כדי להתמודד בהצלחה מול רוסיה ונשיאה חייבים להבין בהקדם שנגד משטר רצחני, פרנואידי ומושחת אי אפשר להילחם בעזרת גינונים ג'נטלמנים
אנשי הרפואה בסולסברי מעולם לא נתקלו במקרה כזה. השגרה של עוד ערב רגיל בעיירה שבדרום-מערב בריטניה הופרעה לפתע כאשר הפרמדיקים המוצבים בכוננות הוזעקו בבהילות לאזור המרכז המסחרי, שם מצאו גבר ואישה במצב של חוסר הכרה.
הרופאים בבית החולים קבעו שהשניים נפגעו קשות מסוג של גז, אולם רק לאחר מספר שבועות הצליחו שירותי הביון הבריטיים לפענח את מקור החומר – גז עצבים מסוג 'נוביצ'וק' הידוע כנשק כימי שפותח בברית המועצות.
הקורבנות זוהו כאזרח רוסי בן 66 בשם סרגיי סקריפאל ובתו בת ה-33 יוליה. סרגיי התגורר מזה מספר שנים בסולסברי ויוליה חיה במוסקבה והגיעה לבקר את אביה. השניים עדיין לא יצאו מכלל סכנת חיים והם מאושפזים נטולי הכרה.
אז מי הוא אותו אדם שלפתע תפס את הכותרות בכל רחבי העולם? סקריפאל אינו סתם אזרחי בריטי-רוסי תמים אלא קולונל לשעבר בגה-אר-או (GRU), הסוכנות הרוסית הראשית למודיעין צבאי, הכפופה לרמטכ"ל ונהנית מסמכויות רבות בתחום הביון.
בניגוד לסוכנויות ביטחון רוסיות אחרת כמו הק-ג-ב, בגה-אר-או לא עוסקים ברדיפות פוליטיות, ועיקר ייעודו הוא איסוף מידע צבאי ברחבי העולם. בין הישגיו הגדולים נרשמה למשל השגת מידע על פרויקט 'מנהטן' האמריקאי לפיתוח פצצת אטום במהלך מלחמת העולם השנייה.
כיום הגה-אר-או ממשיך להפעיל סוכנים במדינות רבות בעולם ומעורב עמוקות בסכסוכים שונים כמו המלחמה באוקראינה, אך עד להתפרקות ברית המועצות עצם קיומו של השירות הזה נשמר בסוד, לשורותיו גיוסו המובחרים שבקציני הצבא הסובייטי.
למרגל נגמר המזל
גם סרגיי סקריפאל היה כזה. הוא שירת ביחידת הנדסה של חיל הצנחנים הסובייטי, ולאחר גיוסו לגה-אר-או בשנת 1972 עשה תפקידים רבים במדינות אירופה. במהלך שהותו בספרד ב-1995 הוא יצר קשר עם סוכני ביון בריטים דרך מי שהפך בהמשך למפעיל שלו במשך שנים ארוכות – איש המודיעין פאבלו מילר.
המניע מאחורי חבירתו של סקריפאל לארגון ביון מערבי עדיין אינו ברור. המגע עם הבריטים התרחש באמצע שנות התשעים, שנים בודדות אחרי סיום המלחמה הקרה ובתקופה שבה קשה להניח שלמישהו מקרב קציני המודיעין הרוסים הייתה נוסטלגיה לאידיאולוגיה הסובייטית.
לאחר מכן הוצב סקריפאל במוסקבה בגלל מחלת הסכרת ממנה הוא סובל, שם הפך לנכס של ממש עבור הביון הבריטי: תפקידו החדש היה במחלקת משאבי האנוש של הגה-אר-או, ובמסגרתו ניתנה לו גישה למידע רב על סוכנים רוסיים במערב.
