טראמפ שם קץ לחזיון התעתועים של אובמה

בערב יום שלישי השבוע, הנשיא טראמפ הודיע שארצות הברית תיסוג מהסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית. הסכם הגרעין, שעל חתימתו הוכרז בחגיגיות רבה בחודש יולי 2015, לא זכה להגיע אפילו לשנתו השלישית. ואני אסיר תודה על כך.

מדוע? מכיוון שהנשיא טראמפ לא רק אמר שאמריקה תעזוב את ההסכם. הוא הכריז למעשה על סופו של עידן ההשפעה האיראנית במזרח התיכון. ההסכם אפשר לאיראנים לממן כמה שנים של התפשטות דרך שליחיהם השיעים בעיראק, סוריה, לבנון ותימן. באמצעות אכיפה מחדש של הסנקציות, הנשיא טראמפ יחליש עוד יותר את הכלכלה האיראנית המקרטעת.

המטבע האיראני, הריאל, התרסק בשבועות האחרונים. האינפלציה משתוללת. המערכת הפיננסית מושחתת ולא מתפקדת. שביתות פורצות כמעט מדי יום והופכות להפגנות נגד המשטר. זה המצב אותו ארצות הברית צריכה להחמיר, ולא להקל.

איראן במגננה

יציאת ארצות הברית מההסכם מציבה את איראן בעמדה של מגננה. העם האיראני וממשלתו מפולגים, לא בטוחים כיצד להגיב, וכרגע מחזיקים במעט מאוד קלפים. אזרחי איראן ראו כיצד המנהיגים שלהם השתמשו בכסף מההסכם לא כדי לשפר את מצבו של האדם הממוצע, אלא כדי לממן את הצבא ומשמרות המהפכה, והרפתקאות ברחבי המזרח התיכון.

חלק מובנה בהסכם הגרעין היה הכרה במשטר האסלאמיסטי בטהרן כחבר לגיטימי בקהילה הבינלאומית. הנשיא טראמפ ביטל למעשה את התוקף של ההכרה הזו ואת כל מה שנגזר ממנה.

השאלה עכשיו היא לא עמידתה או אי-עמידתה של איראן בהסכם מרובה הפרצות. השאלה עכשיו היא האם איראן תבחר להפוך לשחקן בינלאומי אחראי או לא, והאם היא תרסן את שאיפותיה האימפריאליסטיות, תקצץ בתקציב למיליציות, תנטוש את דרך הטרור ותפסיק להיות איום לעולם כולו. זאת לא הבחירה שטראמפ צריך לעשות, זאת הבחירה של המשטר האיראני.

דונלד טראמפ כבר עשה את הבחירה שלו. כפי שהוא עשה עם מינוי השופטים לבית המשפט העליון, ביטול הסכמי פריז, והעברת השגרירות לירושלים, טראמפ עמד בעוד הבטחה שהבטיח במהלך הקמפיין לנשיאות. למעשה, כל מי שרק הקשיב לטראמפ בשנים האחרונות לא אמור להיות מופתע מהחלטתו.

כבר מההתחלה הוא הבין שכל עסקה שמעניקה לצד החלש רווחים מראש בתמורה לוויתורים זמניים ומינימליים, היא לא עסקה ששווה לעשות אותה. ומכיוון שהוא אינו מקבל את השקפת העולם ששימשה השראה לעסקה, אין כל סיבה להמשיך ולקיים אותה.

לקח חשוב לנשיאים

טראמפ השקיע עד כה חלק ניכר מזמנו בבית הלבן כדי להפוך חלקים ניכרים ממדיניות אובמה, שהתקבלו מחוץ או בניגוד למבנה החוקתי של אמריקה.

השקפת העולם לה מתנגד טראמפ מעדיפה ניסיונות לפיוס ודיאלוג על פני ריאליזם והחלטות קשות. היא מדמיינת את התאוקרטיה האיראנית כמעין מכשול אמין בפני הכוחות הסונים, ומאמינה ביכולתה לעבור בהדרגה תהליכי ליברליזציה. אלה הם הרעיונות שעמדו מאחורי כהונתו כנשיא של ברק אובמה.

הסכם הגרעין היה ההישג הגדול ביותר שלו, ועכשיו הוא איננו. אך יש לציין כי מורשת אובמה הלכה ונעלמה לה הרבה לפני ההחלטה האחרונה של טראמפ. מורשת אובמה, כמו רוב הדברים שעשה, הייתה חזיון תעתועים – תמונה נעימה ומושכת, שכאשר בוחנים אותה מקרוב מאבדת כל הגיון.

מכיוון שאובמה נהג למשול בעיקר דרך צווים מנהלתיים, והראה בוז מוחלט לכל ביקורת עם גישת ה"אני ואפסי עוד" שלו למשא ומתן עם הרפובליקנים, המשכיות האג'נדה שלו הייתה תלויה לחלוטין בניצחון המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות.

כפי שהסנאטור טום קוטון הזהיר את האיראנים לפי מספר שנים, כל הסכם שנחתם על ידי נשיא אמריקאי מבלי להיות מאושר קודם בסנאט כחוזה רשמי, יכול להיות מבוטל לחלוטין בידי האדם הבא בבית הלבן.

כישלונה של הילרי קלינטון בבחירות חרץ למעשה גם את גורל הסכם הגרעין ואת ההנחות שהוא העמיד. בכך שלא הסכימו לעבור דרך הליך החקיקה המקובל, היו אלה ברק אובמה וג'ון קרי שאפשרו לדונלד טראמפ לצאת מההסכם. העובדה הזאת הייתה גם כנראה הסיבה לניסיונותיו הנואשים של קרי לשמר את ההסכם ברגע האחרון.

מבין כל החוקים וההחלטות שהתקבלו בתקופת אובמה ובוטלו על ידי טראמפ, ביטול התכנית לשירותי בריאות ("אובמה-קר") היה הקשה ביותר. זאת מכיוון שהיה מדובר בחוק שעבר בסנאט ואושר גם על ידי בית המשפט העליון. זהו לקח חשוב לכל נשיא: אם אתה רוצה להשאיר את חותמך על החיים האמריקאים לאורך זמן, תעבוד עם המערכת אותה הורישו לנו האבות המייסדים, ולא נגדה.

בוז לתקינות הפוליטית

מכיוון שרפובליקנים רבים ראו את הסכם הגרעין באור שלילי כל כך, ההנחה היא שכל נשיא רפובליקני היה עושה את מה שטראמפ עשה. אך איני בטוח שזה נכון. נשיא אחר, שצמח מתוך הממסד המפלגתי והאליטה הפוליטית, היה עלול בקלות להיכנע ללחצים, להישאר בהסכמי האקלים והגרעין, ולהשאיר את השגרירות האמריקאית בתל-אביב.

מעמדו העצמאי של טראמפ כמי שבא מחוץ לוושינגטון נתן לו את החופש לבוז לתקינות הפוליטית של קודמיו, ובעיקר להתכחש לקונצנזוס הבינלאומי באופן שתומכיו כה אוהבים.

באגדה שחיבר הנס כריסטיאן אנדרסן, היה צריך ילד קטן כדי להצביע על העובדה שהמלך הוא ערום. העולם שלנו היה זקוק לדונלד טראמפ כדי שיגיד שמורשת אובמה הייתה לא יותר מחזיון תעתועים שטחי ומסוכן.

הטור המקורי הופיע באתר נשיונל רוויו. מאנגלית: אמיר לוי