70 שנה לאלטלנה: הגיעה העת לנקות את אנשי האצ"ל מהאשמה בבגידה

24 ביוני 1948. האש שאכלה את "אלטלנה" דעכה, וגם פני השמים שהיו אתמול אדומים עטו אט-אט את גוונם הטבעי, כחול חיוור. ריח העשן עוד עמד בחלל הקיץ והעיד כי הנחתת האמריקנית לשעבר, שיצאה בשלום ממלחמת העולם השנייה, הוכרעה במערכה שלא אליה תוכננה. על רקע צלליתה שנתקבעה בינתיים כחלק מחוף ימה של תל-אביב, מול מלון "קטה דן", בטרם זריחת השמש, הוציא ראש אגף המבצעים במטכ"ל, יגאל ידין, פקודה ששניים היו עיקריה:

• בשעה 04.00: "לדחות את הפעולות היזומות נגד אצ"ל עד להודעה חדשה".
• בשעה 10.00: "להפסיק את הפעולות נגד האצ"ל".

גורלם של עשרות כלואים, שנעצרו ביממה האחרונה במסגרת מבצע "טיהור" – איזה תיוג מצמרר – הופקד מעתה בידיו של שופט חוקר, הלמוט שלמה לובנברג, שעוד מעט קט יהיה למרגיע הלאומי. שיחרור העצירים, שהיווה את משימתו העיקרית, נועד להחזיר את החיים האזרחיים לתיקנם, ולהחזיר את צה"ל לשליחותו האחת והיחידה.

ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון הכתיב לשופט את השאלות אותן יהיה עליו להציג לנאשמים. התשובות עליהן ישמשו אמת מידה להחלטותיו – שחרור או מעצר ומשפט. השאלות היו: [ה]אם הם עולים [חדשים]? [ה]אם היו מזויינים?  [ה]אם התנגדו בכוח לצבא? [ה] אם הם עריקים? [ה]אם הם חייבי גיוס? ההליך המשפטי התנהל במספר סיבובים, בכמה נקודות חיכוך ברחבי ישראל.

כמעט כל העצורים שוחררו. לשופט החוקר נודע, כי מצויים עצירים שדבר מעצרם הועלם ממנו. לובנברג העביר קובלנה לשר המשפטים פנחס רוזן, וזה פנה לשר הביטחון בשאלה, האמנם? כשסיים את תפקידו, היה השופט החוקר משוכנע שהסתירו מפניו עצורים נוספים. הוא שב לביתו בלב כעוס. הוא צדק. היו כאלה – חמישה.

שר החוץ משה שרת הורה למנכ"ל משרדו, ולטר איתן, לשחרר נושאי דרכונים זרים מקרב העצירים ולאפשר להם להיפגש עם נציגים רשמיים של ארצותיהם. עם אלה נכלל רב חובלה של "אלטלנה" מונרו פיין, אזרח אמריקני, שבעצמו פיקד על נחתת מסוג אלטלנה במלחמת העולם השנייה.

מחנה מעצר לעצירים פוליטיים

בהתייעצות בין בן-גוריון, ישראל גלילי, איש הביניים בין שר הביטחון לבין הרמטכ"ל, ואיסר הראל (הלפרין), בכיר מחלקת "פ" (פורשים) בש"י, שירות הידיעות של ה"הגנה" (עוד מעט קט ממרכיבי מחלקת המודיעין), החליטו ללכוד חמישה מבכירי האצ"ל: יעקב מרידור, סגנו של מפקד האצ"ל שפיקד על מיזוג אירגונו בצה"ל, נעצר בכפר ויתקין; אליהו לנקין, מפקד "אלטלנה"; בצלאל עמיצור, חבר מפקדת האצ"ל שהיה מעורב בהליכים למיזוג אירגונו בצה"ל; הלל קוק, ראש הלובי של האצ"ל בארצות-הברית וצרפת; משה חסון, מפקד סניף המושבות באצ"ל.

