הבחירות ברוסיה: קדנציה אחרונה ודי לפוטין?

קסניה סובצ'ק, עיתונאית ומגישת רדיו, הייתה צריכה להיות מורגלת בסיטואציה הזאת – אחרי הכול, צילומי הטלוויזיה אינם זרים לה. ובכל זאת, בעימות בין המתמודדים לנשיאות רוסיה שנערך בשידור ישיר ב-28 בפברואר, איבדה אשת הציבור ממוצא יהודי את עשתונותיה, והטיחה כוס מלאה במים באחד מיריביה, ולדימיר ז'ירינובסקי, בתום עימות בין השניים.

נציג המפלגה הקומוניסטית, פאבל גרודינין, הודיע לאחר מכן שהרשויות הופכות בכוונה את העימותים ל"הצגות זולות", והכריז שלא ישתתף בהם עוד.

https://youtu.be/9sfgdRhx96M?t=73

שמונה מתמודדים על נשיאות רוסיה בבחירות שייערכו ביום ראשון הקרוב. רובם אלמונים, שאנשים שאינם בקיאים בנבכי הפוליטיקה הרוסית לא שמעו עליהם מעולם. בפארסה הטלוויזיונית המדוברת הורגש במיוחד חסרונו של אדם אחד: נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שכלל לא טרח להגיע לאירוע למרות שהוא מתמודד בימים אלה על כהונתו הרביעית והאחרונה לכאורה בתפקיד.

לפי כל הסקרים, האיש החזק במוסקבה צפוי לנצח בבחירות בקלות: סקר שנערך בסוף פברואר העניק לו למעלה מ-70 אחוזים מהקולות, בעוד שיריביו מגרדים בקושי 7-8 אחוזים לכל היותר, והאהדה אליו נמצאת בשיאה.

המועמדים האחרים אינם מטרידים את פוטין, בוודאי לאחר שממשלו אסר בדצמבר על המתחרה הבולט מטעם האופוזיציה, אלכסיי נַבָלְנִי – עושה צרות מבחינת הממשל שארגן עצרות נגד פוטין ואנשיו – להתמודד בבחירות בעקבות הרשעתו בעבירה פלילית שולית יחסית.

יריב בולט אחר מהאופוזיציה, בוריס נמצוב, שוכב מת בקברו כבר כשלוש שנים לאחר שנרצח ביריות על ידי מתנקשים במרכז מוסקבה. בעוד שהחשודים שנעצרו בביצוע המעשה היו צ'צ'נים מוסלמים, מקרוביו של נמצוב הפנו את האצבע המאשימה לפוטין ולאנשיו.

אך גם אם האופוזיציה הרוסית הייתה מורשית או מסוגלת להשתתף באופן מלא בבחירות, כנראה שזה לא היה משנה הרבה. לדברי פרשנים, בעוד שלמערב נוח להתאהב בדמויות כמו נבלני – הליברל לכאורה שנלחם בפוטין הרודן והאוטוקרט – ברוסיה הרוב המוחץ של האזרחים כלל אינו שם ליבו לאופוזיציונר ואם היה מתמודד בבחירות, לא בטוח שהיה מצליח לקבל יותר מאחוזים בודדים של הקולות.

ההסבר הוא שהאזרח הרוסי הפשוט אינו מחשיב את הדמוקרטיה המערבית, והוא סבור שהיא שקולה לאי סדר וחוסר יציבות שמשמעותם, לפי הלקחים ההיסטוריים ברוסיה, היא בעיקר שפיכות דמים. הסדר הרודני מתאים יותר לתפיסה זו, שבמסגרתה מעוניינים האזרחים במישהו שיחסוך מהם צרות ויאמר להם מה לעשות כדי להימנע מכך.

בהתאם לכך, נבלני לא הוסט מדרכו של הנשיא בגלל שהפך לאיום, אלא כי משך יותר מדי אש והשחיר את תדמיתם של מוסקבה ושל פוטין בעולם. אנשי אופוזיציה אחרים, כמו אלוף השחמט לשעבר גארי קספרוב, לא זכו לטיפול דומה.

משחק ברגשות

הדאגה העיקרית של הנשיא הרוסי לקראת הבחירות היא שיעור ההצבעה, שרבים צופים כי יהיה נמוך והאופוזיציה מנסה להוריד אותו עוד יותר באמצעות קריאות לחרם. בינתיים הצפי לבוא ההמונים עגום: מכון הסקרים העצמאי 'לוואדה' אולץ לסגור את שעריו בשל החשש להתנכלות מצד הרשויות בעקבות תחזיתו ולפיה רק 58 אחוזים מהרוסים יצביעו. לשם השוואה, ב-2012 הגיעו לקלפיות 65 אחוזים מהאזרחים, והקרמלין מעוניין בערך ב-70 אחוזים כדי לשוות לבחירות מראה מכובד.