לאחר מספר שנים בהן פעל ללא מפריע, סקריפאל נחשף ונעצר באשמת ריגול ב-2004. הוא נידון ל-13 שנות מאסר ודרגותיו נשללו ממנו. הנסיבות של מעצרו נותרו מעורפלות ולא ברור האם מדובר במאמצי הריגול הנגדי הרוסיים או שמא בבגידה של סוכן בריטי.
מה שבטוח הוא שסקריפאל יצא יחסית בזול. בגידה של איש ביון בימי ברית המועצות הסתיימה בהוצאה להורג ללא יוצא מהכלל, אך ברוסיה בוטל עונש המוות במקרים כאלה. בשנת 2010, לאחר לחץ בריטי כבד, הוא שוחרר בעסקה לחילופי מרגלים בין ארצות הברית לרוסיה, במסגרתה קיבלו הרוסים את אנה צ'פמן שהייתה חלק מרשת ריגול על אדמת אמריקה.
סקריפאל זכה לחנינה והתיישב בסולסברי, אך לבני משפחתו שיחק המזל פחות כאשר בנו נמצא מת במוסקבה בנסיבות מסתוריות בעוד אשתו נפטרה מסרטן בבריטניה.
היסטוריה של חיסולים
למרות מעטה החשאיות הרב סביב חייו של סקריפאל עד לתקרית הגז, מלבד כמה אוהדי קרמלין לאיש אין ספק שההרעלה היא חיסול מאורגן של הביון הרוסי. הראיה הראשונה והפשוטה ביותר לכך היא שגז עצבים כמו זה שנמצא בגופו, אותו טובי המדענים בבריטניה התקשו לזהות, יכול להימצא אך ורק בידי מדינה.
לעומת זאת, אם נאמין ולו לרגע להכחשות הרוסיות, המסקנה אפילו עוד יותר מטרידה: האם ברוסיה איבדו את השליטה על נשק כימי קטלני שכזה והוא מסתובב חופשי בין גורמים עבריינים שונים? מובן שזו גרסה מופרכת, מכיוון שעצם השימוש ברעל קטלני במבצע בינלאומי חשאי מצריך מיומנות וגישה שיכולות להיות רק לאנשי ביון המקצועיים ביותר.
חיסול בוגדים ועריקים זוהי מסורת מפוארת ומכוערת של המודיעין הסובייטי עוד משנות העשרים של המאה הקודמת, בהם סוכנים רוסיים חיסלו מתנגדים פוליטיים ומהגרים "לבנים" בולטים בצרפת.
החיסול המפורסם ביותר היה כמובן ההתנקשות בלאון טרוצקי באמצעות גרזן במקסיקו, על ידי שליחיו החשאיים של סטלין. החיסול אחר שעורר סערה גדולה התרחש גם הוא בבריטניה בשנת 2006, כאשר קצין ק-ג-ב אלכסנדר ליטוויננקו הורעל באמצעות החומר הרדיואקטיבי פולוניום ומת בייסורים.
מוות לבוגדים
לכאורה ישנם קווי דמיון רבים בין ההרעלה של סקריפאל לזו של ליטוויננקו, אך צריך לזכור כי האחרון לא היה מרגל או איש מודיעין אלא חלק מיחידת שירות ביטחון פדרלי (פ-ס-ב), שהייתה אמורה אמור להילחם נגד פשע מאורגן וערק לבריטניה אחרי שניסיונותיו לקדם פרויקטים שונים נבלמו על ידי הארגון.
ליטוויננקו הרבה להתבטא נגד המשטר הרוסי וחיבר מספר ספרים בהם טען בין השאר כי הפ-ס-ב עמד מאחורי שורת הפיגועים במוסקבה ב-1999 בהם נרצחו עשרות אנשים, ולא מורדים צ'צ'נים כפי שטענו ברוסיה.