החמישה עברו גלגולי מעצר שונים ומשונים. הרמטכ"ל בפועל, צבי איילון (לשצ'ינר), איתר איש אמון, והטיל עליו את האחריות למעצרם של החמישה והטיפול בהם. היה זה יצחק דורות (אז: איזי – איזידור – רות), קצין המנהלה של "טנא", שם הקוד של הש"י. כאחראי מטעמו בחר דורות ברע ותיק, שלהערכתו יוכל לפקד כהלכה על שמירתם ככל שיידרש.

היה זה לוחם בחטיבת גולני, אליעזר קוריס, שלצורך המשימה הוקפץ לתפקיד של קצין במחלקה לתפקידים מיוחדים במטכ"ל. הוא קיבץ עשרה מלוחמי "גולני" המוכרים לו היטב, קבע אותם כצוותו, ואחרי סיור באתרי הכלאה אפשריים בצפון המדינה, בחר במשטרת בית-שאן המבוצרת, בעבר הקרוב מצודת טיגרט בריטית.

"הדגש היה על ביטחון וחשאיות", סיפר קוריס, "חשבו שאולי ינסו לפרוץ ולשחרר אותם, לכן אמרו לי שכדאי שהעצורים לא יידעו היכן הם נמצאים". לרשות קוריס ואנשיו הועמד משוריין מיוחד שבו יצאו למקומות שבהם הוחזקו חמשת עציריהם המיועדים, כדי לאסוף אותם, כל אחד בנפרד, ולהביאם לבית-שאן.

רק מאוחר ייחשף מקום כליאתם שאף קיבל שם: "מחנה מעצר 1א", שאחרי חשיפתו יוגדר בתקשורת "מחנה מעצר ראשון לעצירים פוליטיים במדינת ישראל". עד לחשיפה מקום המעצר הוכרז כסודי, כמוס אפילו מפני פרקליטיהם, צמד עורכי-הדין מקס זליגמן ומקס קריצ'מן, שניהם מגדולי המשפטנים בתקופתם. הם היו פרקליטיהם של עצירי האצ"ל בבתי-המשפט הבריטיים.

חבריו של הלל קוק בלובי של האצ"ל בארצות-הברית, היו אישים ידועי שם, בכללם חברי בית הנבחרים והסנאט, ידוענים מעולם הבד, סופרים ואנשי תקשורת מפורסמים, ודומיהם. בשיטת "הבה נתחכמה" החליטו לחשוף את המקום העלום אליו הובאו קוק וחבריו. קונרד ברקוביצ'י (ברקוביץ'), סופר אמריקני נודע ועורך בטאון הלובי, ANSWER, נחת לפתע בישראל סמוך לאחר המעצר, וקיים  מסיבת עיתונאים רבת משתתפים במלון יוקרתי במונחי התקופה, "גת רימון", ברחוב הירקון 79 בתל-אביב. "מתהלכות שמועות בארצות-הברית, שידידי פטר ברגסון [הוא הלל קוק]… אינו נמצא עוד בין החיים", הכריז.

הלובי האמריקני – שמו הרשמי היה "הוועד לשחרור האומה" –  הקציב 24 שעות לממשלת ישראל כדי להציג את קוק בפני הציבור, לאות וסימן שהוא חי. הממשלה הרימה את הכפפה. היא הבינה, כי מאחורי קוק ניצבת חזית של אישים אמריקנים בעלי השפעה עם יכולת להפעיל גם את הממשל, שממשלת ישראל כה חפצה בתמיכתו. על כן הבהילה למקום מעצרו של קוק עיתונאי אמריקני לאו דווקא מן הבולטים, כדי לראיינו. היה זה רונלד שילר, כתב של סוכנות ידיעות דרום אמריקנית, שסיקר את מלחמת העצמאות, והיה מקובל על הממסד הישראלי. שילר זכה בסקופ, וישראל הסירה עננה כבדה מעל שמיה. הריאיון האמור נערך בקיבוץ בו שהה קוק בטרם הועבר למחנה המעצר 1א.

צו "הביאס קורפוס"

קהילת הלובי של האצ"ל בארצות-הברית לחצה, ללא הצלחה, לשחרר את קוק וארבעת חבריו, אך פרקליטו, זליגמן, הגיש תביעה להפעיל צו עשה מסוג "הביאס קורפוס" (יומצא הגוף – בלטינית), שיחייב להביא את החמישה בפני בית-משפט.

