הודו מנסה למצוא את מקומה בין רוסיה, ארה"ב ואיראן

שום סוגיית חוץ בהודו לא באמת מעוררת עניין עד שהזירה הפנימית נרגעת. החלטת הנשיא טראמפ על ביטול הסכם הגרעין עם איראן, נפלה על הישורת האחרונה של הבחירות במדינה הדרומית החשובה קרנאטקה, בה הימין ההודי נלחם כדי להפיל את ראש הממשלה האזורי המכהן ממפלגת הקונגרס המרכז-שמאלית, והסקרים הראו שהפעם זה כבר לא יעבוד וש אין לימין מספיק מצביעים בדרום הודו.

ממש בימים בהם טראמפ טרפד את החלטת קודמו לגבי איראן, החליט ראש הממשלה ההודי נרנדרה מודי, שהוא מעמיד למבחן את המוניטין הפוליטי שלו כעושה ניסים. מודי הגיע לדרום הודו רגע לפני הבחירות כקמפיינר הראשי של מפלגתו, ה-BJP, וקצר את כל השבחים כשהתבררו תוצאות האמת. מפלגת הקונגרס הובסה בידי הימין שזכה ב – 46% מצירי בית הנבחרים האזורי.

הסקרים הלא מחמיאים של לפני הבחירות תדלקו גם מאבק כוחות בתוך הימין ההודי, ואפילו ניסיונות מימין לפגוע במפלגתו של מודי, אבל מבחן התוצאה היכה בהלם את יריביו, והביא את מפלגת הקונגרס המובסת להעמיד באופן מוצלח את כל ציריה לטובת מפלגה שלישית כדי לייצר גוש חוסם למפלגתו של מודי.

גם לסוגיה האיראנית וגם למשבר בגבול עזה לא היה סיכוי לתפוס את מרכז הבמה התקשורתית, כאשר הימין ההודי מצליח לנצח את מפלגת הקונגרס באחת המדינות החשובות והצומחות ביותר בפדרציה ההודית.

הודו של מודי, אשר התגאתה ביכולתה לחזק את היחסים עם ארצות הברית וישראל בלי שייפגעו יחסיה עם מדינות ערב, ובחיזוק יחסיה עם סעודיה בלי שנטרקת הדלת האיראנית, מתפנה בימים אלה לחשב את צעדיה בסכסוך המתוקשר בין ארצות הברית לאיראן.

מבחן למדיניות החוץ

ביטול הסכם הגרעין בידי ארצות הברית, מעמיד במבחן הראשון את מדיניות "הסרת המקף" (de-hyphenation)  של מודי. הטענה של הימין ההודי שניתן לחזק את היחסים עם וושינגטון וירושלים, אך מבלי לפגוע ביחסים החשובים של הודו עם איראן, עומדת למבחן ראשון מאז נצחונו של מודי בבחירות 2014.

הצצה קצרה במפה מלמדת שאיראן היא האופציה היחידה של הודו לקשר עוקף פקיסטן עם בני בריתה באפגניסטן, מאז שחלוקת המדינה בידי הבריטים בשנת 1947 חתכה את הודו מאפגניסטן ומרכז אסיה. תרבות עמק האינדוס העתיקה פרוסה על פני הודו, פקיסטן ואפגניסטן של ימינו, ומעבר לעניין של זהות תרבותית והיסטורית, יש להודו סיבות פרגמטיות להיאבק על ערוץ פתוח אל מרכז אסיה.

הודו – כמי שעומדת להיות המדינה בעלת מספר המוסלמים הגדול ביותר בעולם – כבר חוותה בעבר מצב בו אפגניסטן נתונה להשפעה פקיסטנית, הפקרות שהביאה להתחזקות הטליבן ואל-קאעידה, ולהקצנה של המוסלמים בהודו גופא. בנוסף, הודו שואפת לשדרג את מעמדה כמעצמה, ויצירת חיבור עוקף פקיסטן עם מדינות מרכז אסיה הוא מרכיב חשוב בהתעצמות ההודית.

המעקף האיראני

לפני כשלושה חודשים ולאחר עשור נטול ביקורים, ערך נשיא איראן חסן רוחאני ביקור תלת-יומי בהודו, במהלכו נחתם הסכמים להחכרת נמל צ'אבאהאר האיראני לחברה הודית, ולבניית מסילת רכבת מהנמל המוחכר אל הגבול האפגני. מסילה זו תחבר למעשה את הודו למרכז אסיה ואפגניסטן.

