הירוקים האמיתיים: כך הצילו הקפיטליסטים את איכות הסביבה

מבצע מיוחד לקוראי 'מידה' – הנחה של 10 ש"ח ברכישת ספרו החדש של רוברט מרפי – בלחיצה על הקישור

***

על כל חטאיו הנוראים, הקפיטליזם אחראי גם לבזבוז משאבי הטבע ולחורבנה של אימא אדמה. פעילי איכות הסביבה מספרים לנו שרדיפת הבצע המזוהמת של השוק היא שהובילה להכחדתו כמעט של הביזון האמריקני, ושההתמקדות של תעשיינים בשורת הרווח היא שהניבה את ההתחממות הגלובלית ואת הגשם החומצי. אלמלא באה הממשלה הנבונה (גם אם השלומיאלית לפרקים) והתערבה, הרי שמזמן היינו מכלים את כל האלומיניום הדרוש לפחיות המשקה — אך זה לא היה משנה לנו בכלל, משום שכולנו היינו מתים מהיתוך של כור גרעיני כלשהו.

למעשה, האזהרות של חסידי איכות הסביבה הן שטויות במיץ עגבניות. כפי שמדענים בעלי מוניטין יעידו, כדור הארץ אינו נמצא על סף הרס מוחלט. למעשה, השוק החופשי מעודד שימור נבון של משאבים, שעה שדווקא מדיניות הממשלה היא שמחוללת בזבוז וזיהום שאינם נחוצים.

קרנפים מול פרות

זכויות קניין פרטי מעודדות אנשים לשמר משאבים לשימוש עתידי הרבה יותר מתקנות ממשלתיות. חידון בזק: מה ההבדל בין הנשר האפריקאי, הקרנף רחב השפה והפנדה הענק מצד אחד ותוכים מדברים, פרות חלב וסוסים גזעיים מצד שני? התשובה הראשונה: הראשונים הם מינים בסיכון, שעה שהאחרונים מצויים בשפע. התשובה השנייה: המסחר בראשונים אסור, שעה שהאחרונים נקנים ונמכרים בשוק החופשי.

אין זה קישור מקרי. כשלמישהו יש זכויות קניין מוגדרות ומובטחות במשאב שניתן להרבותו, יש לו תמריץ להבטיח את המשך קיומו. הממשלה אינה צריכה להטיל קנסות על חוואים ההורגים בטיפשותם את כל הפרות שלהם ברגע שמחירי הבקר עולים; דבר כזה אינו מתרחש לעולם, ממש כפי שאין חקלאים שאוכלים את כל זרעי התבואה שלהם.

לעומת זאת, כשהממשלה — או "הציבור" — הוא הבעלים של משאב, כולם מתייחסים אליו כאילו אין לו בעלים. לשליטי מדינות אפריקה אין מוטיבציה ממשית להתמודד עם ציד בלתי־חוקי משום שהם (ככלל) אינם נהנים באופן אישי משמירה על מספר הקרנפים או על מינים אחרים בסיכון. לעומת זאת, הקרן לשמירת בעלי־חיים עדיין לא הוציאה הודעה לעיתונות בנוגע לגניבה של בקר — הבעלים של עדר פרות ידאגו למיצוי הדין עם כל גנב בקר.

וכך גם יכול לקרות עם קרנפים. למעשה, הדרך היעילה ביותר שנמצאה עד היום לשימור בעלי־חיים בבר היא הפיכתם לסחורה.

שימור עבור מי?

יש פרדוקס מוזר בהשקפת העולם הטיפוסית של הסביבתנים. הדור של היום זוכה לנזיפות על הצריכה האנוכית של משאבים כמו נפט וגז טבעי. בכל פעם שבה אנו ממלאים דלק, מסתבר, אנו גוזלים את טיפות הדלק האחרונות מפיהם של נכדינו בעוד חמישים שנה.

זה באמת לא יפה, אבל רגע: נניח שנקשיב להטפותיהם של המטיפים ונקצץ את צריכת הנפט שלנו בכמיליון חביות ליום. האם משמעות הדבר היא שנכדינו יזכו לצרוך כמה נפט שהם רוצים? הרי מצב כזה יהיה גזל נתעב לא פחות מצידם, שכן נכדינו יגזלו נפט מנכדיהם — כפי שיטרחו אנשי שימור הסביבה להזכיר להם בעוד חמישים שנה.

ככל שנוגעים הדברים למשאבים לא מתחדשים, כל יחידה נצרכת היא, בעיקרון, יקרה לעין שיעור במובן זה שמספר אינסופי של בני אדם בעתיד היו נהנים ממנה, אך לא יוכלו ליהנות ממנה בעתיד.