תביעה כזו ניתן להפנות רק לבית-דין גבוה לצדק, ועד לכינונו של זה בחודש ספטמבר הקרוב, ניתנה סמכות כזו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. ב-7 ביולי 1948 הגיש זליגמן שתי תביעות לצו כאמור, האחת בשמו של הרצל קוק, אחיו של הלל קוק, שקיבלה את הרישום ההיסטורי בג"צ 1/48, והשנייה בשמה של צפורה מרידור, רעייתו של יעקב מרידור, שנרשמה כבג"צ 2/48.

השניים קבלו, כי למדו על הקורות עם יקיריהם, כולל מעצרם וסעיפי אישומיהם, מדיווחי התקשורת. זליגמן טען, כי התובע הכללי הצבאי, ד"ר אברהם גורלי, משולל סמכות חוקית להוציא פקודות מעצר נגד אזרחים או להחזיקם במעצר. לחילופין, גם אם פקודת המעצר הוצאה כחוק, הרי מעצרם ממוקם במקום לא חוקי שמקומו לא נודע.

על הצו, ראשון מסוגו בתולדות מדינת ישראל, נקראו להשיב ששה בכירים – שר הביטחון, שר הפנים, שר המשטרה, מפכ"ל משטרת ישראל, הרמטכ"ל, התובע הכללי הצבאי – בהנחה שכל הששה קשורים ביחד ובנפרד בתכנון ההליכים המשפטיים ומעצריהם של החמישה.

יום לאחר הגשת התביעה לצו, נתכנס בית-המשפט לקבלת החלטה. כל אחד מששת הנתבעים נדרש לבוא ולנמק בתוך חמישה ימים מדוע לא ייענו לבקשת בא כוחם של העצירים. השירות המשפטי של צה"ל נכנס ללחץ, וארווין שמרון, סגנו של פרקליט המדינה (ובהמשך פרקליט המדינה, אביו של עורך-הדין דוד שמרון, איש סודו של ראש ממשלת ישראל), נזעק לסייע.

אחרי פיתול משפטי ארוך נקבע, כי רק אחד מתוך ששת המשיבים ישיב לתביעה. מי שנבחר מקרב הששה היה מ"מ הרמטכ"ל, צבי איילון, שהיה מגובה על-ידי היועץ המשפטי לממשלת ישראל, יעקב ש' שפירא, וסגן פרקליט המדינה ארווין שמרון. עדותו, ב-8 באוגוסט 1948, נתנה בלשון רבים, לדבריו על דעת המטה הכללי ושר הביטחון, לאמור: "דעת המטה הכללי הייתה להעמיד את העצורים בפני בית-דין פלילי באשמת בגידה במולדת. יש בידינו די הוכחות כדי להעמידם לדין". ואולם, הסביר, הוחלט שלא לצעוד בנתיב זה: "הוחלט להקל עליהם ולהחזיקם במעצר עד אשר ייווצרו תנאים מתאימים לשיחרורם".

זליגמן: מה זאת אומרת תנאים מתאימים, האלה הם תנאים פוליטיים?

איילון: בצורת מעצר זו יש לעצורים כל הסיכויים והאפשרויות להשתחרר בעתיד, ברגע שייווצרו תנאים מתאימים הם ישוחררו. כשיהיה לצה"ל ביטחון כי יש לו עורף בטוח. שיהיה רק פיקוד אחד שינהל את המלחמה ואת האופרציות  הקרביות השונות; כשיהיה ברור כי פעולתם של העצורים לא תהיה בניגוד לצבא ההגנה לישראל.

זליגמן: מה פירוש המונח עורף בטוח?

איילון: לא אוכל לגלות את מחשבות המטה הכללי.

זליגמן: אם העצורים יבקשו להעמידם לדין למרות 'ההוכחות הקשות' שברשות הצבא נגדם, התהיו מוכנים לכך?

איילון: אם יפנו בבקשה, נדון בה.

זליגמן: אחרת אין בדעתכם להביאם לדין?

איילון: לא.

זליגמן: אולי הסיבה האמיתית שאינכם מביאים אותם לדין נובעת מחוסר הוכחות לעובדות, ופקודת המעצר הוצאה בכדי להקל עליכם ולא עליהם?

