הימין החדש בהודו: לאומי, דתי וחזק מאי פעם

ראש הממשלה בנימין נתניהו צפוי להגיע לביקור רשמי בהודו בחודש הבא, בו הוא ימצא מדינת ענק שעברה בשנים האחרונות שורה של תהליכי שינוי עמוקים, ביניהם התחממות ניכרת ביחסים עם ישראל.

הרפובליקה של הודו היא פדרציה מורכבת בעלת מוקדי כוח מרובים ואוכלוסייה מגוונת מאוד המשתרעת על פני תת היבשת כולה. משפחת נהרו/גנדי ששלטה בהודו כחמישים מתוך שבעים שנותיה עיצבה באופן רשמי את המדינה כמדינת כל אזרחיה. מדינה חילונית שהמרחב הציבורי הרשמי שלה לא נותן שום ביטוי ייחודי לקהילת הרוב ההינדואית, מתוך רגישות כלפי קהילת המיעוט המוסלמית. באופן טבעי, תחת שנים ארוכות של שלטון מרכז-שמאל חילוני שלא קידם זכויות קולקטיביות ייחודיות לרוב ההינדואי העצום, יצרו שכבה רחבה של נאמני חוקה ואנשי אקדמיה הנאבקים בקנאות על אופייה וחוקתה החילוניים של המדינה.

התרבות הדמוקרטית ההודית לאורך 70 שנות עצמאות בנתה מוסדות פוליטיים, משפטיים ואקדמיים עצמאיים, שחילופי השלטון בין ימין לשמאל לא פגעו במעמדם, וכאשר נרנדרה מודי, מנהיג מפלגת הימין BJP, עלה לשלטון מעטים האמינו שבכוחו לשנות באמת את המסורת הזאת.

גם אחרי הניצחון הגדול בבחירות נותרה האחיזה של הימין במדינות הודו רעועה, והיכולת של ראש הממשלה לנהל את תת היבשת הסבוכה מניו-דלהי ללא רוח גבית של המנהיגים האזוריים הייתה כמעט בלתי אפשרית. מודי אמנם זכה לרוב בבית התחתון של הפרלמנט, אבל בבית העליון – בלעדיו אין אפשרות לשנות את החוקה – שלטו עד לאחרונה מפלגות האופוזיציה.

למרות כל זאת, הודו נמצאת כיום במקום אחר לגמרי, שלוש וחצי שנים לאחר ניצחונו של מודי. לראשונה בתולדותיה, גם הנשיא וגם סגן הנשיא באים משורות הימין, ומפלגתם הפכה בשנה שעברה לסיעה הגדולה ביותר בבית העליון של הפרלמנט. הימין עדיין לא הצליח להשיג רוב יציב בפרלמנט, אך המצב צפוי להשתנות בקרוב עם ההצלחות האחרונות שנרשמו בבחירות האזוריות והפכו את מפת הפוליטיקה ההודית.

המפה הרשמית אף ממעיטה מגודל ההישג, כיוון שגם במדינות בהן לא ניצח הימין, המפלגה השולטת תלויה בו מבחינה פוליטית. מצב זה שונה מאוד מן הפעם הקודמת בה נבחר שלטון ימני בהודו בשנת 1998, אז הוא נאלץ להתמודד מול ממסד חילוני חזק ויציב. הנסיבות הפוליטיות השתנו ללא היכר, ובהודו היום אין ספק כי הימין הלאומי הוא הכוח הדומיננטי שמניע את המדינה קדימה, ומייצר תמונות שעד לפני כמה שנים היו בלתי אפשריות.

כך למשל, ראש הממשלה החדש של מדינת אוּטַּר פּרַדֵש העצומה הוא יוגי אדיטיאנת', נזיר הינדואי פופולרי שלא מסתיר את סלידתו מהאתוס החילוני שנכפה מבחינתו על הודו על ידי שושלת פוליטית מנותקת ומושחתת. הוא מסתובב לו בבגדי הזעפרן בכל רחבי הפרובינציה הצפונית במאמץ לרתום את מדינתו לחיזוק הזהות ההינדואית. אבל עוד לפני העשייה, עצם המראה הדתי שלו, והחיבור ההדוק בין דת לפוליטיקה, הוא בדיוק הדבר שהחוקה ההודית והאתוס ההודי הנהרויאני, נועדו למנוע.