אבל אם חושבים במונחים כאלו מגיעים למסקנה האבסורדית שאף אחד, בשום נקודה בזמן, לא יזכה ליהנות מהמשאב; כל הנפט ימשיך לשבת במעבה האדמה לנצח, משום שכולנו נחוש רגשות אשם על כל ליטר של נפט שנצרוך.

זכויות קניין פרטי ומחירי השוק מספקים את התשובה לבעיה. בעליו של שדה נפט, מכרה נחושת או משאב סופי כלשהו מוכר את הסחורה שבידו במחיר שממקסם את ערך השוק הנוכחי של המשאב. ככל שהמשאב מתדלדל, המחיר עולה, מה שמעודד שימוש חסכני יותר וחיפוש אחר חלופות. דורות העתיד יזכו בחלק מהנפט הקיים היום בזכות הכסף שיוציאו לקניית דלק. חברות הנפט לא ישכחו להשאיר חלק מהנפט לאנשים בשנת 2025, ממש כפי שהם אינם שוכחים אף פעם להעביר נפט לתחנת הדלק בפאתי ירוחם או במרומי צפת.

נחצה את הגשר הזה כשנגיע אליו

ההזהרות ההיסטריות מפני הידלדלות המשאבים מתעלמות מהעובדה שחברות תמצאנה מוצרים חדשים ותפתחנה טכנולוגיות חלופיות — אך הן תעשינה זאת רק כאשר הדבר יהיה רווחי עבורן. יש צורך בזמן ובמשאבים אחרים במחסור כדי לאתר שדה נפט חדש ולהעריך את גודלו. כתוצאה מכך, בכל זמן נתון זיהו בני האדם רק חלק מהאספקה האפשרית של נפט, גז טבעי ומקורות לא-מתחדשים אחרים, משום שלא היה צורך בחיפוש אחר נפט נוסף כאשר מלאי הנפט הקיים כבר סיפק את הצרכים לכמה עשורים לעתיד.

המגבלה המעשית לניצול משאבים אינה טכנית כי אם כלכלית. בארות נפט ומכרות נחושת נזנחים הרבה לפני מיצוי הנפט או הנחושת, משום שאין זה משתלם להפיק נפט עד לחבית האחרונה או להפיק נחושת עד לקילוגרם האחרון. אבל עם פיתוחן של טכנולוגיות חדשות, ניתן להפחית את עלויות ההפקה, ובידי כך להכפיל, בפועל, את העתודות הרלוונטיות מבחינה כלכלית.

אם ממשלות תתערבנה בזכויות הקניין — כלומר, אם הרגולציה הממשלתית (פיקוח מחירים) או איומים (הלאמה) יגרמו לבעל שדה נפט לחוש שזכויותיו על הנפט שלו אינן בטוחות — הוא ינסה לשאוב ולמכור את הנפט במהירות האפשרית כדי להרוויח ממנו כל עוד הוא יכול. לעומת זאת, אם הוא יחוש שזכויות הקניין שלו בטוחות מאוד, אין לו כל סיבה למהר ולשאוב את הנפט, והוא יכול לקבוע את רמת הפקת הנפט המתאימה לו, בהתייחס להכנסה שהוא יכול להפיק מהשקעות אחרות. כלומר, במלים אחרות, התערבות בזכויות הקניין מאיצה את הפקת הנפט.

ההימור האולטימטיבי: פצצות ארליך

אם בהשלכת פצצות תבהלה עסקינן, הדיוק בתחזיות אינו אחת הדרישות המקדימות להעסקה. אין איש המדגים נקודה זו טוב מפול ארליך, מחברו של הספר הקלאסי משנת 1968 'פצצת האוכלוסין'. ארליך כתב ש"הקרב להזנת האנושות כולה הסתיים בתבוסה…. בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים יהיו מאות מיליוני אנשים שירעבו למוות, ולא יעזרו כל תכניות החירום שייעשו להצילם".

ג'וליאן סימון החזיק בדיעה הפוכה בדיוק, וראה במוח האנושי את "המשאב האולטימטיבי". הגידול באוכלוסייה משמעו שיהיו יותר גאונים שיוכלו לפתור את הבעיות המעשיות של אספקת מזון ודיור בצפיפות. ההוכחה של סיימון לכך שאנשים נוספים תורמים לחברה יותר משהם גוזלים ממנה? ככל שהאוכלוסייה גדלה, כך גדל גם השכר הריאלי.

