כך הפכה בלגיה לבירת הטרור של אירופה

ב-15 השנים שלאחר מלחמות נפוליאון, סדרת אירועים גרמה לכך שגבולותיו של אזור בצפון־מערב אירופה המכונה 'ארץ המישור' שורטטו מחדש, וכך נוסדה בלגיה. מאז שרדה המדינה ועידות בינלאומיות, חילופי שטחים בין מעצמות, אמנות, מהומות והתכתשויות צבאיות, ולבסוף גם מהפכה קצרה. אך החיבור המלאכותי בין הדרום הדובר צרפתית לצפון הפלמי וההפרדה בין תושבים שכמעט אין ביניהם זיקה משותפת, גרמו לכך שגם בשעותיה היפות קשה היה להתייחס לבלגיה כאל מדינה אמיתית.

כאשר קם האיחוד האירופי, הבלגים אימצו את הרעיון בהתלהבות רבה וקידמו בברכה את הפיכת עיר הבירה שלהם לבירת האיחוד האירופי. הם עשו זאת בעיקר משום שהם עצמם, לעומת שכניהם במערב אירופה, היו חדורים הרבה פחות  בתחושה של לאומיות, וחשו (או קיוו) כי האיחוד האירופי יספק להם דבר-מה לא מוגדר שההיסטוריה והתרבות שלהם לא הצליחו לתת.

גם כעת, כאשר אזרחי מדינות רבות במערב אירופה חונכו להתבייש בדגלי הלאום שלהם, ישנם עדיין כמה מהם שלפחות מפגינים מדי פעם סימנים של גאווה לאומית: ברחבי בריטניה שרים המונים מדי שנה "אלוהים נצור את המלכה", "ירושלים" ו"ארץ התקווה והתהילה" בסדרת הקונצרטים הפטריוטיים שמשדר ה-BBC. בפרלמנט הצרפתי פצחו באופן ספונטני בשירת המנון המַרְסֶיֶז אחרי הטבח בשבועון שַרְלִי אֶבְּדוֹ. אבל בבלגיה מחזות כאלה הם מעטים ונדירים מאד.

לכן זה רק נראה הגיוני שרוב הדגלים המתנופפים מעל בנייני הממשלה אינם עומדים במידות הרשמיות של דגל המדינה. במילים אחרות, הבלגים אפילו לא טורחים לסדר את הפרופורציות של הדגל הלאומי שלהם כמו שצריך.

מקובל להצביע על כך שאם מוסלמים החיים במערב מסורים לדתם, לתרבותם ולערכיהם יותר מאשר הכופרים המערביים נאמנים לעקרונות היסוד של התרבות שלהם, הרי שציביליזציה זו דינה להיכחד. מובן שהאיום האסלאמי מהווה סיבה לדאגה אצל כל עמי מערב אירופה, אבל בהתחשב בזהות החלולה והריקנית של בלגיה, זוהי מדינה המעוררת חשש מיוחד. לא זו בלבד שהיא מקום משכנו של מטה האיחוד, אלא שהיא משמשת גם כנקודת המוצא לפעילותם של הג'יהדיסטים באירופה, כפי שתואר בהרחבה במאמרו של החוקר סורֶן קֶרן ממכון גייטסטון.

אגב, מאמר זה התפרסם למחרת היום שבו חברי דאעש בבריסל ביצעו שלושה פיגועי התאבדות אשר גבו את חייהם של שלושים ושניים בני אדם ופצעו למעלה מ-300. ארבעה חודשים קודם לכן, במתקפת הטרור המשולבת בפריז, נרצחו 137 איש בפיגועים בתאטרון באטקלן ובמטרות אחרות. עקבותיהם של המחבלים הובילו עד מהרה למולנבק, שכונה בבריסל בה קיים רוב מוסלמי גדול.

"כמעט תמיד יש קשר למולנבק", העיר ראש ממשלת בלגיה, שארל מישל. החוקר סטפן פרנק ציין כי השכונה נחשבת ל"מפעל הטרור של אירופה", והעיתונאי הצרפתי אריק זֶמוֹ הציע באירוניה לצרפת לשכוח מההפצצות על דאעש בסוריה ולהתחיל להפציץ במולנבק.

אפילו הניו־יורק טיימס, מכל העיתונים, חשף את חוסר האפקטיביות של המלחמה הבלגית בטרור, והצביע על הרפיון הכרוני, הבריחה מלקיחת אחריות והבלבול בתחומי הסמכות המאפיינים את ממשלת בלגיה בכל הדרגים.

