מודל הקבע החדש ושינוי הליך הפרישה הפך את ההגעה לדרגת סא"ל לחזות הכל. התוצאה: קצינים הססנים שחוששים לטעות ולאבד נקודות בתחרות הקשה
סרן מ' הוא חבר טוב שלי. הוא עזב לאחרונה את קריירת השירות הצבאי המרשימה שלו ,והצטרף לחברים אחרים כמו רב סרן א' ו סרן נ'. כולם אנשים מעולים, כולם קצינים מצוינים וחכמים, יצירתיים ובעלי מוטיבציה, כולם לוחמים ביחידות קרביות מובחרות שנתנו הרבה שנים יפות לצה"ל. כולם הפתיעו אותי כשפרשו מהשירות הצבאי השנה .
נסיבות הפרישה שונות מעט ממקרה למקרה, אבל יש קו דמיון בולט שמחבר בן כל החברים:
לכולם נמאס מן הצורך להוכיח את עצמם ולהתחרות ללא הרף עם מקביליהם לדרגה, במטרה למצוא חן בעיני המערכת התובענית ומקבלי ההחלטות שמעליהם. לכולם נמאס מתחושת השיתוק ולחשש המתמיד מנפילה או טעות ש"תשרוף אותם", ולכולם נשבר ממה שהם מכנים "המירוץ לסגן אלוף" – הדרגה שממנה מתחיל קצין לקבל את הקביעות הנדרשת לטובת פנסיה צה"לית.
הסכנה הגדולה ביותר הנשקפת ממודל הקבע החדש, כפי שעלתה מן השיחות שקיימתי עם חבריי ועם קצינים נוספים, היא האווירה הכללית השוררת בצה"ל בקרב דרגי הפיקוד הזוטר. חשדנות, תחרותיות מוגזמת ומלחמות טריטוריה הן מחזה נפוץ מאוד.
יתכן כי מדובר בתופעה טבעית כאשר לוקחים בחשבון שכל קצין נלחם על מקומו, על שמו הטוב ועל הקרדיט המגיע לו , ועל עתידו הכלכלי, אך כפי שקצינה צעירה שפגשתי השבוע סיפרה לי במשפט אחד: "כולם בצה"ל שונאים אחד את השני".
מאבקי אגו
מחקרים רבים טוענים כי במלחמות העידן החדש, הנערכות לרוב מול ארגונים היברדיים וסמי-צבאיים, אחת היכולות החשובות ביותר לצבא מערבי הינה שיתוף פעולה הדוק בין זרועות ויחידות שונות בקרבו.
לאור זאת מצער מאוד לראות את התהליך ההפוך המתרחש בצה"ל של היום, תהליך של מאבקי אגו וחוסר שיתוף פעולה על רקע פוליטיקה פנים ארגונית, או כדבריו של סרן מ': "הרצון להתקדם ולהגיע לדרגת סא"ל הפך להיות תכלית הכל".
תוסיפו למשוואה הלא פשוטה הזאת גם את העובדה שישנו כיום ריבוי של קצינים זוטרים בצה"ל, ואת התפיסה חסרת הסבלנות של החברה הישראלית בכלל ובצבא בפרט, ותקבלו קצינים שמפחדים מאוד לטעות (וממילא ליזום יותר מדי), כדי שלא יוחלפו ויזרקו מהצבא באופן מיידי.
כפי שנוכחנו רק בעת האחרונה, להיזרק מהצבא אפשר תמיד, בכל דרגה, וללא קשר לרקורד הצבאי שלך, מרשים ככל שיהיה.
לחץ כלכלי
אינני חושב כי יש צורך להכביר במילים אודות חשיבות תחושת הביטחון הכלכלי במציאות המודרנית בה אנו חיים. שוק העבודה ,הדומה יותר לאוקיינוס סוער, הוא המקום בו כולנו שוחים ומשתדלים לא להיטרף, בכל מובן אפשרי של המילה הזאת.
גם אנשי הצבא המסורים העושים לילות כימים כדי להגן על עם ישראל, בסך הכל רוצים לדעת שבמקביל למילוי תפקידם הם יכולים להבטיח הכנסה יציבה ובטוחה לבני משפחותיהם.