לעומת זאת, משאבים שאינם עמל אנושי יורדים בחשיבותם עם הזמן, כפי שניתן ללמוד מהירידה במחירם (בהתאמה לאינפלציה). למעשה, בשנת 1980 ערך סיימון התערבות נודעת עם ארליך: הם יקבעו כמות מסוימת של חמש מתכות שערכן 1,000 דולר בשנת 1980, ואז יבדקו את מחירן (בתיאום אינפלציה) בשנת 1990. אם מחיר המתכות יעלה, ארליך יזכה בהתערבות. אם המחיר הריאלי של מתכות ירד, סיימון יזכה בה. (המפסיד היה צריך לשלוח בדואר למנצח המחאה שערכה כגובה השינוי במחיר.) כפי שהתברר, מחירי הנחושת, הכרום, הניקל, הבדיל והטונגסטן — חמש המתכות שנבחרו — ירד במידה כזו שגם אם מתעלמים מאינפלציה, סיימון היה הזוכה בהתערבות. הייתה כאן עוד עובדה רלוונטית אחת: סיימון הניח לארליך (שנעזר בכמה פיזיקאים) לבחור בחמש המתכות שישמשו בהתערבות.

למחזר או לזרוק?

בניגוד לרטוריקה של יום כדור הארץ נושא המחזור אינו מוסרי כי אם כלכלי. אחרי השימוש במוצר מסוים, השאלה אם כדאי למחזר אותו כדי ליצור מוצר אחר או לזרוק אותו לאשפה אינה רק עניין של כימיה או ביולוגיה. לפני שנוכל לענות על השאלה הזו עלינו לדעת מהם המחירים הרלוונטיים בשוק. אם אחרי בחינה כזו יתגלה שזול יותר להשליך את הפריטים המשומשים לפח וליצור פריטים חדשים מחומרים חדשים, כי אז יהיה זה בזבוז (במובן האמתי של המילה) למחזר את המוצר. מצד שני, אם הנסיבות ישתנו (לדוגמה, אם המזבלות תעלינה על גדותיהן, או אם יאזלו החומרים החדשים) יהיה הגיוני להתחיל למחזר — גם אם בעבר לא היה כל היגיון כלכלי בכך.

הנקודה החשובה כאן היא ש'מחזור' אינו המצאה של סביבתנים הרוקדים עם פרפרים בשדות. כל מי שעבד בחברה גדולה יודע שהמחזור הוא תהליך המתרחש כל הזמן, בלי שום תמרוץ מצד הממשלה. לדוגמה, חנויות מכולת משתמשות במספר עצום של קופסאות קרטון. במקום להשליך אותן, הן דוחסות את הקופסאות ומוכרות אותן (לפי המשקל) לחברות המעוניינות בכך. גם מפעלים משתמשים במתכות ובפריטי פסולת מתכת אחרים, משום שיש אנשים וחברות הקונים את ה'זבל' הזה, מתיכים אותו ומשתמשים בו שוב.

יש גבולות ידועים לתהליך הזה. חברות לא ימחזרו (ואינן צריכות למחזר) הכל. לדוגמה, התוויות על קופסאות שהחברה מקבלת ניתנות למחזור באופן עקרוני, אך קילופן ואיסופן הוא טרחה גדולה מדי — שעה שמחזור הקופסה בכללה הוא דווקא הגיוני. או, דוגמה נוספת, אם נורה של 60 וואט ליד שולחן המזכירה (או המזכיר!) נשרפת, הגיוני בהחלט להשליך אותה לפח, גם אם החברה, ככלל, אינה משליכה את מנורות הפלואורסצנט הענקיות המשמשות על רצפת הייצור במפעל. ואם להשתמש בדוגמה קיצונית, חברת עורכי דין עשויה למחזר ניירות משומשים של מכונות צילום, אך היא לא תורה לעובדים להשליך לסל המחזור פדים, טמפונים, ממחטות אף או נייר טואלט משומש!

מה קורה כשהממשלה אוכפת תמורה מלאכותית למחזור? במקרה כזה, האיתותים האמתיים של מחירי השוק מתעוותים והדבר גורם לאנשים להתנהג באופן בזבזני. לדוגמה, אם לא הייתה התערבות ממשלתית, משקי בית לא היו ממחזרים בקבוקי זכוכית או בקבוקי פלסטיק, משום שערך השוק של הזכוכית או של הפלסטיק אינם מצדיקים שטיפתם, העמסתם אל תוך המכונית ונסיעה למרכז המחזור. אבל אם מטילים מס בשיעור של כשלושים אגורות על כל בקבוק, יש אנשים רבים שעבורם הופך המחזור לכדאי או, לכל הפחות, הרבה פחות טורדני, שכן הם יכולים להשליך את הבקבוק לתוך כלוב מחזור המוצב בכל פינת רחוב (בידי חברות המקבלות מן הממשלה סכומי כסף גדולים כדי להפסיד כסף במחזור הבקבוקים).