לא ידוע אם הגרסה הזאת נכונה אבל ברור שליטוויננקו ידע הרבה מדי על מימדי השחיתות במוסקבה ולכן היה לכאורה "הגיון" ברציחתו. נוסף על כך, החיסול שלו היה אמור להתבצע כך שלא יגלו את מהות החומר הקטלני אלא שהביון הבריטי עלה די במקרה על עקבותיו של הרוצח – סוכן פ-ס-ב בשם אנדריי לוגובוי שזכה לצל"ש מידי פוטין על "מעשה הגבורה".
בנוסף, צריך לזכור שגם לארגוני המודיעין הרוסיים ישנם כללים, והם לא מבצעים חיסולים כדבר שבשגרה, אלא לרוב כאופציית סיכול נגד עריקים כמו ליטוויננקו שהיו יכולים להסב נזק מתמשך לארגון.
סקריפאל לעומת זאת נעצר לאחר שהשתחרר מהשירות, זכה לחנינה רשמית וגם שוחרר במסגרת חילופי מרגלים רשמיים.
עד למקרה האחרון הרוסים לא חיסלו מעולם מרגל שפרש לגמלאות, וזאת לא מטעמי הומאניות כמובן אלא פשוט מפני שהוא כבר נתן לבריטים כל מה שהוא ידע.
וישנה תהייה נוספת: מספר חובשים ושוטרים בריטים נפגעו מאותו גז כאשר הגיעו לחלץ את סקריפאל ואת בתו. אמנם הבריטים התקשו לקבוע את סוגו המדויק של גז העצבים אבל מן הסתם גם הם הבינו שמדובר בחומר כימי ברמה צבאית.
כך נוצר הרושם שלמפגעים כלל לא היה אכפת אם זהותם ושיטת החיסול ייחשפו ועוד יותר חמור – הם לא הוטרדו בכלל מפגיעה בבלתי מעורבים.
לאור כל האמור לעיל נוצר הרושם שלחיסולו של סקריפאל הייתה מטרה מאוד ברורה: מסר לכל איש מודיעין שאפילו מהרהר על בגידה. הנשיא פוטין בעצמו אמר מספר פעמים ש"בוגדים לא חיים הרבה זמן", ויתכן כי סקריפאל נבחר לא על מנת להעניש אותו באופו אישי אלא כהרתעה למען יראו וייראו.
כדי שמסר כזה יהיה אפקטיבי יש צורך דווקא לא בחיסול שקט בנסיבות מסתוריות, אלא ברצח לאור יום ובמוות ביסורים. יש בכך גם מסר שלא כדאי לבוגדים לסמוך על אבטחה זרה, כי ידו הארוכה של הקרמלין תשיג אותם גם אחרי כמה שנים וללא התחשבות בנסיבות מקלות.
תגובה בריטית מאופקת
ישנה גם חשיבות לכך שהדבר נעשה בסמוך לבחירות לנשיאות ברוסיה. אם לשפוט לפי הלך הרוח ברשתות החברתיות, רוב המשתמשים הרוסים תומכים לחלוטין ב"מוות לבוגדים", ורבים אחרים נותנים דרור לקונספירציות הזויות ביותר כמו הטענה שהושמעה על ידי משרד החוץ הרוסי ולפיה הגז 'נוביצ'וק' בכלל יוצר בארצות הברית.
באופן כללי, התגובות הרוסיות לאירוע שלא ניתן להגדיר אותו אחרת מאשר פיגוע על אדמת מדינה ידידותית, לא רק הזויות ושקריות אלא פשוט ציניות. כך למשל הייתה הדרישה הרוסית שהתנתה שיתוף פעולה בבדיקת האירוע בתנאי שהבריטים יאפשרו לרוסים גישה לחומרי החקירה.
תגובתה של ראש הממשלה תרזה מיי הייתה מכובדת כמיטב המסורת של האיפוק הבריטי. לאחר שיותר מתריסר אזרחים רוסיים חוסלו על אדמת בריטניה בשנים האחרונות, היא החליטה לגרש 23 דיפלומטים מהשגרירות בלונדון.
