מאבק הירושה נפתח: תכנית חמאס ליום שאחרי אבו מאזן

בימים אלו ועם הקץ המתקרב לתקופת מחמוד עבאס, עולות מספר שאלות חשובות שהתשובה להן תשפיע רבות על עתיד האזור כולו: מה יקרה לאחר לכתו של עבאס ומי יחליף אותו, האם המנהיג הבא יצליח לחבר מחדש את אש"ף וחמאס, מה יהיו יחסיו עם ישראל ובכלל – מה יהיה גורל הרשות הפלסטינית?. לרבות מן השאלות האלה אין כרגע כל תשובה.

באתר חמאס מופיע בימים אלה מאמר מאת חידר אלמצדר תחת הכותרת: "אחרי עבאס – דה-צנטרליזציה פלסטינית". המונח דה-צנטרליזציה מתורגם בדרך כלל לעברית כ"ביזור" או "שלטון מבוזר", שמשמעותו מערכת מדינתית שחלקיה מתנהלים לא מהמרכז אלא באופן אוטונומי, כאשר כל חלק מתפקד באורח כמעט עצמאי.

כך למשל בארצות הברית לכל מדינה יש מרחב של אוטונומיה לקבוע כללים בענייני מיסוי, תחבורה, תכנון, חינוך ועוד תחומים, ואילו מדיניות הביטחון והחוץ נקבעת בידי השלטון המרכזי בוושינגטון. במאמר שיובא להלן במלואו [עם הערותיי בסוגריים] מתאר המחבר את המצב הפלסטיני אחרי עבאס כמצב מבוזר:

"מה יהיה אחרי שעבאס יעזוב? שאלה שכולם מנחשים את תשובתה בניסיון לקשור אותה עם שמות ואנשים מסוימים מבלי להביא בחשבון את המצב הגאוגרפי המתגבש, וטבעם של הקשרים והאינטרסים האזוריים המתחדשים אשר הפכו קרובים להשקפה הישראלית הרבה יותר מאשר לזו הפלסטינית. כדי להבין את משמעות הדברים עלינו לראותם בעין הישראלית, במיוחד לאור העובדה שישראל יצרה מצב שקשה להתעלם ממנו או לדמיין תסריטים אחרים.

נתחיל עם עבאס עצמו: הוא המנהיג ההיסטורי האחרון והחוט היחיד – בין אם נרצה בכך ובין אם לא – הקושר את האישיות [הפלסטינית] הנאבקת כפי שהייתה בעבר עם ההווה הפוליטי שלה [אחרי שוויתרה על המאבק].

כשייעלם עבאס ייעלם הקשר הזה והעניין הפלסטיני ייכנס למאבק על הירושה, כאשר אף אחד מהמתמודדים איננו מזוהה עם המאבק באופן שיכשיר אותו להכיל את המכלול הפלסטיני על כל חלקיו [ולהיות מנהיג מקובל על כל הפלגים].

לכן אנחנו עומדים בפני משבר לגיטימציה, ותוצאותיו אינן קלות כפי אנחנו חושבים. במיוחד לאור העובדה שישראל מתאמצת בכל כוחה לבסס ישות פלסטינית שלא תגיע למעמד של ייצוג מדיני שיזכה להכרה, כמו המעמד שזכה בו אש"ף והרשות הפלסטינית, ולא תהיה יותר מאשר מנהל אזרחי כדי למנוע את הבלגן שיתרחש אם לא יקום.

מטרתה של ישראל היא למצוא צורת שלטון שיעניק לפלסטיני שוליים [רחבים מספיק של שלטון עצמי] כדי שינהל את חיי היומיום, בלי שתהיה לו היכולת להגיע לרמה חוקית ופוליטית שתאפשר לו לדרוש את זכויותיו. כך יעלה מחדש תסריט האפוטרופסות הערבית [שהיה עד 1967 – ירדן שולטת ביהודה ושומרון ומצרים בעזה] עם כל הזיכרונות הכואבים שלו. אך האם זה ריאליסטי להעלות תסריט של אפוטרופסות כאשר ישראל שולטת על המדיניות של האפוטרופוס? או כאשר ישראל שואפת להיות האפוטרופוס על חלק מארצנו?

ברור שכן, מכיוון שמי שבודק את ההתנהלות הישראלית בשטח שהפכה את הגדה המערבית לישויות נפרדות, אינו יכול שלא לחוש בכוונה הישראלית להגביר את החלוקה והפירוק עם מינוי "אמיר" לכל חלק ובפרט אם "האמיר" ייענה לרצון הישראלי לבזר את השלטון הפלסטיני.