הנכונות הזו למחזור היא פיקטיבית: הבקבוק שהושב לחנות תמורת דמי הפיקדון או בקבוק הפלסטיק שהושלך לכלוב המחזור אינם מייצגים את הערך הכלכלי האמתי של הזכוכית או של הפלסטיק הממוחזרים. לדוגמה, בקבוק פלסטיק שיוצר מחומרים ממוחזרים (שעלותם למפעל המייצר היא אפס) גבוהה מעלות בקבוק פלסטיק חדש. כך, במקום שבני אדם ישליכו את הבקבוקים לפח — התוצאה הכלכלית האמתית — נוצר מצב מגוחך: מאות אלפי משקי בית מקדישים זמן ומאמץ כדי לשמור בקבוקים, ומאות עובדים בחנויות מכולת צריכים להשקיע מזמנם בבקבוקים המוחזרים.

אך זה אינו סופו של הסיפור. כדאי להמשיך קצת הלאה. נתייחס לדוגמה למקרה הפלסטיק: חלק ניכר מבקבוקי הפלסטיק המושלכים לכלובי המחזור אינם מתאימים למחזור ולכן עוברים למזבלות. החלק המתאים למחזור מועבר למפעל מחזור (המסובסד בסכומים גדולים) או למדינה אחרת (באירופה, כמעט כל בקבוקי הפלסטיק למחזור נשלחים לסין) וממנו מייצרים מוצרים שאינם ניתנים למחזור, ולכן הם מגיעים, ככלות קדנציה קצרה כאריזות גסות, בחזרה אל המזבלה.

ואם עדיין לא ברור לכם כמה בזבזני ומטופש כל הדבר הזה, כדאי לכם לחשוב על דוגמאות נוספות. מה בדבר מצב שבו מי שיחזיר עיפרון שחודד עד צאת נשמתו לחנות כלי־הכתיבה יזכה ב'החזר עופרת' מלא? ומה בדבר החזר על פקקי הפלסטיק של קרטוני חלב? ומה עם החזר מעטפת הצלופן של מוצרים? ומה בדבר מחזור קלקר של אריזות? החזירו את הקלקר לחנות החשמל, וזכו בזיכוי בסך 10 ש' לקנייתכם הבאה (ובינתיים, תרמו לתעסוקה: חנות החשמל תצטרך לשכור את שירותיהם של שני עובדים נוספים, שיעסקו בארגון הקלקר, גריסתו והובלתו ל'מחזור'.

ומה אם נדרוש שכל אדם ימיין כל פריט בזבל: רטוב, יבש, נייר, פלסטיק שקוף, פלסטיק צבעוני, חיתולים, זכוכית, תוויות על מיכלי זכוכית (שטפו במים חמים כדי להוריד אותן בקלות), קרטון, קרטון צבעוני, קרטון דק, קרטון כריכה, נייר, נייר 90 גרם, נייר עבה, נייר כסף, אלומיניום, ברזל, וכו'. באיזו נקודה הופך המחזור לטירוף?

שימו לב שאין תמחור לזבל. אם השכנים שלכם ישאלו אתכם אם הם יכולים להשליך את קליפות הבננה, החיתולים הצואים והקרטונים שלהם במגרש הריק שיש לכם בקצה העיר, אתם תבקשו מהם בוודאי לשלם לכם על כך — ממש כפי שתדרוש מהם חברת אחסון. ככל שהשכן שלכם ירצה להשליך יותר, כך הוא ישלם יותר.

אך כשהעירייה שלכם מפנה את הזבל, היא אינה גובה מכם תשלום לפי הקילו — גם אם אתם משליכים שקיק אשפה אחד בשבוע וגם אם אתם משליכים חמש שקיות עמוסות אשפה ביום, תשלמו אותו תשלום לארנונה. אם התמחור לאשפה היה נעשה לפי צריכת השירות הזה, ייתכן מאוד שהייתם חושבים היטב על מה שאתם משליכים לפח וכמה.

