גם אם הדיקטטורה באיראן תצליח לשרוד את גל המהומות הנוכחי, היא תושלך לבסוף אל מקומה הראוי בפח האשפה של ההיסטוריה
כבר שבוע שלם שהרחובות בערי באיראן סוערים מהתנגשויות בין אלפי מפגינים לכוחות הביטחון, ופרשנים רבים עדיין מתחבטים בניסיון לזהות את הגורמים שהובילו לזעזוע העובר על המדינה. אחת התשובות הבולטות שהועלו לשאלה הזאת מציינת את העוני הרב ממנו סובל העם האיראני כסיבה לכך שהוא שורף תחנות משטרה וקורא קריאות "מוות לדיקטטור" – המנהיג העליון ח'אמנאי.
אז אמנם המצב הכלכלי באיראן אינו מזהיר כבר תקופה ארוכה, אך מה שהצית את אש המחאה אינו העוני כשלעצמו אלא האכזבה העצומה של הציבור מהבטחות המשטר על שיפור במצב. לאחר חתימת הסכם הגרעין לפני כשנתיים, רבים במדינה ציפו לשיפור ניכר במצבם עם הסרת מרבית הסנקציות שהוטלו על איראן וקבלת מענקים נדיבים במיוחד מארצות הברית בראשות הנשיא אובמה.
מאז חתימת ההסכם התמכרו רבים באיראן לאשליית השפע הממשמש ובא, אך כגודל הציפיות כך כעת הוא גודל האכזבה. למרות ההבטחות, המציאות הכלכלית במדינה כמעט ולא השתנתה, חברות מערביות שונות עדיין חוששות לעשות עסקים עם איראן וגם מימוש של חוזים חדשים שנחתמו מתנהל עד כה בעצלתיים.
חלק מהכסף שכן הגיע לאיראן הלך לאיבוד במסדרונות השלטון המושחת, אך חלק הארי שלו בוזבז על המלחמות המתמשכות שמשטר האייתולות מממן בתימן, בסוריה ובעיראק. כתוצאה מכך, הציפיות הגבוהות שנופחו על ידי השלטון לא הגיעו לידי מימוש והציבור המאוכזב התפכח ופורק היום את זעמו ברחובות.
צחוק הגורל הוא שדווקא ברק אובמה, שעשה כמיטב יכולתו על מנת לקדם את הסכם הגרעין ולתמוך בשלטון האייתולות בכל דרך אפשרית, הוא זה שגרם להעלאת סף הציפיות של הציבור באיראן לרמה שממנה הן יכולות רק ליפול ולהתרסק אל קרקע המציאות הכלכלית הקשה.
מחלוקות בצמרת השלטון
כרגע עדיין מוקדם להעריך לאן גל ההפגנות הנוכחי ילך והאם הפרעות יתעצמו ויחמירו עד כדי קריסת השלטון, אך ישנם מספר גורמים שיכולים לקבוע את העתיד לקרות באיראן. ראשית כל, במישור הפנימי השאלות החשובות ביותר הן מה תהיה מידת הכוח והאכזריות בה יגיב השלטון בניסיון לחסל את המהומות, ועד כמה יהיו מוכנים המפגינים נגדו להקריב כדי להשיג את מבוקשם.
גם ליכולתם של המפגינים להרחיב את המחאה ולהוציא לרחובות מגזרים וקבוצות נוספות כמו סטודנטים ובעלי מקצועות חופשיים תהיה השפעה על התוצאה, וזאת אל מול רמת הנאמנות לשלטון שתתגלה בקרב כוחות הביטחון. מספר ידיעות שהגיעו מאיראן מסרו על כך שכוחות משטרה באזורים מסוימים חצו את הקווים ותומכים במחאה, ואם יצטרפו אליהם בהמשך נוספים מקרב הצבא ואף משורות משמרות המהפכה תהיה לכך השפעה מכרעת.
נקודה חשובה נוספת היא הלכידות שיגלו הקבוצות המרכיבות את השלטון במדינה. כבר כעת ישנם דיווחים על מחלוקת קשה בין הנשיא רוחאני המעדיף בינתיים לנקוט בקו מתון יותר מול המהומות, לבין ח'אמנאי הדורש להפעיל יד קשה. אם מחלוקות אלה ימשכו ביתר שאת, בצירוף ללהבות הגבהות ברחוב, יתכן כי חלק מן האייתולות יחושו צורך למלט את עצמם מזעם ההמון ובכך יחלישו עוד יותר את השלטון.
