הכנסת צריכה להגדיר למשפטנים את מעמדם הראוי: עובדי ציבור שמצייתים לחוק המפורש ותפקידם לסייע לנבחרי הציבור
אין דבר אבסורדי יותר מאשר המאבק של היועצים המשפטיים על "עצמאותם" מול נבחרי הציבור שהם אמורים לשרת. כל ההצעות לתיקון בעניין הזה הן הרבה פחות ממה שצריך להיות בפועל. למעשה, יועצים משפטיים צריכים להתמנות כמִשְׂרת-אמון של נבחרי הציבור ולתפקד בדיוק כמו מנכ"ל או דובר. תפקידם הוא לסייע ככל האפשר לנבחרי הציבור לממש את מדיניותם – ושום דבר אחר.
התפיסה של אנשי המשפט, לפיה יש איזה עולם ערכים מיוחד ("מהות הדמוקרטיה"), שעולה על לשון החוק ומציבה אותם מעל לשלטון הנבחר, היא הבל ורעות רוח, סוג של תפיסת שלטון אנטי-דמוקרטית מסוכנת. אין פה בכלל מקום לדיון, ויכוח או פשרה. אין ליועצים משפטיים שום מעמד מיוחד, ואין להם שום הכשרה שמאפשרת להם לשקול שיקולי מדיניות או חוקיות מעבר למה שנאמר בחוק. נקודה.
כמו כל מִשְׂרת-אמון, גם היועץ המשפטי צריך להודיע לנבחר הציבור הממונה עליו כאשר לדעתו הוא טועה או כאשר הוא מוצא בעיה. הוא גם צריך להתריע כאשר לדעתו החלטה מסוימת תיפסל בבית-משפט. זה לא שונה ממנכ"ל משרד, שצריך להגיד לשר שלו שלדעתו מדיניות איננה ישימה או תיכשל. אבל אם השר מחליט לעשות בכל זאת – או שמבצעים, או שמתפטרים. אין אפשרות אחרת, שמסמיכה את המנכ"ל להתנגד ולהכשיל את השר מתוך המשרד.
מדוע המשפטנים שלנו בטוחים שהם שונים, ושיש להם מעמד נורמטיבי על-שלטוני ייחודי? התשובה נעוצה בשטיפת מוח העזה שהם עוברים במהלך הכשרתם ושירותם. וכאן יש לשאול: האם יש לשטיפת המוח הזו בסיס עיוני רציני כלשהו? התשובה, מבחינה אינטלקטואלית, עגומה עד מאוד; לוּ לא הייתה טראגית, היא הייתה קומית.
הגורו ברק
במשך שנים אני מבקש מכל חסידי "הדמוקרטיה המהותית" לספק לי את היסודות ההגותיים של התיאוריה הפוליטית שלהם, שמצדיקים מתוך עקרונות ברורים ומוסכמים את הסמכתם לקבוע אילו ערכים קונקרטיים עומדים בבסיס "מהותה" של הדמוקרטיה. אותם יסודות המעניקים להם את הכוח והזכות לפסול החלטות פוליטיות שלדעתם – ומספיק שזו דעתם – אינן מקיימות את אותם ערכים.
שוב ושוב הם שבים ובאמתחתם אותו מקור: כך אמר אהרן ברק, הגורו אביה מולידה של "הדמוקרטיה המהותית". אמנם אין חולק על כך שברק הוא אדם מתוחכם ומשפטן מוכשר, אבל כל מי שיעיין בכתביו באופן חסר פניות יגלה בנקל שהוא מחוסר כלים וידע בכל הנוגע להגות מדינית, מדע המדינה או פוליטיקה השוואתית.
השופט ברק פשוט המציא מעין תיאוריה קלושה, חסרת קשר למציאות ולהגות רלוונטית כלשהי, והצדקותיו אינן עולות כמעט במאומה על הרטוריקה ההיסטרית שאנו מורגלים לה מבית היוצר של השמאל.
כן, יסלחו לי המלכים-הפילוסופים הערומים: האמת המרה היא שאין כאן שום תובנה עמוקה או הגות מדינית פורצת דרך. להפך, יש כאן פשטנות ופרובינציאליות במימדים מדאיגים. ה"תיאוריה" המשפטית הנורמטיבית היא בעיקר אוסף של קלישאות וכינויים מלאי פאתוס כמו "שומרי סף", "מידתיות", "זכויות אדם", ו"אל תשכחו מה קרה בגרמניה הנאצית!".
הסיסמאות הללו אולי מצלצלות טוב, אבל הן חסרות מובן ברור וקשר למציאות משטרית כלשהי. כלומר, זו איננה תיאוריה פוליטית – זהו מסע יחסי-ציבור, תעמולה ושרלטנות.
