פרשת אמור: בסוכות תשבו שבעת ימים

לקראת סופה של פרשתנו מופיעה פרשת המועדים המפורטת ביותר בתורה כולה, והיחידה הכוללת את יום תרועה – הידוע לנו היום בכינויו החז"לי "ראש השנה", את יום הכפורים, את קרבן העומר המתחיל את ספירת השבועות לקראת חג השבועות, ופרטים חשובים נוספים. לפירוט מיוחד ומעניין זוכה המועד החותם את פרשת המועדות שלנו, ולמעשה את החגים כולם – חג הסוכות.

טיבו של החג הזה לא נתברר היטב בתורה. בחוקי המועדים של "ספר הברית" (שמות כג) ושל "עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים" שנכתבו על הלוחות השניים (שמות לד) לא ניתן ללמוד על אודותיו כמעט כלום – אנו יודעים רק שהוא נקרא "חַג הָאָסִיף" (שמות לד, כב), חג חקלאי מובהק שנחגג ב"תְּקוּפַת הַשָּׁנָה" (שם), כלומר, הזמן שבו השנה מסיימת את הקפתה – סוף שנת השמש, השנה החקלאית, היוצרת מחזור היקפי של עונות. מועד זה מכונה גם "בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (שם כג, טז) – חג האסיף אינו אלא מועד איסוף התבואה בצאתה של השנה.

בספר דברים, לעומת זאת, זוכה הרגל הזה לשם "חַג הַסֻּכֹּת" (טז, יג), ואף שהוא זוכה כבר לשם מיוחד, מדובר עדיין במועד חקלאי מובהק המציין את "אָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (שם). חג הסוכות-האסיף זוכה לשמחה מיוחדת – "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ," מצווה התורה (שם, טו)- שמחה המתבטאת בכך שהחגיגה "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" אינה יום אחד, כמו בשבועות ובפסח (שאף שנחגג שבעה ימים, במקדש אין חוגגים אלא את לילו הראשון – "וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ"; שם, ז), אלא "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" (שם, טו).

הכינוס המוגבר של שמחת האסיף שבחג הסוכות מאפשר גם את הקהלת העם במקום אשר יבחר ה' לצורך קריאת התורה באזניהם "בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת" (שם לא ,י).

עד כה מדובר היה במועד חקלאי המציין את איסוף התבואה בסוף השנה החקלאית, ואת השמחה על הברכה שנתן ה' ביבולי השנה החולפת. מה טיבן של אותן הסוכות שעל שמן קרוי החג ואיך הן קשורות אליו – זאת אין התורה מפרטת כאן. על מהותן של הסוכות ועל חשיבותו המיוחדת של החג שלנו איננו למדים כיאות אלא עד עיון בפרשת המועדות שלנו, בחומש ויקרא.

מקום מיוחד לסוכות

פרשת המועדות שלנו, שאותה כינו חז"ל "מועדות שבתורת-כהנים" (מגילה ג,ה), מקצה מקום מיוחד ואף חריג לחג הסוכות. הפרשה, שנפתחת בהכרזה "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ – אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" (ויקרא כג, ב), מונה את המועדים כולם: השבת, הפסח וחג המצות, קרבן העומר וספירת הימים המובילה אל חג השבועות, יום תרועה ויום הכפורים, ולבסוף – חג הסוכות. והנה, לאחר שהתורה מצווה על קריאת "מִקְרָא קֹדֶשׁ" ביום הראשון וביום השמיני של סוכות, ועל הקרבת קרבנות "אִשֶּׁה לַה'" (שם, לו), מופיעה חתימה חגיגית לפרשת המועדות (שם, לז-לח):

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה' עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. מִלְּבַד שַׁבְּתֹת ה' וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַה'"

פסוקי החתימה הכוללניים והחגיגיים מתאימים ללשונה של הכותרת הפותחת, והיא יוצרת את הציפייה הברורה שכאן נשלמו חוקי המועדים כולם. ולא היא. באופן מפתיע, לאחר פסוקי החתימה, מופיעה תוספת העוסקת באופן אקסקלוסיבי באופיו המיוחד והשמח של חג הסוכות (לט-מב):

אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה'… וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה'… בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת…"

זו הפעם היחידה בתורה שבה מתוארת בפירוט השמחה הייחודית של חג הסוכות – צמחים נאים ומיוחדים נלקחים לצורך השמחה וכולם יושבים בסוכות שנבנו לכבוד שבעת ימי החג. מה שרק נרמז בשמו של החג "סֻכּׁת" בספר-דברים, נאמר כאן כעת במפורש – הסדר המגורים במהלך שבעת ימי השמחה במקדש כולל סוכות חגיגיות, המבליטות את התמשכות השמחה וחשיבותה.