איילון: אמרתי שיש הוכחות.

זליגמן: האם האשימו פעם את העצורים?

איילון: פקודת המעצר שהוצאתי הוקראה בפניהם. הוחלט לא להעמידם לדין.

זליגמן: האם האשימו אותם ונתנו להם את ההזדמנות להצטדק?

איילון: איני יודע.

ממעצר לגיוס בצה"ל

בנקודה זו בתיאור האירועים, יש להעלות אל מרכז הבמה, דמות מאחורי הקלעים. שמו איסר הראל שהוזכר מקודם, ושימש יועץ ראשי לראש הממשלה ב"פתרון בעיות ביטחון הפנים הבוערות". הראל פנה ליעקב לנקין, איש הגנה ותיק ומכרו הוותיק, וביקש ממנו להיפגש עם אחיו אליהו לנקין, מפקדה של "אלטלנה" העצור במחנה המעצר 1א, ולהביא בשמו מסר לחמשת העצורים: "מוצע להם להתגייס לצה"ל ובו יקבלו תפקידים בכירים בהתאם למעמדם ולכישוריהם – אך בתנאי שיעברו קורס קצינים כדי למלא את הפערים בהשכלתם הצבאית. אם יסכימו להצעה, ישוחררו מיד ויתייחסו אליהם בכל הכבוד הראוי ובאמון".

ביקורו של יעקב לנקין, אותו תיעד הראל בספרו "ביטחון ודמוקרטיה", סלל את הדרך לפגישה שלו עם אחיו, אליהו, הוא מפקדה של "אלטלנה", ועם סגנו של בגין, יעקב מרידור. על פגישתו עם השניים, דיווח הראל: "היו לשניים היסוסים באשר לצפוי להם בצה"ל. אך למרידור הציקה נקודה נוספת. הוא לא יכול היה להבין את פשרה של ההצעה הנדיבה – ממעצר לדרך סלולה ב'צבאו של בן-גוריון'. הוא חשש כי יש כאן ניסיון להכניס טריז בינו ובין מנחם בגין. הלויאליות של מרידור לראש האצ"ל הייתה לשם דבר. הרגעתי אותו והדגשתי כי אין כל כוונה כזאת. נהפוך הוא, השתלבותו שלו בצה"ל תסלול את הדרך לקירובו של בגין אל בעיות צה"ל והמלחמה".

לשאלת מרידור ולנקין, האם הצעתו היא על דעתו של בן-גוריון ושל הרמטכ"ל, השיב הראל: "[השבתי] על השאלה הזאת בחיוב מוחלט. את הרעיון הזה העליתי בפני בן-גוריון והוא הסכים לתכנית מיד וללא היסוסים, והורה בהתאם לכך גם לצה"ל".

הסביר הראל: בעניין זה, כמו במקרים דומים בעתיד לבוא, הייתה זהות מוחלטת בדעות ובהשקפות של שנינו, יד חזקה מחד, ופתרון קונסטרוקטיבי ואנושי מאידך. מרידור ולנקין, תיעד הראל, נתנו מענה עקרוני חיובי. לנקין יצא לקורס קצונה. אך מרידור החליט, לאחר שקיים מגע עם חבריו, להצטרף אליהם לחיים הפוליטיים במסגרת תנועת החרות. "המגעים עם שני אנשים אלה הפכו לידידות אישית, שהאריכה ימים רבים על אף תהפוכות הזמן".

הוקרה נשיאותית

אשתקד, בעת שהכנתי את המהדורה החדשה של ספרי "אלטלנה" (יראה אור בעוד חודשים אחדים בהוצאת עידנים/ידיעות אחרונות) החלטתי לבדוק מחדש את עדותו הנזכרת לעיל של ממלא מקום הרמטכ"ל, צבי איילון. החמישה אינם כבר בחיים אבל הוטבע בהם תו של "בוגדים במולדת". האם לא הגיעה העת להסיר מהם אות קין זה?