כדי להתמודד עם הבעיה הזאת הקרמלין פנה לכמה שיטות. לפי דיווחים במערב,  אזרחים רוסים קיבלו תשלום כדי שיגיעו לעצרותיו של הנשיא, במטרה להגביר את הנוכחות ואת הבולטות שלהם בקרב הציבור.

אמצעי אחר הוא הקצנת ההתבטאויות של פוטין כלפי המערב ושימוש במיצגים לאומניים. כך למשל בתקשורת הרוסית הובלטה שירת ההמנון של פוטין, ובפורום של שאלות ותשובות בעיר קלינינגרד ענה הנשיא לקהל כי הוא מייחל לכך שברית המועצות לא הייתה מתמוטטת.

דברים אלה, שמתאימים לעמדות דומות שהשמיע האיש החזק במוסקבה בעבר, גם משחקים על רגשותיו של הציבור הרוסי: סקר שנערך באחרונה על ידי אותו מכון 'לוואדה' הראה כי 58 אחוזים מהרוסים מתחרטים על נפילת האימפריה הסובייטית, לעומת רבע בלבד שענה תשובה הפוכה.

בנוסף, בריאיון שנערך שבועיים לפני פתיחת הקלפיות הצהיר פוטין כי לא יסכים להסגיר לאמריקנים את אזרחי ארצו שהוגש נגדם כתב אישום בטענה שניסו להתערב בבחירות לנשיאות ארה"ב.

חשוב מכך, הוא ניצל את נאומו לאומה בסוף החודש שעבר כדי לשגר איומים יותר ממרומזים למערב: בעזרת סרטונים ומצגות הוא הציג את כלי הנשקים הגרעיניים החדשים של ארצו, לכאורה, שלדבריו מתקדמים ומתוחכמים כל כך עד שלא קיימת מערכת הגנה מערבית שיכולה לעצור אותם.

הצהרותיו הפכו לשיחת השבוע בעולם, ורבים תהו אם אנו צפויים לחזות שוב בתסריט של התחמשות גרעינית ומלחמה קרה. בקרמלין הצהירו כי לא היה מדובר באיומים, אך באירופה ובארה"ב עלו הטונים לגבהים רמים במיוחד.

חלפו כמה ימים עד שהיו במערב מי שהסבירו כי פוטין השמיע את הדברים לצרכיו הפנימיים, וכי הנשיא שחושש מאלפי תומכיו של נבלני ביקש להסיח את דעתו של הציבור הרוסי מתלאותיו ומקשיי הכלכלה המקומית באמצעות הפגנת שרירים מצ'ואיסטית טיפוסית.

הלאומנות והלעומתיות רק נועדו להגביר את התמיכה בו, כדי להבטיח במאת האחוזים את ניצחונו בבחירות. זכייה חלקה בבחירות הללו, לפי אותה תיאוריה, מטרתה להגדיל את הלגיטימיות של שלטונו כלפי הקהילה הבינלאומית, ולהראות את התפקוד הדמוקרטי הנאה של רוסיה.

טנקים בכיכר

אך גם כאן טוענים פרשנים רבים כי מדובר בתפיסה מערבית לא מחוברת ומיושנת, שאינה רואה נכוחה את מהלך העניינים ברוסיה. פוטין אינו נשיא דמוקרטי, יסבירו הללו, ורוסיה כלל אינה מדינה דמוקרטית – ולא לשם מכוון הנשיא את מאמציו.

כדי להבין זאת, יש לסבר את האוזן על הפדרציה הרוסית: מדינת הענק הזאת, ששטחה הוא הגדול בעולם, מורכבת מיותר משמונים מחוזות, ומתגוררים בה למעלה מ-140 מיליון בני אדם ממגוון אתני רחב. היא גובלת ב-14 מדינות אחרות, ובהן מעצמות כגון סין, וסובלת מרמת חיים נמוכה יחסית ומכלכלה מתקשה שנאנקת תחת עיצומי המערב.

רוסיה האדירה אינה מקשה אחת כלל וכלל, וקשה למצוא נושאים רבים שיעניינו הן את האיכר הסיבירי, הן את האוליגרך מסנט-פטרבורג והן את האזרח מסוצ'י.

על רקע כזה גם הנשיא אינו בהכרח מייצג את העם. למעשה, מומחים מסבירים כי פוטין משמש הרבה יותר כאיש הקשר וכנציג של מעגלי אליטות רבות השפעה שונות במוסקבה, ובהן המעגלים הביטחוניים והעסקיים וראשי חברות ממשלתיות.

אותן אליטות צריכות לדעת שהן מושיבות כשליחן בקרמלין אדם שידאג לאינטרסים של כל אחת מהן, שיאזן בין הדרישות השונות שלהן, וגם מי שמחזיק באופי מברזל שיאפשר לו לבצע מעשי זוועה במקרה הצורך.