לגבי המישור הבינלאומי, יש להמתין ולראות מה תהיה התגובה העולמית למתרחש באיראן. עד כה הנשיא טראמפ הביע אמנם תמיכה במפגינים, אך האם הוא יסתפק בכך או ישקול צעדים חריפים יותר – אם במישור הכלכלי או אף הצבאי – נגד השלטון באיראן?
רוב מנהיגי מדינות אירופה מילאו את כה את פיהם מים בסוגיה האיראנית, אך בשלב כלשהוא הם יאלצו לנקוט עמדה לכאן או לכאן. גם האו"ם עדיין לא דן במצב באיראן, ובסמכותה של מועצת הביטחון להפעיל כוח בינלאומי להשכנת שלום. חשוב לזכור עם זאת שרוסיה וסין, שתיים מידידותיה הקרובות של איראן, יכולות להטיל וטו על כל החלטה כזאת.
התשובות לכל השאלות האלה מעורפלות מאוד בשלב הנוכחי, וגם המידע המגיע מאיראן זורם ברובו דרך הרשתות החברתיות וחלק ממנו הוא לוחמה פסיכולוגית שכל צד מפעיל נגד הצד האחר. בכל זאת ניתן לחשוב על מספר תסריטים אפשריים להתפתחות המצב בעתיד הקרוב.
הישרדות או קריסה?
התסריט הראשון הוא שהמצב באיראן ישוב לאיטו לקדמותו. השלטון יצליח לשרוד את גל המהומות בזכות הכוח הרב שיפעיל, וההמונים פשוט יתעייפו ויחזרו לשגרת חייהם האומללה. ח'אמנאי, רוחאני וחבריהם יפריחו שוב הבטחות לשיפור המצב, והציבור השחוק והמדוכא יחזור לחיות בעוני וימתין להזדמנות הבאה.
גם במקרה ההפוך של קריסת השלטון ישנן מספר אפשרויות. אפשרות אחת היא חזרתם לאיראן של פוליטיקאים גולים מתנגדי האסלאמיזם שיתפסו את המושכות וישמרו על המדינה מאוחדת. איראן תעניק אוטונומיה לקבוצות הערבים והכורדים, תחדש את יחסיה עם ארצות הברית וישראל ותשוב סוף סוף לחיק משפחת העמים.
מנגד ישנה גם אפשרות שקריסת השלטון ובריחת אנשי הדת מהמדינה תוביל להתפרקות למספר מדינות שונות, שתשקף את החלוקה האתנית באיראן. אליטות מקומיות בקרב כל אחת מן הקבוצות (פרסים, אזרים, ערבים, כורדים, בלוצ'ים ועוד) תקבל את ההנהגה ותנהל מדינה עצמאית והומוגנית מבחינה דמוגרפית.
האפשרות האחרונה והמסוכנת ביותר היא שגל המחאות ההולך וגובר יוביל את השלטון באיראן לפתוח במלחמה נגד גורמים חיצוניים אותם הם מאשימים בהבערת השטח, והכוונה היא בעיקר לסעודיה, ארצות הברית וישראל. ההמונים באיראן אמנם אינם קונים ברובם את התירוץ הזה, אך אם האייתולות ירגישו מאוימים ויבינו שסוף דרכם קרב הם עלולים לגרור את האזור כולו ביחד איתם, ויש בידם בהחלט את האפשרות לעשות זאת.
עד שהמצב באיראן יתבהר, העולם צריך להתכונן לכל תסריט אפשרי. משבר מתמשך באיראן עלול להשפיע על העולם כולו בשלל דרכים, ובמקרה שסעודיה למשל תותקף ומתקני הנפט שלה יפגעו, היא תבקש להכות בחזרה את מתקני הנפט והגז האיראניים ובכך ייווצר משבר אנרגיה כלל עולמי.