הלחץ היושב על כתפי הקצין הצעיר הוא כפול. ראשית ישנו הלחץ הקשור לעצם ביצוע תפקידו שאליו הוא נדרש בכל יום מימות השנה, אך לעיתים קרובות הצבא מעדיף לחסוך בתקנים של אנשי קבע ולהטיל על אלה המכהנים מטלות ותפקידים נוספים, במסגרת מה שמכונה בצה"ל נע"ת (נוסף על תפקידו).
לכך מתווסף גם הלחץ המתלווה לתחרותיות הנובעת מאופי מסלול הקבע החדש, בו נדרש הקצין להפוך לרב סרן בתוך מספר שנים מתחילת שירות הקבע שלו. הדרגה הזו היא תנאי להישארות במסלול הצבאי, ומי שלא מגיע אליה מועזב מצה"ל.
עובדה זו משמשת באופן טבעי כנקודת לחץ רגישה ביותר מצד הקצינים הבכירים כלפי הצעירים מהם. הדרך לתחנה הבאה נמשכת גם היא רק כמה שנים ובסופה רק מעטים יזכו לקבל את דרגות סגן האלוף, ויחד איתם את הטבת הפנסיה הצה"לית הנכספת.
גם הפנסיה הזו הינה פנסיית גישור אשר בניגוד לפנסייה תקציבית מבוססת על נוסחה המוכרת ליודעי ח"ן בלבד, ומגבירה עוד יותר את תחושת אי הוודאות גם בקרב אותם יחידי סגולה שכבר אמורים לקבלה.
פחד משתק
אווירה שכזו בצבא מזכירה גם תופעות דומות שהתרחשו בצבאות אחרים בתקופות אחרות, ובהם מפקדים שחששו להמשך הקרירה שלהם פשוט קפאו על השמרים וחיסלו באיבו כל ניסיון לחשיבה יצירתית או מקורית.
מוזר לחשוב כי דווקא בישראל המערבית המתגאה בחשיבה ליברלית ואינדיבידואלית מתרחשים תהליכים שכאלה. עד לאחרונה נהגתי לחשוב כי מקרים כאלה של פחד משתק בדרגי קצונה זוטרים או בכירים מתקיימים רק בקרב חברות כושלות, אלא שמתברר שגם צה"ל החזק אינו חסין מכך.
הדבר מטריד במיוחד כאשר מדובר במי שמחשבתם החופשית ואומץ ליבם מוכרחים להשאר נקיים מהשפעות חיצוניות, וזאת על מנת שצה"ל ומדינת ישראל יוכלו לנצח גם בסיבוב הבא.
אז מה היה לנו כאן? קצינים שמתמודדים עם לחצים אדירים מבית ומחוץ באווירה קשה מאוד וחוששים לעצם תפקידם, מפחדים גם ליזום ולחשוב באופן יצירתי ונועז ולקחת סיכונים בשדה הקרב. וכל זה עוד לפני שבכלל עסקנו במהות משימותיהם ותפקידם.
יאיר אנסבכר הוא סופר ומחנך, ודוקטורנט בתחום הביטחון החוקר את הכוחות המיוחדים בעת המודרנית.
מאמר בכייני דמגוגי ולא הגון שמצביע על תחרותיות כעל בעיה ("פוגע בלכידות") מבלי להצביע על יתרונותיה ומבלי להצביע על כל פתרון לאיך מאזנים בין לכידות לבין מודל שיביטיח קצונה מיומנת בעל הון תחרותי גבוה וביצועים מוכחים בשטח (ואת זה יכול להבטיח רק תחרותיות!). בנוסף יש כאן התעלמות צינית מהרקע הכלכלי למודל החדש ובמיוחד מהנושא הרגיש של פנסיות תקציביות וגיל פרישה מוקדם לכל הקצונה הצבאית (ולא רק ללוחמים) – תנאים בלתי מתקבלים על הדעת שרוב הציבור הישראלי מתנגד להם אבל החונטה הצבאית מפעילה לובי פוליטי כדי לקבלם.
בתור קצינה בצה"ל שחווה בדיוק את מה שהוא מתאר כאן, אתה טועה ולא בקיא בנתונים.
