הפרופסור הקומוניסט שנלחם בעד חופש הביטוי

מייקל רכטנוולד, פרופסור מאוניברסיטת ניו־יורק הלוחם בתקינות הפוליטית ומי שעומד מאחורי חשבון הטוויטר Antipcnyuprof@, תובע את האוניברסיטה וארבעה מעמיתיו בגין השמצה, בטענה שהיה נתון לקמפיין נידוי והטרדה כאשר מתח ביקורת על התקינות הפוליטית בקמפוס.

בתביעה שהגיש פרופ' רכטנוולד בבית המשפט העליון במנהטן לפני שבועיים, נטען כי חברי סגל באוניברסיטה בעבר ובהווה השתמשו ברשימות תפוצה רשמיות כדי להשמיץ אותו בחודש מאי אשתקד, תוך כינויו כ'מיזוגן ימני', 'חתיכת ח*א' ו'שטן' בהודעות שנשלחו ליותר ממאה אנשי סגל ומנהלים במוסד.

בתגובה לפניית ה־'Daily Caller', דחה הדובר הראשי של אוניברסיטת ניו־יורק ג'ון בקמן את ההאשמות בתוקף, וטען כי "זוהי תביעה חסרת בסיס".

אם פרופסור רכטנוולד (58) הוא אכן נבל, הרי שמדובר בנבל נעים־סבר להפליא. לאחר שהסכים ברצון להתראיין כדי לשוחח על פוליטיזציה בקמפוסים, הוא הריץ כמה בדיחות לפני שהעברנו כמעט שעתיים בשיחה על מסע ההשמצות שהתנסה בו, לדבריו, כשהתבטא נגד האובססיה לתקינות פוליטית בקמפוס. [גילוי נאות: מחבר כתבה זו הוא בכיר באוניברסיטת ניו־יורק]

"מה שמעניין כאן הוא שהם אמרו שכיוון שאינני חושב כמותם, אני סוטה וחולה נפש", אמר רכטנוולד. "צריך להיות משוגע כדי לא להאמין במה הם עושים. עכשיו, זה כנראה נכון שצריך להיות משוגע כדי להגיד את זה, כי תראה מה קרה!"

רכטנוולד מגדיר את עצמו כ'קומוניסט ותיק' ו'שמאלן' לשעבר; מה, אם כן, נתן לו השראה לצאת למסע צלב נגד המִטרד הצווחני הזה של שמאלנות בקמפוס?

עלייה מדאיגה של רעיונות "הצדק החברתי"

"בסתיו של שנת 2016 שמתי לב לעלייה באידאולוגיה של צדק חברתי בקמפוסים, וזה התחיל להדאיג אותי באמת. ראיתי את זה מקנן כאן בניו־יורק, עם הקמת 'קו חם לדיווח על מקרי הטייה' וביטול נאומו המתוכנן של מילו יאנופולוס (שהרי מישהו הרי יכול לעבור בסביבה ולשמוע משהו ש'יעורר' אותו לפעול)".

לרכטנוולד, תומך נלהב בחופש הביטוי, היתה בעיה גדולה עם התפשטות האקטיביזם ללא הֶתר ברחבי הקמפוסים. אך הוא החל להיות מודאג במיוחד לנוכח מה שהוא מכנה "אינדוקטרינציה מוחלטת" בחדרי ההרצאות:

"מבחינתי זה אומר המון, כשאוניברסיטת סטנפורד מקבלת ללימודים סטודנט שה'מאמר' שכתב בשאלון הקבלה לקולג' כלל מאה אזכורים של ההשטאג #חיי_שחורים_נחשבים. זה היה אחד מ'מאמריו'. והם קיבלו אותו לשם בשנה שבה היתה להם הכיתה הקטנה ביותר בהיסטוריה של סטנפורד; יתר על כן, הם אמרו שיש להם תחום שופע במיוחד, מבחינת האינטלקט והגיוון. אז הנה לכם אוניברסיטה מהשורה הראשונה בארה"ב, שאומרת בעצם שחשוב מאד שיהיו בקמפוסים התבטאויות למען צדק חברתי, ושיש להם פוליטרוקים שחוזרים עד לזרא על ביטויים מסוימים".

רכטנוולד הצהיר כי ידידתו־לשעבר, פמיניסטית־מרקסיסטית, התרברבה בדף הפייסבוק שלה כי בסוף הקורס שהעבירה, "כל אחת מהסטודנטיות הפכה לפמיניסטית־מרקסיסטית מוצהרת".