כזכור, במועדים האחרים שבספר-דברים מצוינת השמחה לפני ה', במקדש, במשך יום אחד בלבד, ועל כן רק בחג שלנו, שבו שמחים במקום מרוחק למשך שבוע שלם, יש צורך בסוכות חגיגיות, מעין "בית משתה" או "בית חתנות" – אותו מבנה עראי שהיו מתקינים בתקופת המשנה והתלמוד לשבעת ימי החגיגות שלאחר חתונה.

אופיו החגיגי של חג הסוכות מתבאר כאן היטב לראשונה; אולם מדוע מוצג "חַג ה'" ומצוותיו המיוחדות רק מחוץ לפרשת המועדים, לאחר החתימה שלה? נדמה שאופיו ההיסטורי הקדום של המועד הזה עשוי להאיר את התשובה. חגיגת האסיף היתה מקובלת גם בקרב הכנענים המקומיים, כפי שמסופר בדרך-אגב בסיפורו של אבימלך בן גדעון (שופטים ט, כז):

וַיֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה וַיִּבְצְרוּ אֶת כַּרְמֵיהֶם וַיִּדְרְכוּ וַיַּעֲשׂוּ הִלּוּלִים וַיָּבֹאוּ בֵּית אֱ‍לֹהֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ"

חגיגת ה"הִִלּוּלִים" הזו במקדש שכם הכנעני מציינת את השמחה באיסוף התבואה – הגפן והיין, במקרה שלנו, אולם אינה מוגבלת בהכרח לכנענים או למועד איסוף היין. כזכור, נחוג חג האסיף ב"תְּקוּפַת הַשָּׁנָה" (שמות לד, כב), ומועד זה הוא הוא הזמן שבו עלו אלקנה, אבי שמואל, ומשפחתו לחגיגה בשילה "לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים" (שמ"א א, כ). ביטוי זה חופף לביטוי "מִיָּמִים יָמִימָה" (שם ג), כלומר, מימים אל ימים, כשהימים מקיפים ושבים – תקופת השנה.

על חג זה, הנחוג בהזדמנות זו בשילה, אנו שומעים גם מסופו של ספר שופטים (כא, יט): "הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה". גם החג הזה, כפי שעולה משם, היה נחגג "בַּמְּחֹלוֹת" בסמוך אל  "הַכְּרָמִים" (שם כא), ממש כמו שניתן לדמיין את ה"הִלּוּלִים", חגיגת אסיף-היין של בעלי שכם הכנענים בבית אלהיהם. חגיגות האסיף ותקופת השנה גם מצוינות כאן בשם המיוחד "חַג ה'". ה"חג", כפי שגם חז"ל כינו את המועד הזה, מציין בשפה העברית הן את ההתאספות והעליה לרגל (כמו בערבית حجّ – חַגּ'), והן את המחולות הסובבים כבמחוגה.

פרספקטיבה היסטורית

קיומו של חג ה' בשילה באותו מועד, בחגיגת אסיף שמחה ומחולות בכרמים, מפנה אצבע מורה אל ייחודו של חג הסוכות, ובכך פותר את השאלה מדוע מופיעות מצוותיו של חג הסוכות לאחר חתימת פרשת המועדים. בפרשת המועדים מצוינים, כזכור, "מקראי קדש" – הימים המקודשים, שקדושתם מתבטאת באיסור עשיית מלאכה ובהקרבת קרבנות.

אמנם שניים – חג המצות וחג הסוכות, נקראים גם "חג", אך אין ציווי מיוחד לחגוג בהם, אלא רק לקרוא אותם מקראי קודש, לציין את קדושתם. לאחר שמסתיימים "מקראי קודש", אם כן, מצווה התורה על יום ייחודי- "אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי… תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה'" (ויקרא כג, לט). הפתיחה "אך" מציינת ניגוד לכל המועדים שקדמו – בעוד הללו רק צוינו כ"מקראי קודש", לסוכות יש גם אספקט אחר עם ציוויים מיוחדים משלו – החגיגה, חג ה'.

לאור זאת, גם הישיבה בסוכות מקבלת עומק חדש, פרספקטיבה היסטורית שלא נמצאת במקום אחר בתורה (שם, מג):

לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם…"

הישיבה בסוכות אינה רק חלק מהחגיגיות הממושכת של המועד, אלא גם זכרון לסוכות של יציאת מצרים. על סוכות אלו לא שמענו דבר מפורש, והחכמים התלבטו אם מדובר בסוכות ממשיות שבהן ישבו עולי מצרים במדבר, או בענני-הכבוד שבאמצעותם סיכך ה' ושמר על ישראל.

אך בין כה וכה, לפי דרכנו למדנו שהישיבה בסוכות כחלק מהאירוע המיוחד של "חַג ה'" מבטאת מעל לכל חג, כלומר – התאספות אל מול ה'; התאספות של אסיף, מחולות והקפות לתקופת השנה, התאספות שהיא חידושו של מחנה ישראל המקיף את המשכן.