יש גם תחרות בריאה, וזו לא סוג התחרות שמתנהלת כרגע בדרג זה של הקצינים.
יש עוד נקודה חשובה בהרחקת קצינים מצטיינים משירות הקבע: קצין מצטיין שמעז לקרוא תגר על אג'נדת השמאל עובר שיימינג ואם הוא ממשיך ב"חתרנותו" – תופרים לו תיק כדי להרחיק אותו לצמיתות מהזירה הצבאית. כך טפלו מושתלי הקרן החדשה לישראל עלילות על קצינים איכותיים שלא היו "בובות" של הקרן: אייזנר, וינטר, חג'בי, בוכריס, גלנט. לכל אחד אפשר למצוא מעידה קלה, לנפח אותה מעבר לכל פרופורציה, ולעשות לו שיימינג אכזרי שיגרום לו להיות מודח ולמשוך את חקירתו לנצח וכך "לאלף" אותו: הוא לומד שעומק החקירה כעומק אי-שיתוף הפעולה שלו עם הפרקליטות ועם מערכת המשפט ומגיב בהתאם.
וכן https://tinyurl.com/y8drtaoo.
כל הכבוד על פרסום תגובה זו. אנא המשך להפיץ תגובה חשובה זו באתרים ישראלים. אתה עושה עבודת קודש!!!
תודה לך
בעבר קיבלו בקלות וכנגד הפקודה דרגות בגורן. קיבוצניקים במ"לים הייתה מילת הקוד.
גם אריק שרון סיפר:"קבלתי דרגת אל"ם ביום שקבלתי פנקס אדום של מפא"י".
ח"ח-חבר מביא חבר מהמפלגה או ממר"ץ.
ח"ל-חייב לעבור לנאמני המחנ"ץ.
כלומר שלמון או בלועזית פרוטקציה.
חנן וייס, סא"ל מיל'
E-MBA
קצין קרבי אמיתי כולל דרגות הכתף
הנה לנו שני קצינים זוטרים שהתנהגו בבזיון וסיכנו ממשית את חייהם בעמדם חשופים ליד מחבל שוכב, חופשי ואפילו זז, שיכול היה להפעיל מטען נפץ או לחלופין לשלוף סכין ולחתוך עורק ברגל של מי מהם ולהפכו לז"ל בתוך כ-30 שניות (להזכירכם, המחבל לא זוכה ע"י חבלן, עד שאלאור דאג שלא יפגע יותר באף יהודי. ואולי תאמרו שלא היה צורך לזכותו משום שכבר היה מת, אם כך אלאור ירה בגופה), או מפקד בכיר יותר ששיקר בתחקיר הארוע, ובבית דין צבאי, או קצינת שיפוט שמעולם לא היתה באזור או מצב של קרב ובכל זאת הטילה דופי במי שכן היה בתנאים אלו, או מפקד בכיר שניסה לשבש הליכי משפט ונדהם כשפורסמה ההקלטה של נסיונו לבצע את השיבוש.
עובדה היא שהללו קודמו.
משמע, אם הקצין פועל לפי רצון השמאלנים ומפעיליהם שונאי ישראל, הרי שקידומו של הקצין מובטח, ללא קשר לכישוריו או לטיפשותו.
אז לאיזה צורך יש לקציני צה"ל הזוטרים לדאוג שמא יעשו טעות שתפגע בקידומם?
מה חדש ?
היום כולם יודעים שקצין משרת 5 ל7 שנים
ומשם למשרה בשוק החופשי בריחת המוחות בצהל משלמים בעת מבצע צבאי החללים.
בעיה נוספת שמתפתחת בצבא היא חוסר אמון בדרגות הזרוע יהיו אלה פיקוד זוטר מצד הקצינים בדרגות סרן רס"ן ומעלה המביעים זלזול מוחלט בחיילי הסדיר
דרושה הפרדת רשויות
אם קצין יודע שקידומו תלוי במפקדו הישיר ברור שינסה למצוא חן בעיני מפקדו כדי שיוכל להתקדם וזה כולל אי ביצוע פעולות שהוא חושב שהן נדרשות רק כדי לא להכנס לויכוח עם מפקדו. כלומר כל קידום תלוי בזה שמעל ואם אותו "מעל" אינו בדיוק נושא להערצה אז צריך למתן את הפעילות ולא להראות שאתה חכם יותר ממנו כי אז הסיכוי שלך לקידום שואף לאפס. הדבר הזה נכון לכל גוף אחר.
