אין אף אדם שטוען שבתי נתיב האבות נבנו על הקרקע הפרטית שלו. בכל זאת המדינה מצייתת לבג"ץ ונערכת להריסה
בעוד חודש בדיוק אמור לצאת לדרך יישום החלטת בית המשפט על פינוי 17 המבנים בשכונת נתיב האבות ביישוב אלעזר אשר בגוש עציון. עשרות המשפחות שעתידות לאבד את ביתן מנהלות מאבק ארוך וקשה ובשבועות הקרובים צפויים להישמע בתקשורת דעות רבות בעד ונגד הפינוי, ולאור הסיפור האנושי הכאוב חשוב לעשות סדר בעובדות ולהבין איך הגענו לאבסורד שנקרא 'בג"ץ נתיב האבות'.
ראשית כל, אין עוררין על כך שמאחז נתיב האבות הוקם שלא כדין על אדמה לא מוסדרת. ברור לכל כי כל 17 הבתים עומדים על קרקע שהיא בחלקה אדמת מדינה, ובחלקה אדמת 'מירי' (קרקע השייכת למדינה וניתנת לעיבוד תמורת תשלום) שלא הוכרזה כאדמת מדינה.
בנוסף, מוסכם על כל הצדדים כי אין עותר פרטי שבאמתחתו טענות בעלות מהותיות על סנטימטר אחד מהאדמות עליהן עומדים 17 הבתים. העותרים הפרטיים, מאחוריהם עומד ארגון 'שלום עכשיו', הציגו אמנם שטר 'מאליה' – אישור תשלום מס ירדני – על אדמות בסביבת המאחז, אך לא על הקרקע עליה עומדים הבתים המועמדים לפינוי.
הטענות המשפטיות סביבן נסוב הדיון הן טענות מנהליות הקשורות לאכיפה ולא לדיון המהותי בדבר הבעלות על הקרקע. נשיאת בית המשפט היוצאת מרים נאור כתבה בעצמה כי "על אף שהיעדר הכרזה (על הקרקע כאדמת מדינה) אינו מהווה ראיה חותכת לכך שמדובר בקרקע פרטית, בנסיבות המתאימות יש לייחס להיעדר ההכרזה משקל ראייתי במסגרת אכיפת דיני התכנון והבניה". עד כאן העובדות שאין עליהן עוררין, אך כדי להראות את עומק האבסורד בפסק הדין, יש לגעת במספר נקודות חשובות נוספות.
מעמד הקרקע
ההבדל בין הכרעה מנהלית לבין הכרעה מהותית שיפוטית בעניין הבעלות על הקרקע אותו מזכירה השופטת נאור הוא חשוב מאוד, בעיקר לאור השיח בתקשורת המדבר על "גזל אדמות" והצהרות אחרות בסגנון המנותקות לחלוטין מהמצב בשטח.
לאחר שישראל תפסה את שטחי יהודה ושומרון בשנת 1967, הקימו ממשלות ישראל לדורותיהן ישובים על קרקע פרטית שלא על פי דיני הקניין המהותיים החלים באזור. הטענה העיקרית הייתה שמדובר בצורך בטחוני של מדינת ישראל. תואנה זו אושרה על ידי בית המשפט בבג"ץ בית-אל ב-1978 והיא תואמת את דיני המשפט הבינלאומי בדבר תפיסה צבאית של מקרקעין.
בעקבות אותה פסיקה קיבלה הממשלה בראשות מנחם בגין החלטה להקים יישובים רק על אדמות מדינה. מאחר והקרקעות ביהודה ושומרון לא היו מוסדרות או רשומות, התעורר הצורך לאתר ולסמן את אדמות המדינה, ולצורך כך נקט הממונה על הרכוש הממשלתי בנוהל של 'הכרזה'- קרקע מוכרזת היא קרקע שיש למדינה חזקה עליה כל עוד לא הוכח בדין מהותי שהקרקע שייכת לאדם פרטי.
דיני הקרקעות מושתתים ברובם על דיני החוק העות'מאני, לפיו קרקע מסוג 'מירי' היא בחזקת המדינה כל עוד לא הוכיח אדם פרטי זכות שרכש עליה. אדם לרכוש זכות על קרקע כזו בשני אופנים: או על ידי הענקה של השלטון (בזמן השלטון העות'מאני הוענקו קרקעות לצורך גביית מיסים על היבול והגדלת האוצר), או על ידי החזקה ועיבוד במשך עשר שנים. העיבוד לצורך סעיף זה הוא מוגבל, כאשר לצורך חזקה יש לעבד יותר מ-50% מהחלקה ולהוכיח שהדורש עצמו עיבד אותה במשך עשר שנים ולא מדובר בהמשך של אדם אחר. בכל מקרה של היעדר הוכחות הרכוש נשאר ממשלתי.