יוגי גם לא מסתפק ב-200 מיליון ההודים שהוא ראש ממשלתם, ובימים אלה הוא במסע בדרום המדינה שם מתנהלת מערכת בחירות באחד המעוזים האחרונים של מפלגת הקונגרס. יוגי שם כדי להגן על קדושתה של הפרה, ולבקש מאחיו ההודים להפיל מהשלטון מנהיג שלא ממש מקפיד על תפילה במקדש.

ג'יהאד האהבה

חיזוק הזהות ההינדואית כמובן מקרין על מעמד המוסלמים, אפילו בתחום המשפט שאמור היה להיות חסין לשינויים הפוליטיים כפי שהודגם בפרשה שהסעירה לאחרונה את המדינה. סטודנטית לרפואה הומאופתית מדרום הודו נישאה  למוסלמי בשם שאפין ג'אהאן, ושינתה את שמה להאדייה לאחר התאסלמותה.

אבי הצעירה לא השלים עם רוע הגזירה, וטען בבית המשפט הגבוה במדינת קראלה שנישואי ביתו היו ג'יהאד של אהבה, משמע פיתוי מכוון של נשים הינדואיות על ידי מוסלמים הודים, בכוונה לגייס חיילים חדשים לשורות האסלאם הראדיקלי. 'ג'יהאד האהבה' הוא מונח שמופיע בתקשורת ההודית כבר מספר שנים, אבל הטענה נשמעה כל כך מגוחכת לאוזן הליבראלית ההודית ששלטה בשיח ההודי במשך עשורים, והיא זכתה להתייחסות מעוטה.

בחודש מאי האחרון, בית המשפט ביטל את הנישואין והשיב את האדייה כנגד רצונה אל בית אביה. הלומים מהפסיקה המפתיעה, ערערו ארגוני זכויות האדם לבית המשפט העליון בדלהי וגם שם הם נחלו אכזבה. בית המשפט לא ביטל את ההחלטה, ואף ביקש באוגוסט מסוכנות החקירות הלאומית (NIA)– זו שנלחמת במוג'הידין בקשמיר ומציעה פרסים שונים על ראשיהם של הטרוריסטים הפועלים בהודו – שתחווה דעתה האם באמת מדובר בנישואי ג'יהאד.

נדרשה עדותה הפומבית של האדייה עצמה – והניסיון הפאתטי של אביה לטרפד אותה – כדי לשכנע את השופטים שצריך להוציא את הבת מחזקת אביה לאחר מעצר בית של חצי שנה. בזמן הזה עבר בעלה ג'אהאן מסכת חקירות ב –NIA כדי להניח את דעתם שאין כוונות זדון מאחורי נישואיו והחקירה עדיין נמשכת. העיתון 'ניו-יורקר' הגדיר את שנת 2017 כשנת ג'יהאד האהבה בהודו, אבל נכון יותר בעיניי לראות את 2017 כשנה בה כל המערכת ההודית זזה ימינה, ואפילו מערכת המשפט.

השמאל ההודי במלכוד

דוגמה נוספת לניסיונו של מודי לאתגר את המחנה הפוליטי היריב באמצעות מערכת המשפט ההודית הייתה במקרה של המחלוקת לגבי גירושין. בהודו, בניגוד לשכנותיה המוסלמיות פקיסטן ובנגלדש, אין איסור על מנהג ה'טאלאק' המשולש, משמע האפשרות של הגבר המוסלמי בהודו לגרש את אשתו מיידית על ידי אמירת המילה 'מגורשת' שלוש פעמים.