לכן צריך להקים גוף שיקבע את הקידום ללא המלצות הממונה אלא בהתיחסות לפעילות לחדשנות וכן הלאה. זה נשמע אולי אוטופי אבל זאת צריכה להיות הדרך. הדבר נכון לכל אירגון. בסופו של דבר האירגון נכנס לתלם כי מועמדים לתפקידם גבוהים נבחרים לפי טעמו של העומד מעליהם שירצה מועמד הדומה לו. מועמדים לתפקידים זוטרים לא קובעים מדיניות.
כאמור הדבר נכון להרבה אירגוים מחוץ לצבא. למשל בית המשפט העליון בארץ, המשטרה, אוניברסיטאות בהן יש רוב לסוג מסויים של דעות. צריך להגיע למצב בו גוף בוחר חיצוני מחליט מי מתקבל ומי מתקדם. צריך לצמצם עד כמה שניתן את הנושא של "משרות אמון".
ומי יעמוד בראש הגוף הבוחר החיצוני? כמובן, מרב מיכאלי!
דרושה תרבות אירגונית ישראלית ולא אמריקאית, בלי אצבע קלה על העורך דין, בלי מצגות, בלי מנהלי כוח אדם, עם עדיפות ברורה ללוחמים ועם צבא שיודע שתפקידו להלחם, לא לחנך, לא לדאוג לשוויון, לא להתעסק בפוליטיקה
גוף חיצוני?? מה זה? ארגון שנשלט ע"י הסמולנים של הקרן החדשה? עדיף המצב הקיים
למגיבים
השמאל שולט במינויים עכשיו לכן השיטה החדשה יכולה להוציא את היכולת למנות מהשמאל או במקרה הגרוע לא ישנה דבר
כתבה חשובה.
מידה – אנא חיקרו את הנושא וידעו את הציבור במצבו האמיתי של צה"ל.
מה עדיף? קצינים כמו בוכריס? בעלי דימיון וכושר המצאה רבים בתחום הצימרים וניצול הסמכות?
קצינים מקובעים חסרי דימיון הם מה שהיה במערכת מאז ומעולם. אגו ומלחמות גנרלים היו מעולם.
זאהר עאטף הוא מה שהמערכת קידמה עד עכשיו.
אולי כדאי לשנות משהו.
א) מעניין, המתלוננת טענה שנאנסה 5 פעמים. אם זה היה בלילה אחד, כל המדינה היתה מודעת למצב שלה השכם בבוקר. שאל כל שטור מתחיל והוא יספר לך כיצד נראית, נשמעת ומתנהגת בחורה צעירה שנאנסה 5 פעמים בלילה אחד. ואם היא נאנסה בחמש הזדמנויות שונות, אחרי הפעם הראשונה הייתי מבין אותה ותומך בענשיה קשה כנגד תא"ל בוכריס. נאנסה פעם שניה? זה כבר לדפוק את הראש בקיר ולצפות שהקיר יישבר. נאנסה פעם שלישית, היא כבר מחפשת את זה, כך שאי אפשר לטעון כנגד המואשם באונס. נאנסה פעם רביעית וחמישית, הרי שהיא משקרת. זה לא היה אונס אלא יחסים בהסכמה הדדית בין שני בוגרים בעלי דעת.
מפקדי הצבא בכוונה תחילה החמירו בסעיף האישום כי ידעו שגם אם בוכריס ילך למשפט, הם לא יעמדו בלימץ' הציבורי שהשמאל יארגן (כפי שנעשה לאלאור) וייאלצו להענישו בחומרה עך אף שלא היה פה פשע.
ב) אשתמש בדבריך, ואשנה בהם פרט קטן.
"מה עדיף? קצינים כמו משה דין? בעלי דימיון וכושר המצאה רבים בתחום הצימרים וניצול הסמכות?"