דבר אחד שכן ברור מכל המצב באיראן הוא שגם אם השלטון ישרוד את המהומות העכשוויות, הסיבוב הבא של אלימות ברחובות הוא רק עניין של זמן. מידי כמה שנים תהיה התפרצות עד ששלטון האייתולות יקרוס סופית. זהו גורלו של כל שלטון דיקטטורי, וההיסטוריה מלאה בדוגמאות לכך – שלטון המבוסס על כוח הזרוע בלבד וללא לגיטימיות ציבורית סופו ליפול במוקדם או במאוחר.
יש מצב שהתמונה שלמעלה היא של הפגנת תמיכה במשטר
מה יקרה קודם, איראן תכסח את ישראל במלחמה קונבנציונלית או המשטר יהפוך לפרו-ישראלי?
מה שהכי סביר – לא זה ולא זה. המצב יחזור לקדמותו וימשיך לדשדש, עד להתפרצות הבאה. בכל מקרה, איראן לא "תכסח" את ישראל בקלות כפי שאתה חושב. המיליונים שהאייטולות יכלו לשלוח לשדה הקרב בעבר, הם היום נחלת ההיסטוריה. מה שיש להם כיום זה בעיקר את משמרות המהפכה ומערך גדול של טילים. זה הספיק כדי לנצח את דאעש, וגם זאת רק בעזרת הסיוע הרוסי המסיבי. אבל זה ממש לא מספיק כדי לנצח צבא אמיתי כמו צה"ל במלחמה של ממש.
אני אשמח לשמוע איך "מכסחים" 200 ראשי נפץ גרעיניים.
למשטר האירני יש המון סבלנות
הם אנשים מאוד חכמים שמנצלים כל הזדמנות לטובתם
ויש להם מטרה ברורה שהתווה האייטולה חומיני לפני כמעט 40 שנה
גם המשיח אמור להגיע אוטוטו
עורכי אתר מידה, תעשו טובה: תקפידו שלא יהיו שגיאות איות וכתיב. זה אחלה אתר, שווה לשמור על רמה גבוהה גם בפרטים הקטנים.
ביבי ינצח את אויבי אלוקים
ניתוח נהדר!
לפי מה שנראה ומדווח, המצב חוזר לאיטו לרגיעה, מעניין האם זה באמת יוביל לזעזועים בממשל או שלא.
נקודה נוספת שלא הודגשה הינה שהן טראמפ והן סגנו פנס הודיעו בצורה הכי ברורה שיתמכו בעם האירני המתקומם נגד הממשל, נראה שזה ישנה את פני הסיפור בכל מיני נקודות.
נחכה ונראה.
כל דבר מת בסוף.
גם מה שהיה מערב פעם,ימות ובקרוב.
איראן שורדת אלפי שנים אבל זאת המאה האחרונה
לקיומן של ארהב ואירופה.
האם ישראל תשרוד בעולם שבו אין אירופה ואין ארהב ?
האם הרע כשלעצמו קיים? או שהוא פקטור, כפי שמאמינים, אנשי זכויות האדם.
אנשי הזכויות סבורים שהרע הוא ביטוי לתסכול, תפיסות שגויות ומחשבה עצלה ומשובשת.
אי לכך, ניתן לפייסו, בכסף, בכבוד, בשטחים. לעשות ״צדק״ עם ה״רע״ שהוא קרבן, הנסיבות.
מול אנשי הזכויות עומדת החובה האלהית. לא תרצח. נקודה. לא תגנוב. נקודה. חובות חד משמעיות, שמבדילות בין נברא בצלם לחיית אדם. אנשי תנועת ההשכלה האמינו, בטרוף זמני, האמינו, בתרבות גבוהה שתפתור הכול. האמינו בתבונה שמאירה את הסובב אותה. גם מנהיגי אירופה האמינו בכוחו של ההיגיון הבריא, בכוח ההשכלה והקדמה.
כולם, מלבד אחד, וינסטון צרציל, שראה רוע צרוף, הרוע כשלעצמו. קיים, נושם, בלתי ניתן לפיוס, הדמיון האנושי לא חזה, גם בסרטי הזוועה והפנטסיה הקשים ביותר. גם הציונות הבינה שאין פתרון תבוני, אין הסדר, אי אפשר לפייס את החיה. זה רוע. זה טיבו. היה קיים, יהיה קיים, בגלגוליו השונים. מקורו, באדם עצמו, והפתרון באדם עצמו. לא פיוס ולא זכויות. ציווי חד משמעי – לא תרצח. נקודה. בלי תירוצים.