העיוות הזה בחוקה ההודית החילונית נולד מברית פוליטית ארוכת ימים בין מפלגות השלטון מהשמאל לבין הממסד המוסלמי שדרש אוטונומיה מוחלטת בתחום חוקי האישות. מודי ויתר על הקול המוסלמי ושם את המאבק בגירושי הבזק בראש סדר היום הפוליטי בהודו.

באוגוסט האחרון פסק בית המשפט העליון על איסור המנהג המוסלמי למשך תקופה, בה נדרשו המפלגות השונות לסייע לראש הממשלה מודי לחוקק בפרלמנט חוק שישים קץ  למנהג המחפיר, ובך הכניס את השמאל ההודי לתסבוכת קשה. אם הם יתמכו בהפללת הנוהג הפסול, הם יקלקלו את יחסיהם עם המוסלמים שהם בעלי בריתם האלקטוראליים. אם הם יתנגדו לחוק, תיפגע תדמיתם הליבראלית והמעמד הבינוני ההינדואי יזנח אותם. מודי הכניס את יריביו למלכוד פוליטי, ומתדמית רודף המוסלמים הלאומני הפך למושיע של הנשים המוסלמיות הנאנקות תחת חוקי אישות אכזריים.

מישור אחר מכריע בו הביס מודי את יריביו בשנה האחרונה הוא המישור הרעיוני. כלפי הימין ההודי הוטחו שוב ושוב האשמות שהוא פוגע באחדותה של הודו ובאתוס החילוני עליו קמה, לטובת אג'נדה קיצונית וצרה, שהובילה בין השאר למהומות הבין-קהילתיות ב – 2002, בגוג'ראט, מדינתו של מודי. המהומות היו נקודת התורפה של מודי, תזכורת לימים בהם הוא היה דמות מצורעת בזירה הבין-לאומית.

בדצמבר האחרון נערכו בחירות במדינת גוג'ראט, בהן התמודד מודי מול מומעד מפלגת הקונגרס רהול גנדי, נצר לשושלת החזקה ביותר בפוליטיקה ההודית. על פניו, גנדי היה אמור להעלות על נס את ערכי החילוניות ההודית אותה ייסדה משפחתו ועליהם ביססה את האתוס הלאומי; גנדי גם היה יכול להזכיר את הדם המוסלמי וההינדואי שנשפך בזמן ובגלל שלטון הימין המקטב של מודי.

אך כל זה לא קרה. גנדי הסתובב במקדשים הינדואיים כאחרון פעילי הימין, ולא הזכיר את המהומות אפילו פעם אחת. מודי שם את הגאווה ההינדואית כמרכיב המרכזי של השיח הפוליטי, וגם יריבו הגדול לקראת הבחירות הכלליות ב-2019 הבין שאם הוא יתנכר לזהות ההינדואית וינסה לקושש קולות בשיח הפוליטי שהורישו לו אבותיו, נגזר דינו לתבוסה. מודי אמנם ניצח את הבחירות בגוג'ראט, אבל זה היה ניצחון בנקודות, לא נוקאאוט. פעילי ה – BJP שפגשתי במומביי ביום בו הוכרזו התוצאות התרגלו במהלך 2017 להשפיל את היריבה השנואה, וניצחון פוליטי רגיל הותיר בהם טעם של אכזבה.

פוליטיקת החרשות

אולי בגלל העוצמה הזאת, הופתעו בימין ההודי מההצטרפות של מדינתם לרשימת המדינות שהצביעו נגד ארצות הברית בסוגיית ירושלים. אותו מודי ששחט להנאתו פרה קדושה, ונמנע מהאזכור ההודי המסורתי של מזרח ירושלים כבירתה העתידית של פלסטין בביקור של אבו מאזן בניו דלהי, הצטרף בהינף יד למקהלה המגנה את ארצות הברית, זמן קצר לפני שהוא מארח את ראש ממשלת ישראל.