בתגובה, מוסקבה אסרה על כל פעילות של ארגון התרבות British Council, אך כמו תמיד ברוסיה – מי שיסבול מכך הם לא הבריטים אלא דווקא אזרחים רוסים שוחרי תרבות שרוצים להתחבר לשפה האנגלית.
בראייה הרוסית כל ארגון המפיץ שפה ותרבות של מדינה אחרת משמש בהכרח גם אמצעי לריגול. זאת לא סתם פרנויה אלא ממש השיטה שבהם נוקטת רוסיה עצמם בשגרירויות שלה ברחבי העולם.
מבחינת הבריטים ישנם מעט מאוד אמצעים ג'נטלמניים שהם יכולים לנקוט כדי באמת לפגוע בפוטין ובחבר מרעיו. קשה להאמין שהודעות כמו זו שהצהירה כי משפחת המלוכה או חברי הממשלה יימנעו מביקור במוסקבה במהלך גביע העולם בכדורגל ירתיעו מישהו בקרמלין.
לבסוף, ישנה סיבה נוספת המקשה על הקשחת צעדים בריטיים נגד רוסיה. לונדון הרשמית אולי לא מעוניינת כל כך בקשר חם עם רוסים אבל הכלכלה הבריטית בהחלט כן. סביר להניח כי לונדון הייתה נראית אחרת לגמרי ללא הכסף הרב שהשקיעו בה אוליגרכים רוסים, בעיקר בתחומי שוק ההון והנדל"ן.
תחושת מצור
פוטין כמובן זכה ללא קושי בבחירות בראשית השבוע, אבל הבעיות האקוטיות של רוסיה לא הולכות לשום מקום, לפחות לא כל עוד כלכלתה תלויה לחלוטין במחירי הנפט והגז. אמנם לא נראה שבעתיד הקרוב יקום ברוסיה גל מחאה רציני נגד השלטון, אבל בנסיבות כאלה מתבקש מצידו של פוטין ליצור אווירה של התקרבנות ותחושת מצור.
תיעול זעם ההמונים לעבר אויב חיצוני הייתה מאז ומעולם השיטה המועדפת על עריצי מוסקבה, והאויבים הם אותם אויבים קלאסיים של רוסיה: הבריטים הערמומיים, נאט"ו ה-CIA שרוקמים קנוניות נגד העם הרוסי ורוצים להכפיש את שמו.
לכך מתווספת המנטליות הרווחת בקרב צמרת הקרמלין שמורכבת ברובה משני סוגי אנשים – אנשי ביון או אנשי מאפיה וכנופיות. התפיסה לפיה בכל פינה יש קנוניה וכולם למעשה משקרים, ביחד עם התחושה שמי שלא חבר בכנופיה הוא אויב, הן מאבני היסוד של קציני ק-ג-ב כמו פוטין וחבריו, גם לאחר שהגיעו לשלטון.
למעשה, ולדימיר פוטין מגלם בדמותו את התרכובת המנטלית הזאת בצורה המובהקת ביותר. אוצר המלים שלו ונאומיו מלאים הערצה לק-ג-ב ולסרטי מרגלים סובייטים, אבל הוא אינו בוחל גם בשימוש בעגה פלילית של פושעים כדי לשוות לעצמו נופך של עממיות.
העם הרוסי מצידו מתחבר לכך היטב ובוחר בפוטין שוב שוב לעמוד בראשו. זכותו של העם הרוסי לבחור במי שהוא רוצה, אך חשוב להבין כי התרבות הפוליטית ברוסיה אינה יכולה להצמיח מנהיגים אחרים מאשר מסוגו של פוטין.