הסכם צ'אבאהאר הוא חלק מהיזומה לקיצור נתיב הסחר בין הודו לרוסיה, והחיבור בין האוקיינוס ההודי, המפרץ הפרסי והים הכספי. זו היא יוזמה בת ח"י שנים, אבל ההשפעה המצננת של הסנקציות על איראן הביאה לכך שרק לפני חצי שנה ה היא החלה לפעול.

בין סנקט-פטרבורג בצפון רוסיה למומביי ההודית מפרידים בסך הכול 7200 קילומטרים של כבישים, מסילות ברזל ונתיבי שיט, שעוברים דרך איראן ואזרבייג'ן, וחוסכים עשרות אחוזים בעלויות השינוע של סחורות בין שתי המדינות.

נושא הערוץ החדש בין הודו לרוסיה עלה גם כמובן במפגש הפסגה בין מודי לפוטין שנערך בסוצ'י בחודש מאי השנה, ומרוץ מכוניות מיוחד לציון 70 שנות יחסים דיפלומטיים בין הודו לרוסיה הסתיים בפטרבורג, כאשר שגריר הודו באיראן מלווה את חלק האיראני של המרוץ.

מעבר לחשיבות הכלכלית של המעקף האיראני, יש בו גם חשיבות ביטחונית רבה. פקיסטן אפגניסטן נמצאות בסכסוך גבול מר,  הנמשך מאז המאה ה-19 אז שירטט בריטי בשם דוראנד את הגבול.

עבור פקיסטן ושאר העולם זהו הגבול הבינלאומי המוכר בין שתי המדינות, אבל עבור האפגנים קו דוראנד הוא גבול קולוניאלי שפיצל באופן מלאכותי את הפושטונים והבאלוצ'ים, שתי יחידות אתניות מרכזיות וחשובות. אפילו הטאליבן, שעלה לשלטון בזכות פקיסטן, סירב להכיר בקו-הגבול הבריטי.

פקיסטן ממררת את חייה של הודו בקשמיר, והמעקף האיראני נותן להודו הזדמנות להשיב לפקיסטן כגמולה בגבול האפגני. מודי כבר הזהיר את הפקיסטנים כי המדיניות שלהם בקשמיר תוביל לתמיכה הודית במאבק הבדלני הבאלוצ'י, אבל עניין אחד הוא להזהיר את פקיסטן, ועניין אחר הוא סלילת הדרך – תרתי משמע – למימוש האיום.

ח'אמנאי שובר שתיקה

את החשיבות הגדולה של איראן להודו ניתן למדוד בין השאר בסלחנות ההודית המופלגת להתבטאויות איראניות בסוגיית קשמיר. בחג עיד אל-פיטר האחרון, לפני כשנה, שבר מנהיגה העליון של איראן, האייתוללה ח'אמנאי, שתיקה של שבע שנים בנושא קשמיר, וקרא בשתי הזדמנויות שונות לעולם המוסלמי לתמוך בעם הקשמירי במאבקם מול מדכאיהם.

התגובה ההודית הייתה נרפית, בהשוואה למשל עם התגובה החדה כאשר השגריר הפלסטיני בפקיסטן חלק במה עם הטרוריסט חפיז סעיד. הטענות הפלסטיניות שמדובר היה בטעות בתום לב, והשגריר לא ידע מי עומד על-ידו, נפלו על אוזניים ערלות, ורק החזרת השגריר לרמאללה הצליחה לפייס במשהו את ההודים.

במקרה האיראני, בו אינטרסים רבים מדי מונחים על הכף, ההודים לא העזו למתוח את החבל יותר מדי. לפלסטינים אין כמעט שום דבר להציע להודים, לאיראנים יש והרבה.  ח'אמנאי היה המנהיג השיעי הבכיר הראשון שהגיע להתפלל ולשאת דרשה במסגד קשמירי-סוני כבר בשנות השמונים, והטעין את מאבק הקשמירי נגד הודו בניחוח של ג'יהאד כלל אסלאמי.