במקרה של נתיב האבות, אותה הוכחה עליה הסתמך בית המשפט היא למעשה שורת גפנים צרה ברוחב של מטר אחד המופיעה בתצלום אוויר משנת 1980, והיא המונעת מהקרקע כולה להיות מוכרזת כאדמת מדינה. כמובן שעובדה מעין זו אינה עומדת בתנאים של הוכחת חזקה שהוזכרו, ומשמעות הדבר שסקר הקרקע הביא לדחיקה עד כדי אבסורד של הדרישה לעיבוד של לפחות חמישים אחוז מן החלקה בקרקע 'מירי'.
כחיזוק לממצאי הסקר הביאה השופטת נאור ציטוט ממחקר של פרופ' איל זמיר לפיו "אם בתוך שטח גדול, המעובד בדלילות, ניתן לתחום שטח אשר בו שיעור העיבוד המפוזר עולה על מחצית, יש להכיר בזכויות מכוח העיבוד בחלק שיופרד כאמור". בתשובה לשאלה מה פירוש "ניתן לתחום" אומר זמיר במחקרו כי הטוען צריך לתת עילה לחלוקה המחודשת, כגון גדר, אך בשום מקום בחלקה 79 המדוברת מנתיב האבות לא הופיעה גדר, או כל עילה אחרת לחלוקה המחודשת. אף אחד מבאי כוחה של הממשלה ומחלקת הבג"צים לא ראה צורך לערער על הקביעה הערטילאית הזו, על פיה רצועת הגפנים נחשבת כ-50% מהשטח ומעניקה חזקה על חלקת האדמה לאותו בעלים לא ידוע.
אין לתלות את האשמה פה רק בבג"ץ. ברור אמנם ששופטי העליון החליקו פה ממצא שלא עומד במבחן מינימלי של הגינות, אך אי ההתנערות של מחלקת הבג"צים מהסקר היא מה שמאפשר לאבסורד לקרום עור וגידים.
זוהי התנהלות רשלנית ולא מקצועית של אנשי משרד המשפטים המאפשרת לבג"ץ לכופף את המדינה מול העותרים ללא מאמץ. מקרה זה גם מדגים בבהירות את הנאמר לגבי סקר הקרקעות בדו"ח אדמונד לוי שבחן את הבנייה ביהודה ושומרון וקבע שהיא חוקית על פי המשפט הבינלאומי: "בהיעדר כלים לבירורן של שאלות שבעובדה (רשות שיפוטית ולא מנהלית), נסמך בית המשפט לרוב על הצהרת המדינה בעקבות בדיקה שנעשתה על ידי גופים צבאיים". על גופים אלה נכתב בדו"ח בהקשר של 'צו בדבר שימוש מפריע במקרקעין פרטיים': "נראה אפוא כי הוגי הצו (המנהל האזרחי) שמו לעצמם מטרה- למנוע מההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון להרחיב את גבולה… יצא המרצע מן השק".
האפליה של בג"ץ
החל מראשית שנות האלפיים ועד השנים האחרונות ניסתה המדינה להסדיר את הקרקעות בנתיב האבות. הצורך בהסדרה נובע מכך שהבנייה מלכתחילה לא אושרה באופן רשמי, אלא רק שאבה עידוד מהממשלה בדמות מימון תשתיות. יצוין כי העותרים טוענים שהמימון היה לטובת היישוב אלעזר ולא לטובת מאחז נתיב האבות, וזאת בניגוד לעמדת המדינה.
ניסיונותיה של המדינה העלו חרס עקב שורה ארוכה של פקידים שתקעו מקלות בגלגלי ההסדרה, וכן על ידי בג"ץ. המנהל האזרחי הוציא מההכרזה את רצועת השיחים העלומה כנאמר לעיל, המשנה ליועץ המשפטי דינה זילבר לא אפשרה מתן קרקע חלופית למי שיוכיח שיש לו קרקע במאחז על פי דין, וכל זאת כאמור בנוסך לתרומתה של מחלקת הבג"צים בחוסר ההתנגדות להסתמכות על ממצאי סקר הקרקעות.