פוטין אינו גרוע יותר מכל מנהיג רוסי או סובייטי אחר בהיסטוריה, אבל את ההשתוללות הרוסית מעבר לגבולות רוסיה חייבים להפסיק או לפחות להתנגד לה. כיצד לעשות זאת? זה נושא לדיווחי מודיעין ולניירות עמדה מרובי עמודים, אבל כדי להתחיל לפעול חייבים להבין בהקדם שנגד מאפיה רצחנית המשולבת בשירותי ביון פרנואידים ומושחתים אי אפשר להילחם בעזרת גינונים ג'נטלמנים.
השאלה היא למה להתמודד ? למה לא להגיע להבנות על חלוקת הטריטוריה ?
כמי שכותב מחבר המאמר ובצדק רב "צמרת הקרמלין שמורכבת ברובה משני סוגי אנשים – אנשי ביון או אנשי מאפיה וכנופיות."
פוטין נמצא בקרב אין סופי אל מול המערב בדגש על גרמניה לשמר את גבולות הטריטוריה שלו שנחדרים בעשורים האחרונים פעם אחרי פעם בידי הגרמנים באוקראינה, ליטא, לטביה, אסטוניה שלא לדבר על פירוק יגוסלביה.
למה בריטניה או ארה"ב או ישראל צריכות להיות חלק מזה ?
באמת אכפת לנו איזה אוליגרך שולט בקייב או בבלרוס ?
עופר, גישת ה-REALPOLITIK שלך מתעלמת מהעובדה שהעולם התקדם מאז בין היתר בהכרת זכות מדינות לאום להחליט עצמאית על הטווית דרכן ובחירת המחנה הפוליטי אליו ישתייכו.
הקרב האין סופי של פוטין מול המערב הוא בעיקר פרי דמיונם והפראנויות של פוטין עצמו ושל חבר מרעיו. בעוד המערב, וארה"ב בראשו, שינו את הפרדיגמה מאימפריאליזם נצלני לליברליזם וכלכלת שוק חופשי, הרוסים עדיין שבויים בקונספציות של המאות הקודמות ומשליכים מהן לשאר אומות העולם. אין לי מושג מה גרמניה קשורה לזה, שכן קשה למצוא מדינה עם פחות יומרות להתפשטות טריטוריאלית מאשר גרמניה של ימינו (למרות שלא חסר רוסים שעדיין שרויים בסטייט אוף מיינד של מלה"ע ה-II ולראיה הניצול של רטוריקה זו נגד האוקראינים).
הקרבת מדינות באלטיות או רפובליקות אקס-סובייטיות אחרות לפיוס הדב הרוסי (או דב הפנדה הסיני לצורך העניין) לא נאותה הן ברמה האסטרטגית (הדבר רק יכול להעצים את תאבונו) והן ברמה המוסרית (אתה בעצם גוזר עליהם שיעבוד לרוסיה). בסופו של דבר מדובר גם בהתנגשות אידיאולוגית כאשר אני חושב שלכולנו יש אינטרס שזו של המערב תצא מן העימות עם ידה על העליונה.
אני לא מכחיש שבהרבה מקרים גם מדינות חסות של בריה"מ לשעבר שפזלו למערב לא אימצו את שיטותיו בהצלחה יתרה ולראיה האוליגרכיה והשחיתות שנותרו על כינן באוקראינה במה שניתן להגדיר כלא יותר מרוטציה – ההבדל בין טריפה לנבלה. אבל, וזה אבל גדול, בניגוד לרוסיה (ובלארוס), אוקראינה הצטרפה למועדון המדינות שבהן האוכלוסיה לא מפחדת לצאת לרחובות ולהפיל את השלטון – הישג לא קטן לאומה בעלת היסטוריה, תרבות ומנטליות מאוד דומה לרוסים. אז בעוד שמצבן לא בהכרח השתפר (למרות שזה של המדינות הבאלטיות בהחלט כן), מדובר בכל זאת על צעד חשוב בכיוון הנכון.
הסיבה שארה"ב ואירופה צריכות להתערב הוא הצורך לשמור על סדר העולם המודרני שהם בנו בעמל רב ושפעולותיה של רוסיה מציבות לו תיגר ברור.