שלחתי לרמטכ"ל המכהן, רב אלוף גדי איזנקוט, את המכתב הבא ב-16 ביוני 2016, יום השנה הלועזי ליום "אלטלנה":

ידועות לי היטב המטלות המוטלות עליך והנה אני בא בבקשה מפתיעה. היום – יום השנה השנתי לפרשת 'אלטלנה'. דומני כי אין צורך בפירוט. עם זאת, במחקרי בפרשה זו (לפני שנים ראה אור ספרי בשם זה) התברר, כי קיימת הצהרה בשבועה של סגן הרמטכ"ל במלחמת העצמאות, צבי איילון (שהיה גם מ"מ הרמטכ"ל החולה), שניתנה בפני בית הדין הגבוה לצדק, המאשימה חמישה בכירים באצ"ל ב'בגידה במדינה'. אמנם כל החמישה נשלחו לביתם כמו שום דבר לא קרה. אבל הוטבע במצחם אות קין. חשבתי שאולי מן הדין שגורם צה"לי יעניק להם, כולם כבר שוכני טמוני עפר, טיהור. ופנייתי אליך נובעת מהיותך רמטכ"ל הסמכות העליונה של צה"ל מאחר ונושא הפנייה הוא דרג מטכ"לי עליון".

למכתבי זה צירפתי רשימה שפרסמתי בו ביום ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "החמישה שסומנו כבוגדים", עם המשאלה לבדוק אפשרות לטהר את החמישה מהאשמתם בבגידה במדינת ישראל. על פי הנחיית הרמטכ"ל העבירה רס"ן נועה הרפז-יוז, ראש מדור כנסת ממשל וציבור בלשכתו, את פנייתי למחלקת היסטוריה של צה"ל. כעבור חודש ימים, ב-14 ביולי 2016, קיבלתי מלשכת הרמטכ"ל את המכתב הבא:

פנייתך מיום ה-16 ביוני 2016 ללשכת ראש המטה הכללי הועברה להתייחסות הגורמים האמונים על הנושא במחלקת ההיסטוריה של צה"ל. כמתואר בפנייתך ובכתבה המצורפת, חמשת לוחמי האצ"ל אליהם התייחס מ"מ הרמטכ"ל, שוחררו לביתם מבלי שהועמדו לדין פלילי. משכך, עומדת להם כמובן חזקת החפות. יתר על כן, ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, דוד בן גוריון, ביקש (דרך יועצו) לשלבם בתפקידים בכירים בצה"ל. מכאן, להבנתנו, התנהלותו הסירה מהם כל כתם".

תחת הכותרת "צה"ל קבע: לוחמי אצ"ל לא בגדו – אחרי 68 שנה: הכתם הוסר", גולל "ידיעות אחרונות" (09.08.2016) בהרחבה את סיפור מכתב לשכת הרמטכ"ל ומחלקת היסטוריה. במקביל העליתי את בקשתי בפני נשיא המדינה ראובן רובי ריבלין, לצרף את תמיכתו בהסרתו של אות קין זה, שהרי מי כמוהו בקיא בדברי הימים של מדינת ישראל. ב-17 באוקטובר 2016 שלח לי הנשיא את המכתב הבא:

מכובדי וידידי שלמה נקדימון, "בתוך ההמון הגדול, על שפת הים עמדתי, ובמו עיניי ראיתי את בחורי ישראל קופצים ממכוניות גדולות, כובעי פלדה על ראשיהם, מקלעים בידיהם, חמושים מכף רגל ועד ראש. והם, עשרות ומאות רבות, רצים לירות ביהודים. ועל הגגות – פלוגות ישראל, ולמטה בים, על סיפון האנייה, יהודים עומדים מניפים דגל לבן וזועקים: 'אל תירו!'. שברנו גדול כים, והאסון מחריד. כולנו נוצחנו עתה. כולנו הפסדנו. לא נטהר אלא במעיינות אהבת ישראל". כך כתב ד"ר עזריאל קרליבך באותו היום בו טבעה "אלטלנה", אותה נדנדה רעועה בגופה, אך מקודשת ומפוארת ברוחה.