גם כאשר נשאל האייתוללה ח'ומייני –קודמו של ח'אמנאי – בראיון לעיתונאי צרפתי, לאן היה הולך לו צרפת הייתה מגרשת אותו מתחומה, הוא ענה בפשטות – לקשמיר. ח'ומייני ראה בקשמיר את ארץ אבותיו, משם הם היגרו לעיר האיראנית חומיין, הממוקמת בקרבת העיר השיעית הקדושה קום.

ויש גם עניין תרבותי מוקדם יותר, הקודם לעצמאותה של הודו ולמהפכה שהוביל האייתוללה חומייני באיראן. גם פה ההשוואה לעניין הפלסטיני עשויה להיות מאירת עיניים.

יחסים מורכבים

במאה ה – 19 אירופה חיפשה את זהותה ושורשיה. כלי הבלשנות המודרניים חשפו את הקרבה בין הלשונות הצפון הודיות והפרסיות ללשונות האירופאיות, ומשפחת הלשונות ההודו-אירופאיות באה לעולם. במקביל נוצרה גם טרמינולוגיה גזעית חדשה – הארים. מצד אחד המעצמות האירופאיות כבשו ושיעבדו עוד ועוד אזורים ברחבי העולם, ומצד שני המחקר המודרני והרוח הגזענית חשפו קשרים עתיקים בין מזרח למערב.

איראן והודו היו בפוזיציה ייחודית. פרס הוכתה צבאית בידי הרוסים החל מתחילת המאה ה-19 ואיבדה שטחים ויוקרה, והודו הייתה תחת כיבוש בריטי שהלך והעמיק אחרי המרד הכושל של 1857.

כביכול הודו ופרס נעו במסלול המוכר של רוב מדינות אסיה ואפריקה באותה העת, שגילו חולשה הולכת וגוברת מול העוצמה האירופית. אבל פרס והודו החזיקו קלף מנצח, כאשר לפתע הפכו להיות ערש התרבות האירופאית.

חוקרים גדולים כמו האינדולוג מקס מילר ואבי האשורולוגיה הנרי רולינסון עסקו בסנסקריט ובפרסית כדי להבין טוב יותר את מקורות התרבות האירופאית. בתחילת המאה ה – 20 פרסם ה"ג ולס ספר היסטוריה משפיע ובו התייחסות ל"עמים הארים", משמע, אנשי אסיה שכבשו והתערבבו באירופה. ולס לא ביקש לבנות תורה גזענית, אבל ספרו כמובן נוצל לרעה.

השאח הפרסי הראשון שינה את שמה של המדינה – לא עוד פרס, אלא איראן, ארץ הארים. בהודו הוקמה תנועת הרפורמה Arya Samaj (החברה הארית, האצילית) שתבעה לראשונה להשיב את הודו להודים.

בנוסף לתגובה ההודו-איראנית לאתגר האירופאי, מדובר גם בשתי תרבויות שהשפיעו לא מעט אחת על השנייה. שתי הלשונות המרכזיות בהודו המאוחדת – הינדי ואורדו – הושפעו עמוקות מן הלשון הפרסית, שגם הייתה לשון המנהל והמשפט שנים ארוכות אחרי שהבריטים חדרו להודו.

התרבות הפרסית השפיעה אפילו על הממלכות ההינדואיות המשגשגות בימי הביניים. אחת הקהילות העשירות בהודו המודרנית היא קהילת מאמיני זרתוסטרה, שההודים מכנים אותה בקיצור – פרסים, והטאג' מהאל הוא אולי הביטוי המובהק ביותר למיזוג בין התרבויות.

הודו ואיראן נהנות מקשרי תרבות ומסחר ענפים כבר מאות שנים, יחסים מורכבים וטעונים לעתים שרחוקים מלהיות אידיליים. אחד מביטויי הלאומיות בהודו למשל היה הניסיון לנקות את הלשון ההינדית מביטויים פרסיים ולהמירם בביטויי סנסקריט.

ברור גם שהימין ההודי לא מתגעגע לתקופה בה התרבות המוסלמית ככלל והפרסית בפרט, בלטה ושלטה בזירה ההודית, אבל יש להודו – גם הודו הימנית – כבוד עמוק כלפי הציוויליזציה האיראנית והעם הפרסי בזכות הסימנים שהשאירה תרבות זו בשירה, באוכל, באומנות ובאדריכלות ההודית.