באשר לישראל, לצערי איננו יכולים להתעלם או להתעמת עם רוסיה בגלל סיבות ברורות, אבל המעט שאנחנו כן יכולים לעשות זה לא ליפול טרף לתעמולה והמניפולציות הרוסיות תוך כדי שמירה על פרופיל מספיק נמוך שלא ימשוך את זעמו של הדב הרוסי אלינו. או במילים אחרות לחזור להיות היהודי החכם (והלווא דווקא צודק) של פעם שזו הדרך היחידה בה שרדנו.
כתבה מצויינת אלכס. אני שמח שאתר "מידה" לא מאמץ קו פרו-רוסי כמו רבים מן הפופוליסטים הימניים באירופה אותם האתר דווקא מחבק בגלל תמיכתם בישראל תוך כדי התעלמות מהפלירטוט שלהם עם הקרמלין ואידיאולוגיות בעיותיות אחרות.
רוסיה לכל אורך ההיסטוריה שלה התאפיינה בזילות חיי אדם, בין אם של אזרחיה שלה או אחרים. מיותר להרחיב את היריעה על פשעי בריה"מ אבל מאז נפילתה רוסיה כבר הספיקה לצבור "לזכותה" רקורד די מרשים:
1. 2 מלחמות עקובות מדם בצ'צ'ניה. הרוסים גם שלחו את חייליהם כבשר תותחים וגם טבחו באזרחים ללא אבחנה. אני לרגע לא ממעיט באיום הג'האד הנשקף לרוסיה מהקווקז, אך בדומה לאופן הפעולה שלה בסוריה של היום, רוסיה מעולם אפילו לא ניסתה להבחין בין מחבלים ללא מעורבים ורדפה באכזריות את כל אלה שניסו לשפוך אור על התנהלותה, כולל רציחתם. ה"שקט" שהושג עם קדירוב אינו אלא מס חסות שהקרמלין משלם לצ'צ'נים בתמורה לכך שהאנרכיה הסוררת שם לא תזלוג לשאר המדינה. למעשה, הרפובליקות הקווקזיות (והמוסלמיות האחרות במידה פחותה) מתנהלות כמדינות בתוך מדינה ורובן בעלות דיקטטור מקומי העושה ככל העולה על רוחו תחת עיניה הפקוחות של מוסקבה.
2. הקרבה מיותרת של חיי אדם על מזבח הסודיות והיוקרה המדינית והצבאית. ע"ע יוגוסליה, הצוללת קורסק, נורד-אוסט, בסלאן, האיסור על אימוץ ייתומים רוסים בידי זרים והרשימה עוד ארוכה. צפיתי ב וקראתי את כל החומר שיש על פיצוצי הבניינים במוסקה ובויננסק ומציאת שק ה"סוכר" בעיר ריאזאן, ולמרות שהכל מצביע על מעורבות ישירה של ה-FSB, עדיין מאוד קשה לי עם המחשבה שבאמת מדובר ב-false flag של השלטון כדי להצדיק את המתקפה על צ'צ'ניה. (קווי הדמיון בין מסקנה זו לבין שיטות הארגומנטציה של שוחרי תאוריות הקונספירציה למינים גורמים לי לסלידה אינטואיטיבית).
3. שיגעון האימפריאליזם שמעולם לא עבר לעם הרוסי (כאן זו כבר דינמיקה חוצת מעמדות) הבא לידי ביטוי בין היתר בחוסר מוכנות להכיר בעצמאותן של רפובליקות סובייטיות לשעבר והתעמתות עם המערב כחלק מהזהות הרוסית. סיפוח חצי האי קרים והפלישה לאוקראינה כולל היירוט של טיסה MH17 בידי טיל "BUK" רוסי שסופק ל"מורדים", הפצצות ללא אבחנה בסוריה, עמידה עקבית לצד המשטרים החשוכים ביותר וכו' נועדו לשמור על האינטרסים הרוסים כפי שהמשטר, אך לצערי גם רוב העם, תופס אותם.
