אלא כי זה לא האינטרס שלנו. ביקורת, פיקוח, תלונות – כל אלה הם דברים חשובים ומועילים מול מפלגה מפוקפקת כמו מפלגת החירות. אבל חרם? נדיר מאוד שחרם תורם משהו למחרים, כפי שיוכלו להעיד כל אותם גורמים שמנסים ללא הצלחה, ועם אותם סטנדרטים כפולים, להחרים עד כיליון את מדינת ישראל; מה שחרם כזה אומר לאותם 1.3 מיליון אוסטרים שהצביעו למפלגת החירות הוא שאין טעם לטרוח ולנקות את שורותיהם מאנטישמים – ישראל תחרים אותם בכל מקרה. אם במקום זאת ישראל תנצל את הפתיחות והידידות של הנהגת המפלגה הנוכחית כדי לוודא שהם באמת כנים במאמציהם לשינוי פני המפלגה – נרוויח הרבה יותר.