משה דין עשה דברים חמורים מבוכריס, ולא רק עם אישה אחת, ולא רק פנויות, ולא רק בהסכמה. ועל כך יש עדות של עיתונאית שנאנסה ע"י משה דין. ובכל זאת, מכיון שמשפחת דין היא יקירת השמאל, יש על שמו רחובות, שכונות, גשרים, ואפילו בתי ספר. האם ההורים מודעים לכך שילדיהם לומדים בבית ספר שנקרא על שמו של אנס?
תיאור מדויק ונכון של המצב העגום שבו צה"ל נמצא, אכן קצינים ללא מעוף והמצב מחמיר כאשר מקדמים קצינים בהתאם לרמת החנפנות, קל וחומר כאשר יש קצינים המתקדמים לאחר שקצינים פורשים / מופרשים וכדומה
הצבא לא מעונין הקצינים יוזמים הוא מחנך כבר שנים ( אני אישית עברתי קורס רישמי של חיל החינוך בקורס קצינים שאמר שעוברים מהכרעה המלחמה לניהול סיכסוכים)באופן רשמי שאי אפשר לאסור לנצח. הוא רוצה מנהלים צייתנים שידאגו לכסתח את עצמם. זה הבעיה בכל המדינה .
במערכת ממשלתית חייבים מבחנים לא מושחתים. לדוגמה ראוי שמורה למתמטיקה יהיה מסוגל לעשות בגרות 5 יחידות לפחות ל95. בצבאות טובים יותר משלנו יש מבחנים כאלה. בנוסף מילויים צריכים להפוך למודל מלומר לאומי. למה בעולם שלנו אדם צריך לתרום ולהסתכן ללא תמורה. זה משחית.
תודה על המאמר
אתה בתואר בסוף מאמרך כדוקטורנט העוסק במחקר. יתכן מאוד גם שלאחר קבלת התואר הנכסף תרצה להמשיך ולהשאר באקדמיה. ובכן כמה תובנות.
מן החוקר באקדמיה מצפים שיחקור. מחקריו, כמותם ואיכותם, אמורים להשפיע על קידומו. אבל זה לא ממש עובד ככה. יש באקדמיה שיטה לקידום ותיגמול והיא משפיעה על החוקרים.
המרוץ לדרגת פרופסור חבר. זו הדרגה הנכספת לקבלת משכורת ופנסיה. את הקידום קובעת ועדת מינויים מקרב סגל האוניברסיטה הבכיר יותר. המועמד צריך לרצות את חברי הייעדות השונות. לא מספיק שיציג מחקרי, צריך שאלו יהיו מחקרים שמתקבלים על דעתם של אנשי סגל בכירים, שבחלקם כבר שנים שלא חידשו דבר. חבר סגל "נועז" שמחקריו סוטים מן הקו המקובל לא יקבל את הדרגה הנכספת. התוצאה: חברי סגל בינוניים שמשכפלים בתורם את הבינוניות. מספר התקנים בכל פקולטה מוגבל (ומדי פעם גם מקוצץ) ולכן לא מספיק לחוקר המתחיל שיהיה חוקר טוב. גם לא מספיק שיפיק מחקרים "מקובלים" על דור החוקרים המבוגר והקובע. צריך גם שחוקרים אחרים לא יתחרו בו על מספר התקנים המצומצם. לכן החוקרים בתחילת דרכם במקום לעסוק במחקר עוסקים בפוליטיקה של קידום, מציאת חן בעיני דור החוקרים המבוגר, ובעיקר – שליפת הציפורניים כלפי החוקרים הצעירים האחרים, המתחרים מולם על אותו תק, ומאבק בהם.
את מערכת היחסים העכורה שבעקבות המאבק הזה לוקחים איתם החוקרים הלאה, אלו שזכו לדרגת פרופסור חבר, ויחסי הטינה ביניהם נמשכים. בין עם זה כחלק ממשקעי מאבקי העבר ובין עם זה כמלחמה חדשה שבה כל פרופסור נלחם לקדם את תלמידיו על חשבון תלמידי עמיתיו. אלו בתורם ימשיכו את מסורת הטינה ההדדית. וכך בתקופה שבה מחקרים בין תחומיים דורשים שיתוף פעולה בין חוקרים, יש פה תחרות על יוקרה אישית, קידום (או קידום האנשים "שלי"), שפוגע במטרה העיקרית שהיא המחקר האקדמי.