באשר לאופי התגובה, רוסיה היא לא ישראל או שחקן אזורי אחר שגינויים או איומים עובדים עליהם: מדובר באוכלוסיה עניה, שטופת מוח, עם שגעון גדלות שבראשה עומדת כנופיה שלא סופרת את אותה האוכלוסיה (מה גם שהשליטה הכמעט מוחלטת באמצעי התקשורת מבטיחה שדעת הקהל לעד תהיה אוהדת). במילים אחרות לרוסיה יש יכולת ספיגה יותר משלמערב יש נכונות ורצון לבחון אותה.
יחד עם זאת, בעיני הדרך היחידה לפגוע ברוסיה היא דרך הארנק (אפילו שגם פגיעה זו בסוף מתגלגלת לאזרח הפשוט ולא לאוליגרכים הסובבים את פוטין). הסנקציות, צניחת הרובל וחוק מגניטסקי גרמו נזק מוחשי וכואב לחוסנה הכלכלי של רוסיה והתססת האוכלוסיה ולמרות חוסן ה"עורף" הרוסי, גם לו יש קו אדום שיכול סוף סוף להוציא את ההמונים לרחובות (הפחד הגדולל של פוטין).
כאן אולי המקום לציין שקשה לחזות כיצד יגיבו פוטין וצמרת השלטון שלו מול איום ממשי של מהפכה, אבל אם לשפוט על סמך הרטוריקה והטקטיקה הנוכחים, לא מן הנמנע שיפנה את חצי האשמה למערב וייצור פרובוקציה העלולה להתדרדר למלחמה כוללת.
בשורה התחתונה, בדומה למבוי הסתום שלנו מול הערבים, אין פתרון קסמים אלא רק ניהול מתמשך של הקונפליקט בתקווה שביום מן הימים תקום לצד השני הנהגה ראויה שתנטוש את דרך העימות לטובת השתלבות בעולם המערבי.
אחרית דבר, אני מסכים עם חוסר הנכונות של ישראל לנקוב מפורשות ברוסיה כאחראית למעשה במסר הגינוי שלה. עם כל הכאב שבדבר, איננו יכולים להרשות לעצמנו להתגרות בדב הרוסי בעיתוי זה. נוסף על כך הדרישה של בריטניה היא לא פחות מחוצפה בהינתן הרקורד המאוד לא מרשים של הממלכה המאוחדת בכל הקשור לישראל והסכסוך.
אה, ואני לא אוקראיני.
סרגי
הגישה שלך אולי הייתה מתקבלת בממשל מקיין או רפובליקנים אחרים ואולי אצל קלינטון . לא במשל טראמפ שבירך את פוטין על נצחונו בבחירות, ואינו שש לגנותו . זאת משום שחלק מן הערכים שפוטין מייצג לאומיות גאה העדפת האינטרסים של מדינתך ערכי משפחה על אינטרסים גלובליים משותפים גם לטראמפ, והן מהערכה שרוסיה איננה איום אמיתי על ארה״ב .
לשאלתך רוב מפלגות הימין החדשות באירופה קבלו סיוע כספי מפוטין
הבעיה של רוסיה שהיא גדולה מדי
ויש בה מיעוטים רבים
ומוסלמים רבים
והיא נתונה באיום פנים
ואיום חוץ
לכן היחיד שיכול לשלוט בלהבות הוא עריץ.
משטר דמוקרטי אמיתי לא ישים ברוסיה.
ויביא להתמוטטות המדינה.
הבעיה הגדולה של רוסיה היא דמוגרפית
והיא צריכה להתמקד בה במיוחד.
תמותה רבה מילודה מביאה לנסיגה.
הגברת הילודה הנוצרית תחזק את רוסיה פנימית.