תפקידו של הנשיא, אם כן, הוא להיות חוליה מקשרת בין כל הגורמים הללו, ולדאוג לכך שכולם יהיו מרוצים. אם אחת האליטות לא תפגין שביעות רצון, התסריט הקיצוני שבפניו עלול כל נשיא למצוא את עצמו הוא טנקים בכיכר האדומה – הסימן הבטוח להפיכה שלטונית במוסקבה.

בהקשר זה מיכאיל גורבצ'וב, האיש שבזמן כהונתו נפלה האימפריה האדומה, היה ניסוי כושל ואדם שמכר את נשמתו למערב במקום לסייע לאליטות. כיום הוא נחשב לאחד האנשים השנואים ביותר ברחוב הרוסי.

רמזים לעתיד

כיצד נמדד מצבו של הנשיא הנוכחי, פוטין, בעיני האליטות? לא מזהיר. רוסיה מתקשה לצאת מהבידוד הבינלאומי שהמיט עליה עיצומים ודרדר את כלכלתה, וגם המלחמות התכופות שבהן עוסק הצבא – אף שהן נועדו לרצות את הממסד הצבאי – גובות את מחירן מתעשיות שלמות.

ואכן, בזמן האחרון אחת האליטות שמשגשגת ומגבירה את השפעתה במדינה היא מערכת הביטחון והצבא. שר ההגנה סרגיי שויגו החל לשוחח ישירות עם מנהיגי סוריה וישראל, למשל, והקהילה הדיפלומטית הרוסית כבר הביעה את מורת רוחה מהעניין.

חשוב מכך, ההתעצמות הזאת יכולה לסמן שמצד אחד פוטין מבין את הצורך לרצות את המנהיגים הצבאיים, ומצד שני את הסכנה שרוחשת לו מכיוון הטנקים שיכולים לצוץ לפתע בכיכר האדומה – וזו הדאגה העיקרית שלו בימים אלה.

זהו בהחלט גם חלק ממהות הדיבורים שלו על טילים גרעיניים משוכללים: הצבא לוחץ להעצים את כוחו כל העת, ופוטין נענה לו. במקביל הוא גם קורץ לתעשיות הביטחוניות, באומרו ליצרני הנשק והטילים שבקרוב יוטלו עליהם עבודות נוספות שיוכלו לבסס את מעמדם. קבוצות עוצמתיות אחרות לא בהכרח מרוצות מהמצב, והנשיא נאלץ להידרש גם לטענותיהן.

אלא שפוטין וגם האליטות עדיין משלבים ידיים בימים אלה, ומסתכלים יחד על יעד אחד בניסיון להבין כיצד להתחיל לעצב אותו ביום שאחרי הבחירות: תום כהונתו של פוטין, בשנת 2024 – אם ישרוד עד אז, כמובן.

בשנה זו יהיה הנשיא בן 72, ולמרות מצב בריאותו וכוחו נכון לעת הזאת אין לו אפשרות חוקית להמשיך בתפקיד. אמנם בעבר הוא כבר התגבר על המכשלה הזאת, אך לא ברור אם יהיה מעוניין לעשות כן גם הפעם או שיפסע אל מאחורי הקלעים בתפקיד סמלי יותר או פחות, ויניח לאחרים להגיח לקדמת הבמה.

הנשיא עצמו לא מספק רמזים על מחשבותיו בעניין. הוא לא נקב בשמו של יורש, ולא הסביר אם ירצה לגבש את המורשת שלו, מעין "פוטיניזם", לדורות הבאים.

למרות חוסר שביעות רצונן לעיתים, גם האליטות לא יודעות מה לחשוב על אותו יום, וברור שיעדיפו כי הנשיא – אם לא ייכשל באופן נחרץ – ימשיך להנהיג את המדינה בדרך כזו או אחרת. רבים מקווים בשקט כי 2018 תהיה השנה האחרונה, בזמן הקרוב לפחות, שבהן ייערכו בחירות ברוסיה.

הזירה הפוליטית הרוסית אכזרית מאוד לעיתים. פוטין נאלץ לשחק משחק עדין, ועסוק בו בחזיתות שונות. אבל הפוליטיקה הרוסית לא באמת קשורה למערכת הבחירות הקרובה, שפוטין לא ממש מתעסק בה במלוא המרץ.

סביר להניח שגם הקהילה הבינלאומית ודעותיה על הבחירות מעניינות אותו פחות. הנשיא בעיקר לא רוצה למצוא את עצמו מושלך לכלא בסופו של יום, ואגב כך לפח האשפה של ההיסטוריה. יותר מדי מונח על הכף, מבחינתו.