הציונות פעלה כפי שפעלה, אנשי ההשכלה לא פעלו, משום שאין כלום ולא יהיה. והמציאות אמרה את שלה.
יש משהו מעניין ב״דיל״ של טראמפ. אם תלכו בדרכי שלום אמת….תקבלו..והיה ולא! …יגרע מכם.
חובה אלהית מול זכות אנושית. טראמפ מול אובמה. הגישה החדשה ישנה, שהולכת ומתהווה בעולם מול גסיסתה של התקינות הפוליטית.
מבחינה היסטורית, כדי שמהפכה כלשהי תצליח, היא חייבת סיוע מגורמים בשילטון, חלק מהכוחות המזויינים, והנהגה פוליטית.
כרגע, אף אחד משלושת התנאים אינו מתקיים, ולכן זו בגדר התקוממות ולא מהפכה
השאלה היא רק כמה זמן
איראן מורכבת ממיעוטים רבים
אשר הינם בדלנים ושואפים לעצמאות
במידה והם ינצלו את ההזדמנות למרוד
כיום כשהמצב פגיע
הם יצליחו לקרוע מאיראן שטחים גדולים
מה שיביא להיחלשותה.
ולצורך כך הם זקוקים לסיוע מעצמתי או מדינתי לכל הפחות.
דבר אחד לא מובן לי, וניסיתי לקבל עליו תשובה. מדוע כל מדינות האזור נכנעות לאסטרטגיית הפרוקסי האיראנית?
הרי מדובר באימפריה בקריסה כלכלית שנשענת על תעשייה יחידה – הנפט. השמדת או השבתת התעשייה הזו קלה מאוד,
לחיל אוויר כמו שלנו, זה עבודה ללילה, וגם אין איך להגן על תשתיות כלכך עצומות בשטח, בפיזור, וכולן נפיצות.
בראות עיני- מדובר בהשמדה כלכלית, שכן אין להם רזרבות או בנות ברית עשירות מספיק, וגם כך הציר השיעי, מרוסק כלכלית ופיזית ומתוח עד הקצה. מה יקרה למשל, עם בסבב הבא, כשיתחיל עימות מלא עם חיזבאללה + חמאס+ מליציות שיעיות (כל המערך שבנו נגדנו) – נכה בלב אימפריית הרשע? וכי מה יקרה? הרי עיקר מה שהכינו עבורנו, יופעל ממילא. אם הם יתחילו לזוז לכיוננו בציר היבשתי שבנו אלפי קילומטרים אורכו, יהיה קל לחיל אויר, וסונים מורדים להשמידם.
לאיראן אורך רוח להלחם (עיין משך מלחמת איראן-עיראק) וטילים כבדים שמגיעים לכל המזרח התיכון (עיין הטילים ששוגרו לריאד מתימן).
המרחק בין ישראל לאיראן לא מאפשר מלחמת הכרעה אלא מלחמת התשה בלבד, כפי שבסופה של מלחמת איראן-עירק הצדדים הסתפקו במשלוח טילים כבדים זה לבירתו של זה, עד שהותשו וחתמו על הסכם שלום.
בהתחשב בעובדה שלשני הצדדים יכולת הרס הדדית, ואולי גם טילים גרעיניים, אין ענין לישראל רצון לבדוק את איכות מערכת ההגנה נגד טילים שלה או האם לאיראן יש או אין טילים גרעיניים.
דרך אגב, גם אסדות קידוח הגז ותחנות הכוח בישראל קלות לטיווח בידי טילים כבדים ומדוייקים, ולא בטוח כמה מערכות המגן תהינה אפקטיביות. במלחמת לבנון השניה כימעט טובע סטיל ישראלי מפגיעת טיל שנורה מלבנון, כשהחיילים לא טרחו להפעיל את מערכת המגן.
החולשה של מלחמת פרוקסי היא שניתן להפעיל אותה גם נגד איראן – יש שם אזור בלוצי ואזור ערבי עם מחתרות מזוינות שואפות עצמאות, ומיעוטים נוספים שהיו שמחים להתקומם, שישמחו לסיוע צבאי.