כמי שחונך על ברכי תורתו של ז'בוטינסקי ועל אדני מנהיגותו של בגין, "אלטלנה" היא עבורי צלקת אותה אשא בלבי כל חיי. כטבען של צלקות, גם ה"אלטלנה" אוצרת בתוכה זיכרון של כאב עצום. אך כחלק מהצלקות, גם פאר וכבוד טמונים בחובה. כבוד על היותי חלק ממחנה שתרם תרומה מכרעת לביסוס הריבונות היהודית בארץ-ישראל, פאר על זעקתו של מפקד המרי, מנחם בגין הקורא לחייליו כשדמעות חונקות את גרונו: "לא תרימו יד על אח! רק לא מלחמת אחים!".

את ספרך "אלטלנה" קראתי מיד עם צאתו לאור. נכון הוא ששנים רבות חלפו מאז, אבל אנייה זו, ששולחיה ביקשו להיטיב עם העם בישראל, עודנה בוערת. פרשיות מעין אלה לעולם אינן נגמרות, ולעולם ניתן להמשיך ולגלות בהן תובנות חדשות, ופרטים מוכמנים ראיתי כי אינך שוקט על שמריך ואתה מבקש לחשוף כל פרט אפשרי כדי שהפרשה תיחשף במלואה עד הפרט האחרון. התרגשתי, כפשוטו, לראות שכדי כך הגיעו הדברים כשגאלת לאחרונה את שמם הטוב של חמישה מלוחמיו הבכירים של אצ"ל.

צפיתי בעניין רב בראיון שערך עמך אהרן ברנע בערוץ הכנסת, על פרשת "אלטלנה", והתרשמתי במיוחד מכמה וכמה תובנות מופלאות שעלו בו, אודות מספר החלטות, חלקן שגויות וחלקן מפתיעות, אשר התקבלו לאורך השנים בידי בכירים בדרגים השונים במדינת ישראל. אני סבור כי ראוי ביותר שהראיון ישודר אף בערוצים אחרים, לטובת קהלים צעירים שפיסת ההיסטוריה המכוננת הזו אינה ידועה להם כלל ועיקר. אני מאחל לך עוד שנים ארוכות, פוריות ובריאות!

שלך, בברכה ובהערכה רבה  – ראובן (רובי) ריבלין. ירושלים.

"הוקרה נשיאותית", כינה "ידיעות אחרונות" ברשימה נוספת (05.12.2016) את מכתבו של הנשיא.

* * *

מדי שנה, ביום השנה להשמדתה של "אלטלנה", נושאים נשיא המדינה וראש הממשלה דברים בבית העלמין בנחלת-יצחק למרגלות קבריהם של 16 חללי הפרשה העצובה הזו (אחד מהם היה "שתול" של ה"הגנה" בתוך האצ"ל); שלושה חללים נוספים, שנשלחו להילחם באצ"ל, טמונים בבתי עלמין אחרים.

השנה יחזור האירוע על עצמו. נראה לי, שבמלאות 70 שנה למדינת ישראל, ו-70 שנה לכמעט-מלחמת אחים זו, צריכים, אחת לתמיד, להיאמר דברים על ידי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בישיבת ממשלה, בשבוע בו יחול יום השנה לפי הלוח העברי, ט"ו בסיון. הדברים, בפשטותם, צריכים להוות משקל נגד למה שנאמר בישיבות הממשלה שהניחו את הבסיס לירי התותח.

חובה למחוק מעולי "אלטלנה", המתים והחיים, בפרט, ומהאצ"ל והנהגתו בכלל, את התו של מורדים בממשלת ישראל. עולי "אלטלנה" התחיילו לצה"ל, נלחמו במלחמת העצמאות ובמלחמות שבאו אחריה, וגם נפלו בשדות הקרב. גדודי האצ"ל היו מרכיב בהקמת צה"ל וגופות חלליהם טמונות בבתי העלמין הצבאיים ברחבי ישראל.

שלמה נקדימון הוא חוקר ועיתונאי, חתן פרס סוקולוב לעיתונות.

מאמר זה פורסם לראשונה בגיליון מס' 210 של רבעון 'האומה': הבמה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות, היוצא לאור על-ידי מסדר ז'בוטינסקי ונערך בידי יוסי אחימאיר. המאמר מתפרסם באדיבות מערכת 'האומה'.