זאת ועוד. לאחר קבלת הדרגה הנכספת ממתינה הדרגה הבאה של פרפ' מן המניין. זו דרגה עתירת תקציבי מחקר, אסיסטנטים, השתלמויות בחו"ל וכדומה, והיא גם מעניקה לנושאיה את הזכות להקרא פרופ' אמריטוס אחרי פרישתם.
גם כאן מספר התקנים מצומצם ורק חלק מנושאי דרגת פרופ' חבר יזכו להגיע אליה. גם כאן איכות המחקר אינה הדבר הקובע כי אם הפוליטיקה הפנים אקדמית. חברי הסנט (בעלי דרגת פרופ' מן המניין) הם הקובעים מי יקבל את הדרגה הזאת ויצטרף אליהם. כלומר הם ממנים לעצמם את חבריהם וממשיכיהם כאשר מאבקי הכוח ממשיכים לקבוע.
אבל הכל מתחיל עוד הרבה קודם לכן. בדרגת הסף – המלחמה על התקן. כאשר החוקר הצעיר זוכה לתקן ולדרגת "מרצה", זהו תקן זמני בלבד. הוא חייב תוך מספר שנים (בד"כ שש) להגיע לדרגת מרצה בכיר. רק אז יקבל קביעות ויוכל לנסות להאבק על דרגת פרופ' חבר. אם לא יקבל את הדרגה בפרק הזמן הזה, עליו לעזות או להיות מפוטר מן האוניברסיטה. עד אז הוא עובד חסר קביעות, ללא חלק גדול מן הזכויות המגיעות לאנשי האקדמיה. הזמן הזה, שבו הוא צריך להוכיח את עצמו בהשוואה לחבריו, הוא זמן שבו הוא מעוט זכויות ואמצעי מחקר, כמו עוזרים, תקציבים וכד'. הוא תלוי בבכירים ממנו וחייב למלא את רצונם כדי להתקדם או אפילו רק כדי לשרוד במערכת. אין פה מקום להתבלט במחקר יוצא דופן שעשוי, למשל, לסתור מחקר ישן של אחד הפרופסורים הבכירים, שלא לדבר על קריאת תיגר על שיטות המחקר המקובלות.
המאבק הופך למאבק בעל אופי פוליטי-אקדמי ולא בעל אופי מחקרי
ובכן, מה למדנו? סדנא דארעא חד הוא.
מרצה = סגן, סרן (זוטר שחייב להשיג קביעות תוך זמן קצוב או להפלט מן המערכת)
מרצה בכיר = רב סרן (השלב הראשון שבו אפשר להתחיל את המרוץ לדרגה הנכספת)
פרופ' חבר (הדרגה הנכספת שקובעת את מקומך במערכת)
פרופ' מן המניין (דרגת השיא שהנושא אותה קובע את גורלם של הנמוכים ממנו)
המפתח לכל אלה הוא פוליטיקה פנימית של המערכת, הצורך להוכיח את עצמך לעומת המקבילים אליך (גם בדרך של דחיקתם כלפי מטה), שעבוד המחקר לעגלת הפוליטיקה הפנימית והעדר מחקר חפשי ומקורי.
אז מה היה לנו כאן? חוקרים שמתמודדים עם לחצים אדירים מבית ומחוץ באווירה קשה מאוד וחוששים לעצם תפקידם, מפחדים גם ליזום ולחשוב באופן יצירתי ונועז ולקחת סיכונים בשדה המחקר. וכל זה עוד לפני שבכלל עסקנו במהות משימותיהם ותפקידם.
ברוך הבא לאקדמיה
ברבנות הצבאית המצב קשה יותר. לפני המירוץ לסגן אלוף ישנו המירוץ השבע-דנתי לאב סרן, אותו שורד אחד מכל 15, ובשונה מיחידות אחרות, בהם בשלב הזה הקצין בגיל 28-33, גיל פרישה יחסית צעיר שמאפשר למצוא עבודה, רב צבאי מתחיל את השירות שלו כקצין לכל הפחות בגיל 25 ובדרך כלל יותר, ולאחר 7 שנים הוא בדרך כלל מבוגר מדי מכדי להתקבל בקלות לעבודות ומה גם שבדרך כלל הוא כבר נשוי ואב לילדים.