הבעייתיות עם בג"ץ היא בעניין לוח הזמנים. לאחר שמטורפדים ניסיונות שונים לאפשר הסדרה של המאחז, פונה המדינה לאפשרות נוספת. לאחר שהנזק נעשה בסקר הקרקעות, והקרקע יצאה מחזקת המדינה בנסיבות סתמיות וללא קשר לזכויות של אף פלסטיני, המפלט הוא רישום ראשון.
אמצעי זה מחייב בירור מהותי של הבעלות על הקרקע, בה יידרש בעלים קונקרטי כדי למנוע את רישום הקרקע על שם המדינה. כמו שכבר נאמר, ידוע לכל כי אין בנמצא אדם העונה לדרישה זו ועל כן לא צפויים מכשולים, אז מה בכל זאת מנע פתרון זה?
"אני מוכנה להניח", כותבת מרים נאור בפסק הדין, "כי המדינה רשאית לרשום את הקרקע שבמחלוקת על שמה. עם זאת, בנסיבות העניין, לא די בכך כדי לעכב את מימוש צווי ההריסה". בהמשך דבריה היא מסבירה שגם אם הרישום יעלה יפה ויוכח מעבר לכל ספק כי אין מדובר בקרקע פרטית, אין הצדקה לעיכוב הריסה של בתים "אשר אין מחלוקת שנבנו בניגוד לדין".
מי שקורא את פסק הדין ומכיר את ההתנהלות בג"ץ בנוגע לבניה בלתי חוקית במגזר הערבי ובמגזר הבדואי, עשוי לטעון לאפליה חמורה לרעת יהודים. כדי להקדים תרופה לתגובות אלה, מקפידה השופטת לאורך פסק הדין להדגיש כי נקבעו "סדרי עדיפויות לאכיפה" לפיהם בניה על קרקע פרטית תוסר בעדיפות גבוהה.
ובכל זאת, כשהמדינה פונה לרישום ראשון כדי להסיר חשש לקרקע פרטית ומבקשת לטובת זה הארכה, מה שמטה את הכף כנגדה היא עובדת "הבנייה בניגוד לדין". אותה בנייה לא חוקית שכה רווחת בעוד אלפי מקרים שמגיעים לפתחו של בג"ץ ומקבלים יחס מלטף וסובלני, אלא אם כן אתה יהודי.
על סף התהום
אז מה היה לנו כאן? פקידות משפטית שחלקה חותרת תחת רוח הממשלה, בלי שאף אחד מאלה שנבחרו לייצג את הציבור יגביל אותם וימנע מהם לתרגם כל גחמה של ארגון שמאל לממצאים משפטיים תלושים אך מכריעים. כך אנו מגיעים למצב שהמדינה באמצעות פקידיה מביאה את עצמה לסף התהום, ובג"ץ רק צריך לתת את הדחיפה האחרונה.
חוק ההסדרה שעבר בקריאה שלישית נותן מענה להרבה מהבעיות המוזכרות מעלה. יש לצפות שהחוק יעמוד כנגד העתירות נגדו ויכנס ליישום בהקדם. למרבה הצער, חוק זה לא חל על החלטות חלוטות של בית המשפט ולכן הפינוי בנתיב האבות צפוי יצא לפועל בחודש הבא. בנוסף, החוק לא נותן מענה לבעיה בנוהל ההכרעה המנהלית על קרקעות ביהודה ושומרון המגיעות לפתחם של גופים כמו המנהל האזרחי והיועץ המשפטי הנוטים חסד לצד העותר גם אם לא הצליח לספק ראיות מוצקות, כמו במקרה של נתיב האבות.
בנוסף לכך, היעדר בעלים קונקרטי על "הקרקע הפרטית" מדגיש שוב ביתר שאת את בעיית זכות העמידה הרחבה שנהוגה בבית המשפט העליון בישראל. ארגוני זכויות אדם מנצלים את הפתח הזה ומאפשרים לשופטי בית המשפט העליון לכפות אכיפה על המדינה, בסדר עדיפויות המותווה על פי אמת מידה סובייקטיבית שללא ספק מנוגדת לעמדת רוב הציבור.