לעומת זאת, מירכוּז הסוגיה הפלסטינית בהודו החל משלהי המאה שעברה, נתפסת על ידי הימין כתחבולה פוליטית שנועדה לגרוף קולות מוסלמיים לטובת מפלגות השמאל. מבחינת הימין הלאומי ההודי, מפלגת הקונגרס השמאלית הפכה סוגיה שולית של קבוצה לאומית נידחת, למצפן של מדיניות החוץ ההודית. בכך נגרם נזק לעוצמה והיוקרה ההודית, שמתוקן בשנים האחרונות על ידי ממשלתו של מודי.

מודי בדילמה

וכעת הודו בדילמה. כדי להרחיב את השפעתה צפונה היא זקוקה ליחסים טובים עם שתי מדינות עליהן הטילה ארצות-הברית סנקציות: רוסיה ואיראן. מנגד, מבחינת הימין ההודי הזירה הפנימית מתכנסת לקראת הבחירות הכלליות ב – 2019 והמאמץ כרגע הוא להציג את מודי כמנהיג חסר תחליף.

מרגרט תאצ'ר הייתה מי שקבעה את המושג TINA, שמשמעותו בהקשר ההודי היא: אין שום אלטרנטיבה אחרת למודי כראש ממשלה; הציבור ההודי מבין שעל-יד מודי כל הפוליטיקאים גמדים, מימין ומשמאל, וכל מועמד שינסה לאתגר את מודי, רק יגחיך את עצמו בעיניי הבוחר ההודי.

הגישה ההפוכה אומרת שהתבוסות שמודי הנחיל ליריביו שוב ושוב בשלוש השנים האחרונות מקורן בפיצול מלאכותי בין מפלגות המרכז-שמאל לבין המפלגות האזוריות, ואם הן תצלחנה להתאחד, יש סיכוי להחזיר את הימין לגודלו הטבעי.

יש לזכור כי מפלגתו של מודי נהנית מרוב בפרלמנט אחרי שגרפה 31% מקולות הבוחרים. בשיטת הבחירות האזורית של הודו – כמו בבריטניה ובארה"ב – אתה לא חייב לזכות ברוב הקולות, אלא במירב הקולות במקומות הנכונים. עיכובים בפרויקט צ'אבאהאר, ועלייה במחיר הנפט הם בדיוק מה שהאופוזיציה צריכה כדי לזנב בקולות הימין.

גם נסיגה מהסכמים ביטחוניים עם הרוסים – ספקי הציוד הביטחוני המרכזיים להודו – עלולה להיתפס ככניעה ללחץ אמריקני ופגיעה בביטחון המדינה.

מודי קרוב יותר לטראמפ מבחינת התפיסה השמרנית לאומית שלו והחשדנות העמוקה כלפי סין מאשר לקודמו אובמה, אבל הצד האפל של המטבע הוא המבוך אליו נכנסה הודו בעקבות ההחלטה החד-צדדית לסגת מהסכם הגרעין, וההבנה שארצות הברית של טראמפ לא ממש סופרת את הודו ואת האינטרסים שלה באיראן.

לצאת מהסבך

שרת החוץ ההודית – שקשה להטיל ספק בתמיכתה בישראל – הצהירה השבוע שהודו לא תצטרף לסנקציות האמריקניות, וזאת בהמשך לאמירות דומות על תמיכתה של הודו בהסכם הגרעין שנשמעו במהלך ביקורו של נשיא איראן בדלהי.

קשה להניח שמודי ישנה את דעתו בפומבי, ומצד שני הימין ההודי בראשותו עדיין רואה בעצמו זרם פוליטי המחויב בחיזוק הקשר עם ארצות הברית וישראל.

מדיניות הגם וגם ההודית – גם ישראל וגם איראן, גם רוסיה וגם אמריקה – עומדת כעת בפני מבחן קשה. מודי הרגיל אותנו בתעוזה מדינית וצבאית, כאשר לא חשש להגיע לביקור בישראל, וגם הסתכן בעימות צבאי עם סין כדי להגן על בת בריתו בהוטן.

מודי העז וניצח, והעלה את קרנה של ארצו, אך כעת שלא ברצונה הודו נכנסה לתוך האש הצולבת של סכסוך מיותר מבחינתה. לצאת בשלום מהסבך, בלי לסגת מההסכמים עם האיראנים והרוסים, ובלי להימצא ברשימת הסנקציות האמריקניות, היא פסגת השאיפות ההודיות לחודשים הקרובים.