הטרור הוא כמובן רק ההיבט הסנסציוני יותר בשטף האסלאם הזורם לבלגיה. בדצמבר תאר הסופר הבלגי דריה גודפרידי את בריסל כעיר "השוקעת במהירות לכאוס ואנרכיה". רק בחודש נובמבר נרשמו שלוש התפרצויות נפרדות של התפרעויות וביזה בקנה מידה גדול, וחשפו את העובדה כי הנורמה החדשה בבריסל היא הפקרות. חיילים מפטרלים ברחובות, אך אינם מעזים לפעול: "אם חייל יפגע בגנב, קרוב לוודאי שיעמוד למשפט הציבור, יודבק לו אות קלון בתקשורת והוא יועמד לדין משמעתי וישוחרר מן השירות בבושת פנים".

במהלך דיון בטלוויזיה, כאשר אחד הפוליטיקאים המעטים בבלגיה המדברים באופן ישיר וגלוי ניסה להתייחס לקשר הברור שבין המהומות האלימות לבין ההגירה, המנחה פשוט צרח עליו: 'עצור! הנושא איננו הגירה', ואז נתן את הבמה למשורר  מוסלמי, שייחס את בעיותיה של העיר לכך שנכשלה לקבל בזרועות פתוחות אנשים כמוהו. הקהל באולפן קיבל הוראה להריע לדבריו וכמובן ציית בנימוס.

בהתחשב בכל אלה, מה הפלא שאחד הקולות הבולטים כיום בבלגיה הוא זה של ארגון שהוקם בשנת 2014 תחת השם  Ceci n'est pas une Crise) CNPC – 'זה לא משבר', רפרנס מכוון ליצירתו המפורסמת של הנודע בציירי בלגיה, רנה מגריט, Ceci n'est pas un pipe, 'אין זו מקטרת'). האם בלגיה בצרות? האם בריסל הפכה למקום שלא נעים לחיות בו? ומולנבק, ההיתה למדור התשיעי בגיהינום? בדיוק להפך! כפי שציינו בחדווה ב- CNPC, "אנו עומדים בפני מעבר למודל חברתי חדש, ולא לשלב זמני של תפקוד לקוי".

אכן, השינויים החברתיים האחרונים הרסו רבים מהמבנים שעיצבו את חיי היומיום של הבלגים ויצרו את הבסיס לזהותם, מה שמוביל לתחושה של אובדן דרך וחרדה, טוענים החברים ב-CNPC ומוסיפים כי "בעוד 'הרטוריקה הפשטנית' של 'הפופוליסטים' מתארים תקופת מעבר זו כ'עימות' בין ה'אנחנו' לבין ה'אחר', וכך הופכים אותנו ל'לאומנים ושונאי זרים' ואותם ל'אויב', הרי מחובתנו לשחרר את השרידים האחרונים בחברה הישנה שלנו, עם 'תפקידים חברתיים' מסורתיים ו'דרכי חשיבה' וסטנדרטים מקובלים". על פי CNPC על הבלגים "ללמוד לטפח 'זהויות פתוחות' ולראות בגיוון גורם מעשיר התורם לשיפור פני החברות שלנו".

כך ניסח זאת פרשן הטלוויזיה והקריקטוריסט פייר קרול, ממקימי CNPC:

"אנו חיים בתקופה שבה מתפתחת תחושה מתמדת של משבר, תהפוכות ושינויים עמוקים, והיא מולידה נטייה נרחבת להתאבל על העבר ולפנטז על 'שיבה מנחמת' לערכים נוקשים, גבולות סגורים ורטוריקה פשטנית. אלה היודעים ש'משבר' זה אינו משבר אמיתי, ושהעולם לא ישוב עוד להיות כפי שהיה (ועל כך תודה לאל!), חייבים לשכנע את הזולת בכך שאנו זקוקים לעוד יותר אירופה ולא פחות ממנה, ושבמקום שנתנכר זה לזה עלינו ללמוד לחיות זה עם זה ולהיות אופטימיים ונחושים".

ובכן, תמיד קל להאמין בכך שהמשבר אינו באמת משבר כשאתה דמות מהאליטה התרבותית המתגוררת בשכונת יוקרה בטוחה, ודרכך מעולם לא הצטלבה עם נשים שהבּוּרקוֹת נכפו עליהן, עם נערות שאברי המין שלהן הושחתו או שנאנסו לנישואי קרובים, או עם 'נערים' שמכים יהודים, מתעמרים בהומואים ומתעללים במורים ובחברים לכיתה. כמה קל לאנשים פריבילגים להטיף ל'גיוון' בקרב מי שצריכים לחיות עם התוהו ובוהו שלו כל יום!