לאחר שנכתב פה רק על חלק מהבעייתיות בדרך בה עוסקת מערכת המשפט שלנו בסכסוכי קרקעות ביהודה ושומרון, צריך לצאת לרגע מהעיון המשפטי ולהבין מה עומד להתרחש בעוד חודש, לא על הנייר, אלא בשטח. מספר דו ספרתי של משפחות שורשיות, אנשים אוהבי המדינה ובוניה, ייאלצו לעזוב את ביתם מזה 15 שנה, בו התיישבו בתום לב ובעידוד המדינה. מי ייתן ובחורבן זה יצוו לנו שידוד מערכות ותיקון.
ואני חשבתי שאחר מות שרון כבר לא יקומו עוד דיקטטורים עם מספיק אומץ, לצפצף ככה בגסות על החוק והמוסר, ולגרש באכזריות יהודים סתם כי למה לא…
יש עוד חודש להתפלל. רק אבא שבשמים יכול להביא פיתרון, כי מהילדים שלו שבארץ אין הרבה מה לצפות.
אנשים כלומר בני אדם, כלומר בני חורין, צריכים להמנע עקרונית מלהתיישב על קרקע "ציבורית" "מדינה" אלא אך ורק על קרקע פרטית שנקנתה על ידם בכספם. לא חכירה ולא השאלה ולא חלוציות ולא ציונות אלא בעלות. מכאן מתחילה החירות. מפה מתחיל היותך בן אדם.
במקום אחר באתר כתבתי: האירוע המכונן בשאלת היות המשק הישראלי משק חופשי או בעל יסודות קומוניסטיות מתרחש בשקט וכמעט בהחבה בימים אלה בבית המשפט העליון. בית המשפט העליון החליט כי בסמכותו להתערב במחירים שגובה דלק קידוחים מחברת חשמל במסגרת ההסכם שנחתם בין חברת חשמל לדלק קידוחים. התערבות כזו על ידי פקידים או שופטים וזה מהותית היינו הך, תוליך לחיסולה של דלק קידוחים, וממילא להלאמת לויתן. עוד קטע של יוזמה ותעשיה פרטית יחוסל. המדרון התחיל על ידי שטייניץ והליכוד בהפרת ההסכמים עם מחפשי הגז. אם עושים הסכם חדש זה פתוח לבקורת של כללים ותעמולה עם יסודות של כלכלה מרוכזת ממשלתית. החיסול מתרחש מול העינים ואין פוצה פה
ומה עם שינוי שיטת הבחירה לעליון? זה הכי מפחיד אותם וזה היעיל ביותר
גסות הלב והאכזריות של בג"ץ כלפי מתנחלים היא לא פחות ממדהימה. בג"ץ גזל כוח שלטוני ומשתמש בו כדי לאמלל את האזרחים שמעיזים להחזיק בהשקפה פוליטית מנוגדת לשלו. לפרק את בג"ץ לפני שהוא יפרק את הדמוקרטיה
בית משפט מעוות מפקח על תקינות1
בג"ץ הוקם על ידי שלטון המנדט הבריטי כך נהגו בכל המושבות שלהם. המטרה היתה להתנגד לפעולות או הוראות בלתי חוקיות של השלטון הבריטי כלפי ילידי המושבות. בבית משפט זה הורכב מששה עשר שופטים בריטים ושופט אחד מקומי. אל בג"ץ הוכפפו כל בתי הדין במדינה ואילו הוא עצמו היה פטור מכל סדרי דין תקינים. מה שנקרא "בית משפט גבוה לצדק" לא התחשב לא בחוק ולא בראיות. היות ולא רצו שנושאים אלו יידונו על ידי שופטים ילידים, הם נידונו רק בבית המשפט העליון. הערכאה עליונה לא דנה בראיות, הפסיקות נעשו על פי אומדן ואי לכך לא מתאים לקרא לזה בית משפט וודאי שלא גבוה וכמובן שלא על פי צדק. כזה היה המשפט במושבות השונה מאוד מזה הנהוג באנגליה עצמה. שופטיו גם לא היו משפטנים. לבריטים לא היו משפטנים להביא לבתי דין אלו. משפטנים אנגליים היו אנשי המעמד העליון אנשים מאוד עשירים אשר כלל לא אבו לעזוב את מולדתם ולחיות במרחקים. ברוב המדינות שהיו בעבר מושבות של הבריטים, ברגע שהאנגלים עזבו בטלו את בג"ץ כאחד המכשירים השפלים של השלטון האנגלי בו מחליטים ככל העולה על הרוח ועוד קוראים לזה משפט וצדק. לא רק שלא בטלו זאת אלא אף שכללו. הכלילוהו בחוק יסוד השפיטה. חוסר התיחסות לעובדות הוא כלל גם במשפטים אחרים, הרי לא יתכן שבמקום אחד כך יהיה מקובל ואילו בקרב אותם שופטים במקום אחר לא.