הימין ההודי גינה אמנם את ההחלטה להצביע נגד ארצות הברית, אבל לא יצא מגדרו הפעם. בסך הכול, ההצבעה נגד ההכרה בירושלים כבירת ישראל זכתה לתשומת לב צנועה בשטף האירועים הפנים הודי, וגם האיום הפומבי של טראמפ בצעדי עונשין כלפי המצביעים נגדו, שעלול היה להציג את הודו כגרורה אמריקאית לולא הצביעה כפי שהצביעה, פעל כבומרנג.

הסבר נוסף להצבעה ההודית הוא "פוליטיקת החירשות" כפי שכינה זאת החוקר ראג'ש סואמי. לטענתו של סואמי, ההצבעה הפעם הייתה פרי של אינטרס הודי גרידא. להודו יש אינטרס בקידום פרויקט נמל צ'אבאר עם האיראנים, היא גם מעורבת עד צוואר בקידום משטר אוהד באפגניסטן, והסחר בין ישראל להודו בטל בשישים מול הסחר עם המזרח התיכון הערבי-מוסלמי. רוב הנפט והגז של הודו מגיעים מאזורנו, ואפילו ביחסים הביטחוניים בין הודו לישראל, גילתה חברת רפאל שהיחסים האלה לא באמת שוויוניים.

כך שלתפנית ההודית הפרו-ישראלית בעידן מודי יש שני פנים. פן אחד הוא הפן האידיאולוגי,  לפיו תמיכה בישראל הולכת והופכת לחלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה של מחנה הימין ההודי. פן שני הוא ביקורת חריפה של הימין כלפי השמאל ההודי אשר ניהל מדיניות פרו-פלסטינית משיקולים זרים ומזיקים במטרה לזכות בקול המוסלמי ולקדם אג'נדה אנטי-קולוניאליסטית וצודקת כביכול.

הימין כיום מתגאה בכך שהמדיניות שלו פרגמטית ומכוונת נטו לטובתה של הודו, ללא הקרבה של האינטרס ההודי לטובת תיקון עולם. מודי קצר שבחים על כך שהוא הצליח להוציא לאור את היחסים עם ישראל, ובו בזמן גם לחזק את הקשר עם סעודיה, ידידה ותיקה של פקיסטן. מודי אף זכה לעיטור מיוחד בביקורו ההיסטורי בסעודיה.

במצב הזה, ההצבעה על נושא נפיץ כמו ירושלים ומול עולם מוסלמי מאוחד, באה מהראש ולא מהלב. לעוצמה של הימין ההודי, או ליתר דיוק של מי שמנהיג את הימין, יש מחיר גם ביחסים של ישראל עם הודו. מודי לא ממש לחיץ: לא משמאל, אבל גם לא מימין. עם זאת יש לציין את הימנעותה בהצבעה של בהוטן, המדינה ההררית השלווה שמתפקדת למעשה תחת חסות ביטחונית הודית, ואירוע נוסף שהתרחש בשבוע שעבר ושיחק לטובתה של ישראל.

בדיפלומטיה, כמו בחיים, צריך מזל, ולמרות ההצבעה ההודית קיבלה ישראל מתנה מכיוון בלתי צפוי. שגריר הרשות הפלסטינית בפקיסטן הגיע לאירוע מחאה על העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, ושם תועד כאשר הוא מנהל שיחה ערה עם הטרוריסט חפיז סעיד, מתכנן שורת הפיגועים הקטלנית במומבאי בשנת 2008.

הפלסטינים המבוהלים החזירו מיד את השגריר לרמאללה מתוך חשש אמיתי לביטול הביקור הצפוי של מודי ברשות הפלסטינית, אבל את הזעם ההודי הם לא הצליחו להרגיע. כלי תקשורת מרכזיים ושמרנים בהודו לא האמינו לסיפור הפלסטיני שהשגריר לא ידע עם מי הוא משוחח, והמסר הישראלי על כוחות הטוב שנאבקים באמת מול הטרור, מול הפלסטינים השותפים בעצרת הקוראת לג'יהאד בירושלים ובקשמיר, לא יכול היה לעבור טוב יותר ובעיתוי מתאים מזה, ערב ביקורו של נתניהו בהודו.