מה הפלא שהערכים בצה"ל התדרדרו כשחיילים צריכים לקיים פקודות נגד הערכים והעם שלהם, כשלוחמים מפחדים לתפקד נגד האויב ומפחדים שכל מפקד יכול לבגוד בהם ולהעיד נגדם כמו שעשו לאלאור עזריה. כשערכים יהודים וכבוד הפכו למילים גסות, מה הפלא? כל החוזק של הצבא שלנו נבע מהלכידות והאמונה והערכים היהודיים שאלפי שנים נתנו לעם היהודי עוצמות של מסירות נפש, אחדות וגבורה. פשוט לקחו לצה"ל את הנשמה אז נשאר גוף מת…
מדאיג מאוד אם זה סאמת מה שקורה בצה"ל צריך להגיע לשיח רחב יותר…
קוראים לזה תחרות. תחרות זה בריא
צריך להכפיל להם את המשכורות ולבטל את פנסיית הגישור.
פנסיית הגישור היא הונאת פירמידה בה על כל 10 אנשי קבע שעובדים קשה יזכה אחת בהטבה כלכלית שאין לה אח ורע במשק. לא הגיוני ולא הוגן.
צריך לשלם להם שכר ראוי מלכתחילה ולשחרר אותם לאזרחות בגיל 42-45 ללא פנסיה
רגע, ובאזרחות אין לחץ??? לא כולם רוצים להתמודד? כנראה שלא היית בחברות היי טק אף פעם. תמיד יש פחד מסינון.
זה נכון שכל רב סרן מתחיל להתכונן לועדת סא"לים שנה מראש אבל זה לא אומר שהתרבות הקלוקלת הזאת קיימת רק בצה"ל. זה קיים גם באזרחות כך שלא בטוח שכדאי לברוח מהצא כל כך מהר.
בכיינים. אני בעד שפנסיה בגיל 42 תהיה רק ללוחמים. קצינים לא לוחמים, שיפרשו בגיל נורמלי כמו כולם!! מה השטות הזאת שבגיל 42 הפרזיטים מהקרייה. שעובדין פחות מהסקטור האזרחי, יפרשו בגיל 42??
אין טובים ורעים כולם עברו פחות או יותר את אותו מסלול טירונות מכי"ם מפים מגדים ….שטאנצ.
זורקים את הטובים משום שהם יהודים. ואת אלו שבאו עם הרוח מלפני 70 80 90 שנה מקדמים לכיוון הרמטכ"לות.
הדרך הבטוחה אל האבדון.
האם נשמע על יאיר גולן את ששמענו על גונן שגב ?
מאמר קצת מגמתי. חסר למשל החלק שמתאר- מדוע יצאנו לדרך למודל הקבע הקצר והצעיר. זה לא קרה סתם וזה לא קרה משיקולים זרים או כלכליים גרידה. אולי יש לנו פער הסברתי? סקר מקיף בנושא מתבצע בימים אלה
איזהו גיבור הכובש את יצרו מלוכד עיר.
קצינים בקבע הם בזבוז של כסף.
"השקרים והסודות הם ממש מה שמגדיר אותנו. כשהאמת פוגעת אנחנו משקרים עוד ועוד עד שאנחנו לא זוכרים שהיא שם אבל היא שם. כל שקר קטן שאנחנו משקרים חב חוב לאמת כך החוב תופח ובמוקדם או במאוחר נשמעת הדפיקה בדלת , הגובה מגיע לגבות את חובו ,האמת יוצאת לאור האסון מגיע !
https://www.youtube.com/watch?v=joG9IwphuHs&t=22s
שמישהו ישלח את המאמר הזה לשר הביטחון ולרמטכ"ל.
הכיוון להחזיק ולקדם מרובים שמעולם לא שמעו רעש של כדור חי ליד האוזן. ( מח"ט חט' האש למשל)