בציבור זכורה התערבותו הבוטה של אהרון ברק בנושאים מדיניים במיוחד בנוגע לחבלי עיו"ש. לעומתו זוכרים את מאיר שמגר כמי שלא התערב בנושאים מדיניים. לאמיתו של דבר היה זה דוקא מאיר שמגר עוד בהיותו הפרקליט הצבאי הראשי אשר טען שיש לאפשר לתושבי השטחים להביא עתירותיהם בפני בית המשפט העליון הישראלי. לפי בית המשפט שטחי עיו"ש הינם שטחים של תפיסה לוחמתית על כן הדין החל עליהם צריך להיות שילוב של הדין שהיה בתחוקף תחת שלטון ירדן, חקיקה צבאית עכשיוית וכללי משפט בינלאומי העוסקים בשטחים כבושים. לכן לשיטת בית המשפט כל הנעשה בשטחים אלו צריך להבחן לפי אמות מידה אלו האחרונים זאת ועוד הממשל הצבאי חייב לפעול על פי עקרונות המשפט המינהלי הישראלי.
הטענה היתה שכך יתקבל אישור משפטי לפעולות אשר קרא להם שנויות במחלוקת. ועוד בכך ניתן למנוע פיקוח בינלאומי. אך היכן ישנו פיקוח בינלאומי בשטח שהוא כבוש? בעת קבלת החלטה זו, לא היה תקדים לכך שבית משפט של מדינה יפקפק בחוקיות פעולותיה של המדינה בעת סכסוך מלחמתי. מה עוד ששטח זה על פי הסכם בינלאומי של חבר העמים צריך להיות שייך לעם היהודי והוא נכבש במלחמת השחרור על ידי ירדן. כלומר שטח זה כלל איננו כבוש אלא משוחרר. סמכות זו שבג"ץ לקח לעצמו גרמה להתעניינות בינלאומית בקביעתו הלכות לגבי השטחים. מדינאים זרים ציטטו את דברי בג"ץ בקביעות העוינות לישראל. כך תפס בית המשפט העליון מקום מרכזי במדיניות. מכאן שבג"ץ כלל לא מנע הרעה של יחסי ישראל עם שאר העולם אלא להפך נתן חומר בידי עוכרי ישראל. לגבי המתקראים "פלסטינאים.
בית משפט מעוות מפקח על תקינות2
פעולות אלו ממלא כלל לא השביעו רצון. אלו טענו שבית המשפט נותן הכשר לפעולות בלתי חוקיות.
בג"ץ הינו ערכאה ראשונה ואחרונה ועותרים אך ורק לערכאה העליונה הם יכולים לדרוש צווים ללא דיון משפטי בערכאות נמוכות וללא חקירת עדים, ללא כל אפשרות לחקר העובדות כל הדיונים מסתמכים על תצהירים, וכערכאה עליונה אין זכות ערעור. כך בג"ץ מחליט על צווים כמעט מידי יום ביומו. למשל שעל הממשלה לנמק תוך חמישה עשר ימים ועל היועץ המשפטי לנמק תוך חמישה ימים לגבי סוגיות שונות ומשונות. לפי הדגם המנדטורי שמו ששה עשר שופטים מהמשפחה כפי שהתבטא אהרון ברק וליתר דיוק מהמשפחה הסודית אלה השייכים ומזדהים עם הקרן לישראל חדשה. תוך גישה פוליטית מובהקת בג"ץ גם עוסק בנושאים מדיניים ואף אישיים שיש להם היבט מדיני כמו קנין אישי ביהודה ושומרון. כך מיעוט ההולך עם אויב מדיני בעזרת בית המשפט העריץ רומס את זכויות רוב העם.