"הייתי המגיב היחיד לפוסט שהשמיע קול מחאה. כתבתי שצר לי לחלוק עליה, אבל זו איננה המטרה של הקורסים. אם את פועלת לפי מודל פדגוגי טלאולוגי ומנסה באמצעותו להטות סטודנטים לכיוון מסוים, את לא באמת מלמדת – את עושה אינדוקטרינציה. את יכולה לעשות זאת אם את מייצגת מפלגה פוליטית, אבל זה לחלוטין אינו תפקידה של ההוראה. זהו אנטי-הוראה ואנטי-אינטלקטואליזם", אומר פרופ' רכטנוולד.

עוקבים אחרי הסטודנטים

רכטנוולד גם הביע חשש שהפיכת הקמפוסים לארגוני מעקב ופיקוח רק תחריף את האנטי-אינדיבידואליזם ואת השבטיות הכיתתית להם הוא כבר עֵד:

"במנהלה של הרווארד יש שלוחה של אקטיביזם סטודנטיאלי לצדק חברתי. כך גם באוניברסיטאות אחרות… הם אפילו מכנים אותם בשמות כגון 'סייעי צדק חברתי' ומשלמים להם כסף טוב – בסביבות 15 דולר לשעה – כדי לעקוב אחר שאר הסטודנטים, ולשמש עבורם עיניים ואוזניים כדי לזהות מיקרו-אגרסיות. ויש להם גם אפליקציות לסמרטפונים. במקום לגשת לאתר ולהקיש על קישורית כדי לדווח על אֵרוע הטיה, אתה יכול פשוט לפתוח את האפליקציה בנייד ולעשות את זה במקום.

רכטנוולד חושש כי מנגנון כזה מקל על קולקטיביסטים, פרופסורים פוסט-מודרניסטים ומנהלנים אקטיביסטים להפעיל כוח נגד מי שמסרב להתיישר לפי האורתודוקסיה הפרוגרסיבית. למעשה, הקמפוס הופך להיות מדינת שטאזי מיניאטורית, שבה כל תלמיד הוא מלשין בפוטנציה וכל פעילות היא מיקרו-אגרסיה פוטנציאלית – ללא קשר לכוונה שמאחוריה.

"המכתב הזה היה רשמי וסמכותי. במילים אחרות, הוא נשלח על ידי ועדה רשמית, ופירוש הדבר שהאוניברסיטה לקחה צד מסוים בנושא זה וגם הגיבה באופן מאד לא מדויק על מה שאמרתי. הם האשימו אותי בהשמעת הערות לגופו של אדם במקום לגופו של עניין. אבל לא דיברתי על אנשים בכלל. מעולם לא נקבתי אף בשמו של אדם אחד!", טוען הפרופסור.

רכטנוולד לא ברר במילים כשתאר את העמיתים שנזפו בו. "האנשים שעמדו אז בראש הוועדה היו ברובם אנשי 'כתיבה יוצרת', והם היו מאד אנטי-אינטלקטואלים. זכור לי שבפגישות הראשונות של הוועדות לכתיבה יוצרת, אמרתי דברים כמו 'ראוי לכלול גם טיעונים במאמרים שלכם', והם נתנו בי מבט ביקורתי כאילו הייתי השטן בכבודו ובעצמו רק מפני שהזכרתי הצהרת תֵּזה. אני מניח שזה היה רעיון אסור, שהרי אנשים כאלה עסוקים כל היום בזבל אימפרסיוניסטי".

הסרת המסכות של רכטנוולד הביאה לו עוד יותר תהילה וקלון, והוא זומן בתוך כמה ימים למשרדו של הדיקן.

"הדיקן ניגש אלי", מספר רכטנוולד, "והתקרב בערך עשרה סנטימטרים ממני בזמן שנכנס פנימה ולחצנו ידיים. ואז הוא אמר לי בלחישה: 'זה לא קשור לחשבון הטוויטר שלך או לפרסום שאתה מקבל. אני רק רוצה שתדע את זה'. והכל בלחש, כן? עניתי לו: 'הבנתי, בסדר'. אבל חשבתי לעצמי: למה עשית את זה ככה? אם באמת אין לזה קשר לציוץ שלי בטוויטר, למה זה היה הדבר הראשון שאמרת? בדרך כלל כשאנשים אומרים דברים כאלה, הם מתכוונים בדיוק להפך. וזה בדיוק מה שהוא התכוון אליו".

לאחר לחיצת יד מביכה, רכטנוולד סיפר כי הדיקן גילה לו כי כמה מעמיתיו באקדמיה מודאגים ממצבו הנפשי בשל הדעות שהשמיע, ולחץ עליו לצאת לחופשה ללא תשלום.