מי עומד מאחורי CNPC? נשיא הארגון, פרופסור ז'אן פסקל לבּי (Labille), הוא שר לשעבר בממשלה. באופן מגוחך, למרות כל הרטוריקה על 'גיוון' ואפילו 'סופר-גיוון' (מונח אופנתי שה-CNPC מחבב באופן מיוחד), לבּי ועשרים החברים האחרים בוועד המנהל של הארגון הם אירופים אתניים עם רקע בסוציולוגיה, פילוסופיה, כלכלה, זואולוגיה, אדריכלות, עסקים, שידור, תאטרון ופוליטיקה. שניים מהם חברים בפרלמנט האירופי, ואחד מהם הוא המוח מאחורי 'חוק המתת חסד' הנורא של בלגיה – שהוא ה'מתקדם' בעולם.

בשנה שעברה ערך ה-CNPC סקר ממצה על אסלאם, הגירה, ונושאים הקשורים לכך; הממצאים, הכלולים בדו"ח בן 141 עמודים, קובעים כי 63% מהבלגים האתניים רואים באסלאם איום על זהותם הלאומית, ורק 12% רואים בו 'העשרה תרבותית'. מסקנת ה-CNPC: הבלגים הולכים ונעשים יותר חשדנים, שונאי זרים, עוינים ל'אחר' ושטופים באופן פתולוגי ב"פרנויה אנטי-מוסלמית".

CNPC לא רק מבצע מחקרים: הוא גם מוציא לאור מגזין בשם רֶבְיוּ (Revue). אחד המאמרים המוקדמים שלו העביר מסר אופטימי: הפסקת ההגירה אינה "יעד ריאליסטי"; גבולות סגורים "מסכנים את החלום של זכויות אדם אוניברסליות ובלתי ניתנות לערעור"; האמונה בלאומיות היא "בדיה מסוכנת". ומדינת הלאום? "אנכרוניזם".

רֶבְיוּ הגיב ב'תדהמה' להצבעה על הברקזיט, ואחרי נצחונו בבחירות של דונלד טראמפ, ש"עיניו מביטות אל העבר", מצא המגזין נחמה ברעיון שנשיאותו תחייב את אירופה "לקחת את גורלה בידיה". בגיליון האחרון, פטימה זיבּוּ, אשת מדעי המדינה ממוצא מרוקאי-בלגי, דווקא משבחת את שכונת מולנבק, וטוענת כי אלה המתמקדים בהיותה חממת טרור "נכשלים בהבנת ההיבטים האחרים שלה", ובפרט חיי התרבות, "המאופיינים בתסיסה לא פחות מאשר בגיוון". היא מציינת כי אירועי תרבות "אינם רק אירועי תרבות – אלא גם כלים פוליטיים חתרניים" היכולים לסייע בקידום המעבר אל השלב החברתי הרצוי.

המגזין העלה גם מאמרים רבים על המפלגות ה'אנטי-אסלאמיות' באירופה המתנגדות להגירה. הנושא היחיד שלעולם לא יתייחסו אליו שם ברצינות הוא האסלאם עצמו. השער של אחד הגיליונות במגזין כולל רצועת קומיקס בת ארבע תמונות שראוי להתעכב עליה. בקומיקס מופיעות שתי נערות: בתמונה הראשונה, אחת מהן אומרת לחברתה: "אני לא גזענית", ואז מוסיפה "אבל…"; ואילו חברתה מהסה את פי הדוברת. בתמונה האחרונה, הנערה השנייה עדיין מכסה – די בכוח, כך נראה – את פי חברתה, ואומרת: "שום דבר טוב לא מגיע אחרי זה".

מתברר שהנערה הראשונה עמדה להשמיע אבחנה מסוימת על החֵברה שלה, אף שידעה כי יהיו מי שיחשיבו אותה כגזענית (בצדק או שלא) על שהזכירה זאת. CNPC אינו מגלה במה מדובר, אבל מצדד בנערה השנייה: הכי טוב זה לשתוק. תשתקי. פשוט תשתקי. זוהי דרך פתטית ופחדנית להגיב למציאות, אך למרבה הצער, כיום זהו דפוס ההתנהגות הנפוץ ביותר במערב אירופה. ובבלגיה הקטנה והמסכנה, או לפחות בחלקים ממנה, הוא הועלה למעמד כמעט מקודש.

המאמר פורסם במקור באתר מכון גייטסטון. מאנגלית: שאול לילוב