בג"ץ ממשיך את השלטון הקולוניאלי הבריטי המופנה עתה נגד מדינת ישראל וגם אזרחיה. השלטון הבריטי החליט שעתירות נגד הנציב להיות נדונות בפני שופטים בריטים והם הרכיבו את הערכאה העליונה. צורה זו נשתמרה אך ורק בישראל. בעוד שבג"ץ אמור להגן על האזרח בפני מעצר ומאסר בלתי חוקיים, בהסתמך על תצהירים בלבד וללא חקירת עדים האזרח אינו יכול לגלות את האמת לגבי התנהגות הרשות. רוב רובן של העתירות שמגישים אזרחי אזרחי ישראל באופן פרטי כ- מהן 95% נדחות ועל העותרים מוטלים עליהם קנסות כבדים ביותר של עשרות אלפי שקלים.
בית המשפט לא דן בשאלה האם פעולתו זו הינה חוקית, האם יש לו סמכות ומה מקורה? בית המשפט הסתמך רק על אי הבעת התנגדות מצד הרשויות. לקיחת סמכות זו על ידי בג"ץ הקנתה למשפטנים חשיבות יתרה במיוחד בעיני עצמם ובעיני רוצי טובתם. כך גם עלתה חשיבותם של יועצים משפטיים ועורכי דין עוד בשלבי קבלת החלטות. בג"ץ אף הרחיב וממשיך להרחיב את הסמכויות שהוא לוקח לעצמו. לא רק עתירות בנוע ליושבי עיו"ש שהיו שם ב- 1967 אלא כל עתירה המתנגדת להחלטות הממשלה. כך בנושא החזרתם של המסתננים האפריקאים שנוגעת רק לתוך בולות 1967, וכך בנושא מתוה הגאז ואף התערבות בנושאי לומחה בעת מלחמה, או כל נושא שהוא פוגע במדינת ישראל ואזרחיה. עוד בשנת 1996 הוקמה ועדת אור למבנה בית המשפט, אהרון ברק שהופיע בה הודה כי מבנה בג"ץ הינו אנומליה מימי המנדט שיש לתקנה. לדבריו יש להוריד את העתירות לבית המשפט המחוזי כערכאה ראשונה של בית משפט מנהלי ורק ערעור יהיה בבית המשפט העליון. רק תחומים מוגבלים הורדו למחוזיים. שופטי בית המשפט העליון אינם מוכנים לותר על הכוח שנטלו לעצמם.
נוכח הכעס המוצדק שבית המשפט העליון מעורר בקרב המדינאים וגם הסלידה הציבורית, שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר כמבטאת הלך רוחם של שהשופטים, הציעה בציניות לחברי הכנסת לבטל את בג"ץ בתגובה להצעת חוק שהכנסת תבחר את נשיא בית המשפט העליון ומספר שופטי בית המשפט העליון בועדה לבחירת שופטים ירד לאחד. הטענה המושמעת היא שיש להזהר מפוליטיזציה של בית המשפט ואסור להפריע לו לשמור על זכויות המיעוט. זאת מבלי להתיחס לעובדה שבכך בית המשפט הוא פוליטי לחלוטין. החזרת הכוח לעם על ידי החזרת הכוח לנציגי הציבור היא לשיטת בית המשפטי ותומכיו "פגיעה בבית המשפט העליון".
בית משפט מעוות מפקח על תקינות3
דליה דורנר מתלוננת על חוסר הדמוקרטיה של חברי כנסת ומצרה על שביכולת חברי הכנסת לבטל "אפילו" חוקי יסוד אשר לשיטתה הם החוקה של מדינת ישראל. היא כלל איננה מזכירה כי בעוד שלקבלת חוקה נדרש רוב מוחץ של שני שליש לפחות, רבים מחוקי היסוד נתקבלו על ידי מיעוט של חברי כנסת. למשל עבור חוק יסוד כבוד האדם הצביעו רבע מכנסת. חוק זה אף הוצע על ידי אהרון ברק כנשיא בית המשפט העליון לפני שסיים את תפקידו למען יוכל בית המשפט לעשות בו שימוש כראות עיניו למטרות שכלל אינן מוזכרות בחוק ולא לשמן הצביעו עבורו. בעוד שעבור חוקי יסוד הצביעו לעיתים מיעוט של חברי כנסת, בית המשפט מקבל התגברות על פסילתו רק אם רוב חברי הבית לפחות ששים ואחת חברי כנסת יצביעו עבור חקיקה מתגברת. החלטה זו שכלל איננה מעוגנת בחוק.