פרופ' רכטנוולד הוסיף כי באותה תקופה המתין במשך חצי שנה לקבלת קידום, ואף שהסכים לצאת לחופשה, לא היתה זו בשום אופן חופשה מרצון – הוא פשוט חש שאין לו ברירה.

אוניברסיטת ניו יורק, לעומת זאת, טענה כי היציאה לחל"ת היתה ביוזמתו. בתגובה להודעותיו של הפרופסור לעיתונות, פרסמה האוניברסיטה חילופי דואר אלקטרוני בין רכטנוולד לדיקן הפקולטה למדעי הרוח.

"לאמיתו של דבר", כתב הדיקן פרד שוורצבאך במייל לרכטנוולד מ-11 בנובמבר 2016, "היציאה לחופשה אינה קשורה כלל לדעותיך או למה שאתה חושב על האקדמיה, ולא נעשתה בכפייה; האמת היא, שאמרת בעצמך שאתה מעוניין בחופשה וזקוק לה".

פרופ' רכטנוולד חזר מהחופשה ללא תשלום בשנה שעברה, וקיבל את הקידום המצופה. זו היתה הקלה גדולה, משום שהפגישה האמורה עם הדיקן הותירה אותו מודאג שמא יפסיד את מקום עבודתו, והוא היה זקוק לתוספת בשכר כדי שיוכל להרשות לעצמו לחיות ולעבוד במנהטן.

לדברי פרופ' רכטנוולד, ההעלאה בשכר והקידום באו ככל הנראה כתוצאה מכך שאוניברסיטת ניו־יורק נהגה כך באופן אינסטינקטיבי כדי למנוע מעצמה נזק וביקורת, ולא בשל אמונה אמיתית בחשיבותן של מחשבה חופשית ומגוון דעות. בכך שהותירה אותי בסביבה, טען רכטנוולד, האוניברסיטת הגנה על עצמה מפני תביעה פוטנציאלית בגין אפליה או נקמנות.

אבל הפרופסור טוען כי האוניברסיטה מעולם לא התייחסה כראוי לקמפיין ההשמצה והנידוי עליו התלונן בראשית הפרשה. בשובו משנת החופשה, הוא נשאל אם ברצונו להעביר את משרדו למקום אחר כדי להתרחק מעמיתיו להוראה במדעי הרוח, והשיב בחיוב. כעת הוא מצא מקלט זמני במחלקה ללימודים רוסיים מפני ציד המכשפות של עמיתיו השמאלניים. בהתחשב באובססיה של השמאל עם נרטיב הקנוניה הרוסית בבחירת טראמפ, רכטנוולד מוצא בכך התפתחות משעשעת במיוחד.

שיטות של כת

במבט לעתידה של האקדמיה, פרופ' רכטנוולד דווקא אופטימי. הוא סבור שפוליטיקת הזהויות והתנועות השונות לצדק חברתי, במיוחד בקמפוסים, הפכו לסוג של דת המגייסת תומכים בשיטות של כת. אך למרות תסכולו מהמצב הנוכחי, לדעתו הוא הפיך.

רכטנוולד בהחלט איננו בודד בספקנותו כלפי תרבות התקינות הפוליטית והנטיות הקולקטיביסטיות שלה. הוא נמצא בידידות עם פרופ' ג'ורדן פיטרסון מאוניברסיטת טורונטו, ועם פרופ' ג'ונתן הייד, עמיתו באוניברסיטת ניו־יורק ומייסד 'הטרודוקס אקדמי' המעודדת גיוון מחשבתי בקמפוסים.

רכטנוולד סבור כי הצעירים צמאים במיוחד לרעיונותיהם של פיטרסון ושל הייד, וכמהים לפתח חשיבה ביקורתית אחרי שנאלצו להשתתף בקורסים אינדוקטרינריים מדכאי־מחשבה.

הוא מאמין כי תומכי 'המרחבים הבטוחים' ומנסחי 'אזהרות הצפייה' יתעוררו יום אחד, יצאו לעולם וימצאו אותו שונה מאד מהחלום־באספמיה של השמאל הבינתחומי. זו תהיה יקיצה קשה, אבל רכטנוולד מאמין שהשפיות תנצח במאבק נגד האורתודוקסיה בקמפוסים, השִעבוד האידאולוגי והדחפים הטוטליטריים.

בתום הראיון שקע רכטנוולד במחשבות. "אנחנו ננצח", אמר בקול מדוד והנהן בראשו. "זה יהיה קשה, אבל ננצח".

המאמר התפרסם במקור באתר ה-Daily Caller. מאנגלית: שאול לילוב.