ישראל תנסה לחלק את הירושה לכמה יורשים, מבלי שאף אחד מהם יוכל לרכז בידיו את השלטון [על כל השטח], והוא יוכל לשפר את השלטון באזור שלו אם יוכיח שהוא הולך אחרי הישראלים. נגזר על הגדה להישאר תחת השלטון הישראלי, אחרי שישראל תספח אליה את השטחים שתחפוץ בהם ותשאיר את השאריות לאנשים שיוסכם על מגמותיהם המנהליות באופן שישתלב עם צרכי הביטחון של ישראל ויתעלם מכל מגמה של שחרור.

גם עזה איננה רחוקה מהתסריט הזה, שכן הפילוג [בין אש"ף וחמאס, בין יו"ש ועזה] הוא מציאות, והצורך באפוטרופוס גדול יותר מבשאר חלקי הארץ בעלי החשיבות האסטרטגית לישראל. מכיוון שעזה קרובה יותר להקמת גוף בעל שליטה מרכזית, ההתייחסות אליה תהיה שונה באופן שמצרים תהיה חלק מהעתיד של רצועת עזה במסגרת עסקה הרואה במאבק עניין סוריאליסטי, חסר ערך.

הדבר המוזר הוא שישראל איננה יכולה לשלוט בכל מה שנעשה ברצועת עזה, אך המיקום האסטרטגי של עזה כופה על ישראל לוותר על רצונותיה. בנוסף, הדרישה למצוא אישיות פלסטינית שכולם יסכימו עליה [להחליף את עבאס] לא תצלח, לא רק בגלל ישראל אלא גם – למרבה הצער – בגלל הפלסטינים.

לכן, מצב השנאה והיעדר האמון בין אש"ף וחמאס יכשיל כל מאמץ [למצוא מנהיג מוסכם] במיוחד לאור העובדה שרוב האנשים המוזכרים [כמחליפים אפשריים לעבאס] קשורים לאג'נדות אזוריות [סעודיה, איחוד האמירויות] המשולבות עם העמדה הישראלית. לכן סביר להניח שלא תהיה אישיות אחת מוסכמת, ובמיוחד לאור המגמה הישראלית לבזר את השלטון הפלסטיני.

בהיעדר אישיות אחת בעלת מורשת של מאבק [שתרכז תחת ידיה את כל חלקי העם הפלסטיני] ניתן יהיה ליישם פתרון אזורי [למנות את ירדן אפוטרופסית של יו"ש, מצרים על עזה, וישראל תספח את מה שתרצה].

המערכת הפוליטית והלגיטימיות הפלסטינית נמצאות בסכנה, ואנחנו חייבים לעקוב מקרוב אחרי התסריטים של מי שרוצה לפגוע בנו. אנחנו חייבים להתחיל בצעדים מעשיים כדי לאחות את הפילוג הפלסטיני ולבחור במנהיג שכולנו נסכים עליו. עלינו להניח הצידה את המחלוקות הפנימיות כדי לפזר את החלומות של "הציונים החדשים" [תומכי ישראל מבית ומחוץ] לכל הרוחות".

החשש הגדול של חמאס

עד כאן מאמרו של חידר אלמצדר שפורסם באתר חמאס. הכותב רואה את המצב בעיניים ריאליסטיות, והוא מודע היטב למשבר המנהיגות שהרשות הפלסטינית סובלת ממנו. הוא גם מודע היטב למצב העגום של הפלסטינים בעיני "אחיהם" הערבים, והדבר היפה הוא שהוא משתמש במונח "אמיר" כדי לבטא את התנגדותו לכוונה הישראלית לחלק את יו"ש לישויות נפרדות בעלות אוטונומיה מנהלית, כאלו שאני מתייחס אליהן בכינוי "אמירויות".

יש כלל חשוב שכל מתעניין בענייני המזרח התיכון חייב להכיר: אם חמאס מתנגד לעניין כלשהו זה סימן ברור שהעניין הזה הוא חיובי, טוב ורצוי, בפרט לישראל. היות שהכותב מתנגד לביזור השלטון הפלסטיני ברור שביזור כזה משרת את האינטרסים של ישראל, ולכן ישראל חייבת לקדם את רעיון הביזור – פירוק הרשות ל"אמירויות" שכל אחת מהן תתבסס לא על אידיאולוגיה של מאבק אש"פי או חמאסי, אלא על המשפחות המקומיות בכל אחת מערי יהודה ושומרון הערביות.

"תכנית האמירויות" היא הדבר שחמאס חושש ממנו יותר מכול, שכן בכל מקום שהמשפחות שולטות, הן מסלקות את הג'יהאדיסטים לכל הרוחות, מכיוון שהם מאיימים על היציבות החברתית, הכלכלית והפוליטית של שלטון המשפחה. היות שחמאס חושש משלטון המשפחות, חובה על ישראל לקדם שלטון זה בכל האמצעים הרבים העומדים לרשותה, ובפרט בימים הללו, ימי היעדר מנהיגות פלסטינית כוללת הזוכה ללגיטימיות.