עוד טוענת שופטת לשעבר זו כי על הכנסת להגביל כוחה וכלל איננה מזכירה כי כל ארבע שנים לכל המאוחר ישנן בחירות ולכן כוחה של הכנסת ממילא מוגבל. מי שכוחו איננו מוגבל הוא בית המשפט אשר בהחלט עושה ככל העולה על דעתו. היא טוענת לחוסר תלות בית המשפט, וכי מה הטענה הזו שבית המשפט המתערב בסוגיות פוליטיות לחלוטין איננו פוליטי? וכלום אין לשופטים הבוחרים את עצמם לפי התאמתם להשקפה הפוליטית – כל השקפה פוליטית? בעוד שהיא מתנגדת לדוגמא של ארצות הברית בה השופטים נבחרים על ידי מדינאים אין היא כלל מתנגדת לפסילת חוקים בידי בית המשפט כדוגמאת ארצות הברית. היא רק איננה מזכירה ששם יש חוקה ושפסילה כזו נעשית נדירות ותוך הסכמה בחוק. שם שופטים מקפידים לבטא את המעוויים של הציבור. בישראל בית המשפט מנצל את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו כדי לנגח את הכנסת ובעיקר לתת פרשונות משלו לחוק זה ולהחליט החלטות חסרות בסיס חוקי, ומעשית מתנגד לכל פיסקאת התגברות על פסילת חוקים על בסיס חוק זה.
בג"ץ שאופן פעילתו הינה עיוות, שם עצמו גם בלא לבקש הסכמה כשוטר על הרשויות האחרות. את זאת עשה בטוענה שקרית כאילו היות ומדינת ישראל אשמה בתפיסה לוחמתית של שטח יש לפקח על השטח ה"כבוש". בשם כך בית המשפט מרשה לעצמו פסיקות מוזרות והצידוק עצם ההתערבות במדיניות הינו שהרשויות לא הביעו התנגדות. אך בית המשפט אינו מספתק בכך, היות וכבר טעם שררה הוא גם מחליט לגבי נושאים אחרים שכלל אינם קשורים. בית משפט זה גם קבע חוקים שלא זה תפקידו ואף אסור לו, שלא ניתן לקיים כמו חוק ההתגברות לפיו רק ברוב של 61 חברי כנסת ניתן להתגבר על פסילת חוק. אין לקבל פסילות של בג"ץ לא על ידי התגברות ולא על ידי חקיקה מחודשת מתקנת. יש לבטל את פסילתו של בג"ץ. את בג"ץ יש לבטל ויפה שעה אחת קודם. שופטי בג"ץ שכך נוהגים הם למעשה עבריינים ויש לנהוג בהם ככאלה על כל המשתמע מכך.
הממשלה צריכה לאשר תוספת בניה אחרי כל הריסה
וכך לארגוני השמאל והערבים לא יהיה תמריץ לפנות
לבגץ לעתירות.לדעתי זה הפתרון המהיר ובהמשך
צריך לטפל בבגץ ולהתאימו לרוח דעת הקהל בארץ
שניה רק להבין, אתם יודעים סמולני והכל, אז הבנת הנקרא היא לא הצד החזק שלי…..
אני פשוט פספסתי את הקטע בו ממשלת ישראל (או הריבון מטעמה בשטחי כיבוש תשכ"ז) הוציא את הקרקעות האמורות למכרז (כמובן לאחר פרסלציה והקמת תשתית ליישוב לפי תמ"א לבנוי ערים), ונתן לכל קבלן ואדם (עזבו את התושבים המקומיים, הם לא חלק מהדיון, כידוע…) את הזכות להתחרות בצורה הוגנת על פתוח הקרקע, בניית הבתים ומכירתם בשוק.
קצת שכל בבקשה: ישנם שטחים ריקים נרחבים שגם בהם הסמול מתעקש לחבל. Fלסטין הינה גם השטחים שבתוך הקו הירוק ובהם ישובים ערבים שהיו ואינם!!! ואגב אם קצת אבל קצת מעניין אותך, הארץ הזו כולה היתה חרבה ושוממה ותחית הציונות משכה אליה מתישבים ערבים שעדיין לא ידעו שהם Fלסטינאים. טוב שאתה כל כך הומני כלפי אויבנו השואפים לשחוט אותנו ואין לך שום התחשבות שום אהדה כלפי אחיך. בעיני מי אתה מנסה למצא חן? לזה קוראים יהודון מסריח.
בית המשפט העליון בהקמתו של ברק הוא שמאל, ומטרתו אחת: יצירת מדינה לא יהודית שכוללת את כל אזרחיה ללא שום ציביון יהודי עדיף.