הזיהום שגורמת הממשלה האקטיביסטית

חלק מהקוראים יופתעו לגלות שבשלהי המאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים הייתה זו דווקא ההתערבות הממשלתית (שמטרתה הייתה לקדם "תיעוש") שהביאה לדחיית תביעות הטרדה לפי החוק הנוהג נגד בעלי מפעלים ומזהמים אחרים. בניגוד למה שסבורים רבים, חסידי השוק החופשי אינם חושבים שצריך לתת לחברות אור ירוק לזהם.

המונח "יזמה חופשית" אין פירושו שחברה גדולה יכולה להשתמש במשאבים אחרים בלי לשלם עליהם; בחברה שבה זכויות הקניין מובטחות, תעשיין השופך כימיקלים לנחל יהיה חייב תחילה להגיע להסדר עם הבעלים של הנחל ושל בעלי הנכסים שלאורכו — או להתייצב בפני תביעה מצידם. ההגנה שלה יזכה הנחל ויזכו בעלי הנכסים תהיה הרבה יותר אפקטיבית כשאלו יוכלו לתבוע את המזהם ישירות, מאשר מצב בו האחריות מופקדת בידה של ממשלה או של עירייה.

כך או כך, הנתונים ההיסטריים שהופצו סביב סוגיות כמו ההתחממות הגלובלית, החור באוזון, והגשם החומצי הופרכו שוב ושוב ושוב בידי מדענים בעלי שם. לצורך הדיון שלנו, עם זאת, חשוב לציין שכלכלות קפיטליסטיות מבטיחות סביבה נקייה יותר מכלכלות סוציאליסטיות. אם ברצונכם לגלות אסון סביבתי אמתי הפנו את מבטכם לא למערב אירופה או לארצות־הברית אלא לחברות לשעבר בגוש המזרחי במזרח אירופה.

בניגוד לתבהלה, כמו סביב הכור באי שלושת המיל בארה"ב בשנת 1979 או הכור בפוקושימה ביפן בשנת 2011 — שתי תאונות שזכו לפרסום רב, אך לא הובילו לקרבנות בנפש כתוצאה מקרינה — בתאונה הגרעינית בצ'רנוביל נספו עשרות אנשים ישירות בעקבות התאונה (אף כי גם כאן, לא בהכרח מקרינה). לפי רובן מנאטסקניאן, פרופסור למדעי הסביבה ומדיניות באוניברסיטה המרכז אירופית בבודפשט:

הרי האשפה המוצקה, ואגמי הזיהום הנוזלי ליד רוב ערי התעשייה הכבדה בפולין, בצ'כיה, בגרמניה המזרחית, באוקראינה, ברוסיה, בקזחסטן, באסטוניה ובמדינות נוספות היא המורשת הסביבתית המוחשית ביותר של המערכת הסובייטית. שפיכת פסולת מזוהמת לאגמים, או על הקרקע (בלי הגנה של ממש מפני חלחול של הזיהום) הייתה נוהג נפוץ.

העובדות המזעזעות על הייצור ועל האחסון של כלי נשק כימי ברוסיה (שנשמרו בסוד מוחלט בתקופה הסובייטית) נחשפו באחרונה. שבעה מפעלים ייצרו כלי נשק כימי בחמש ערים — ברז'ניקי, צ'אפאייבסק, דז'רז'ינסק, וולגוגראד ונובוצ'בוקסארסק. ארבע הערים האחרונות היו על גדות הוולגה — הנהר הארוך באירופה ומקור מי השתייה למיליוני אנשים. הייצור, הניסויים והאחסון של כלי הנשק הכימיים לוו בהפרות רבות מספור של כללי הבטיחות. בשנים 1990-92, לפני שחתמה על הסכם הוועידה הבינלאומית לנשק כימי, הכריזה רוסיה כי יש ברשותה 40,000 טונות של חומרים רעילים, כולל 32,000 שונות של תרכובות זרחן.

כפי שפרק זה הראה, המתקפה הסביבתנית על הקפיטליזם שגויה לחלוטין. מחירי השוק מעודדים איזון נכון בין מחזור להטמנה, בניגוד למה שנטען במסעות ההפחדה הממשלתיים. הכלכלות הקפיטליסטיות, וזו עובדה, נהנו משיפור מתמיד באיכות הסביבה, שעה שהממשלות הטוטליטריות היו (ועודן) המחללות הגדולות ביותר של הסביבה.

***

מבצע מיוחד לקוראי 'מידה' – הנחה של 10 ש"ח ברכישת ספרו החדש של רוברט מרפי – בלחיצה על הקישור