מדינת כל אזרחיה. לשם הם מובילים, והם יעשו הכל, אבל הכל, כדי שזה יקרה, כולל החלשת צה״ל וניטרולו, חיזוקה של הכנסת שכבר עתה לא מסוגלת לחוקק חוקים להגנת היהודים בארצם מאימת בית המשפט – אימה כוזבת, שהרי לבית המשפט לא רק שאין כוח, אין לו גם לגיטימציה, משום שעשה מחטף שלא קיים בשום מדינה בעולם והשתלט על השלטון בישראל דרך חוק יסוד״ כבוד האדם וחירותו.
התכוונתי לומר: חישוקה של הכנסת.
חוק בלתי מוגדר לחלוטין זהו אי חוק פנטסטי. אגב ניסח אותו דן מרידור.
הרישא של המאמר אומרת הכל:
"אין עוררין על כך שמאחז נתיב האבות הוקם שלא כדין על אדמה לא מוסדרת."
זה אומר – מחשבה פלילית זדונית ופוגענית מראש.
הבה נתחכמה לו.
מי שבנה וקנה שם בית ידע למה הוא נכנס, ושלא יתמם.
בג"ץ עשה צדק דרך הפרוצדורה.
היתר זה פרטים.
טוב שיש שופטים בירושלים.
בס”ד:
הרישא של תגובתך, מר פופי, אומרת הכל: שנאה עיוורת למתנחלים ואהדה עיוורת / פקוחה לפורעי חוק ערבים: הרי, לפי מידת החוק, הדין והצדק המוחלט, מדובר על רצועות צרות שצריכות להיהרס!!! ומעבר לכך, אם אכן זוהי קרקע ‘פלסטינית’ גזולה, ב”ה הערבים יודעים היטב מה מתחולל על קרקע פרטית שלהם – וא”כ, מדוע לא הגיעו בהקדם לבג”ץ והוכיחו את בעלותם הפרטית / החוקית על רצועות קרקע גזולות אלו???
פופי יקר וחביב! האם את אותן טענות תטען גם כלפי מאות, אם לא – אלפי קרקעות פרטיות גזולות על אדמות ארץ ישראל שבהם ישנה בניה בלתי חוקית בעליל ע”י ערבים (שים לב, מר פופי היקר!!! לא דיברתי על דת, אמונה, יהדות, תורת ישראל – רק על חוקי המדינה)!
ממתין לתשובתך, אך – בכל מקרה, אני מתאר לעצמי שתענה לי ברוב צביעותך רק טענות המתאימות ל’עושק קרקעות’ של ה’פלסטינים’ ה’מסכנים…’, ה’עשוקים…’ וכדומה – חלק מסיסמאות וטענות הצביעות ורוע הלב של שמאלנים כנגד יהודים בני הארץ הזאת!!! ובכל זאת, ענה לשאלותיי ונמשיך לדון בנדון בהגינות!!!
וכן שכחתי גם להגיב עוד: טוב שיש תורת ישראל שניתנה לכל עם ישראל בהר סיני לפני 3,330 שנה – תורת אלוקים, תורת הצדק והמשפט האמיתי!!!
מאיר, מקרית ארבע חברון, ת”ו
על הבגצ שהוגש נגד הפולשים לנתיב האבות חתומים מספר פלסטינאים, שטוענים לבעלות על הקרקע ואף מציגים הוכחות לכך.
"הבנייה לא הוסדרה רשמית". בכך אפשר לסכם את כל המאמר. כל אדם אחר שבונה ללא היתר מסודר הוא עבריין בנייה. הכי קל להאשים ולרדוף את כל הפקידים והשופטים שפועלים שתהיה כאן מדינת חוק. עובדתית, הבניה לא חוקית. פשוט וקל.
המדינה מפלה באופן שיטתי את תושביה הלא יהודים. כמה קרקעות הוקצו לבנייה בישובים ערביים ב-40 השנים האחרונות? אחרי זה מתפלאים שיש שם בניה לא חוקית וטוענים לאכיפה סלקטיבית.
מה קרה לאחרונה לתושבי אום אל חירן שהתיישבו כחוק על האדמה?
בקיצור, זעקת הקוזאק הנגזל.
חשוב לתת מקורות לכתבה .
עוד חומר מעמיק לקורא הכתבה