גילדה של בורות
את שטיפת המוח הזו עוברים כל המשפטנים, אבל היא כשלעצמה לא מספיקה כדי להסביר את הדבקות של אנשים אינטליגנטים ברעיונות מגוחכים. כאן כבר משחק טבע האדם. המשפטן, ככל אדם, מתפתה בנקל לאמץ תיאוריה – חסרת-יסוד ככל שתהיה – שמסבירה מדוע דווקא הוא מפגין שילוב נדיר של תבונה ומוסריות, שראוי שיזכוהו בתהילה, מעמד ציבורי מיוחד ושפע של סמכות ללא אחריות.
בדיוק באותו אופן כמעט כל סטודנט לפילוסופיה משתכנע לרגע מאפלטון שאולי באמת צריך להקנות לפילוסופים כוח שלטוני, אבל אז הוא מתפכח ומתבגר; המשפטנים לעומת זאת, ממשיכים לשירות המדינה.
השכנוע העצמי הזה של משפטנינו, כאילו לימודי המשפטים מקנים להם כלים לשיפוט מדיני או מוסרי ייחודי והופכים אותם לאנשים יוצאי דופן, הוא תופעה מדאיגה עד מאוד. יש שם לאנשים שמאמצים תיאוריה מוזרה בכזו התלהבות: הם חסידים אידיאולוגיים: אנשים שרעיון כלשהו הקסים אותם עד כדי אובדן יכולת שיפוט כללי ועיוורון מובנה, הן ביחס למציאות והן ביחס לעצמם.
מה קורה כשאידיאולוגיה משיגה כוח לאנשיה, אנחנו כבר יודעים. היא יוצרת גילדה שמשלבת בורות בתחומי המדיניות והיעדר מודעות עצמית, עם "תובנות" לוהטות שמצדיקות אותה כאוחזת הראויה הבלעדית בשלטון. מבקרי האידיאולוגיה והגילדה הופכים לאויבי המוסר והצדק, אנשים חשוכים ומרושעים שיש להוקיע ולחנך מחדש.
יתר-על-כן, כאשר הגילדה זוכה בכוח שלטוני, ולא משנה איך ובשם אילו ערכים, מתחיל תהליך שבו היא עוברת הידרדרות מתמדת. בשלב ראשון היא מאבדת את הריסון, אחריו את הבושה, ולבסוף אובד לה גם מעט השכל הישר שעוד נותר לה.
לצערנו הרב, זה פחות-או-יותר השלב שהגענו אליו בישראל, והגיע הזמן להשיב את העולם המשפטי אצלנו למימדיו הנכונים.
כמובן, זה לא יקרה מעצמו, מפני שחסידים אידיאולוגים לא נוטים לוותר על הכוח שהם נטלו לעצמם. ובכל זאת, על נבחרינו לשים קץ לאבסורד המשפטי הזה ולהגדיר למשפטנים וליועצים את מעמדם הראוי: עובדי ציבור, שמצייתים אך ורק לחוק המפורש, ומשרתים בנאמנות וחפץ לב את נבחרי הציבור.
כך נכון בדמוקרטיה מתפקדת כהלכה, ואין אחרת.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
הייתי מוסיף גם אפקט סלקציה – משפטנים שמתנגדים לאבסורד מנופים מעמדות השפעה.
מאמר מעולה!
הכללה (והפשטה) של התופעות המוזכרות מובילה למסקנה עוד יותר רדיקאלית:
אתחיל עם דוגמה – מינויים באקדמיה ע"י פרופסורים המשמרים את טהרת האג'נדה במדעי החברה והרוח והמשפט וכו', בתהליך רקורסיבי "אינסופי", מכשירים אנשי תקשורת בעלי אג'נדה מסוימת.
התוצאה היא גילדות גם בתקשורת, בנוסף למשפט ולאקדמיה.
התוצאה של הנ"ל היא DNA עם אג'נדה מסוימת בכל הממסד בישראל (לרבות כוחות הבטחון).
יש המכנים זאת "חונטא".
כרמי
צל"ש לאמיר אוחנה על החוק !!!!
כל זה ידוע. השאלה היא איך לנמק את הטענות ואיך לפרק את הטיעונים המתוחכמים של מערכת המשפט ומשנתו של ברק. בזה צריך להתמקד.
מי הסמיך את בג"ץ לפסול חוקים? אהרן ברק קבע כי בלא חוקה הדמוקרטיה בישראל שברירית. קביעה ללא יסוד בהשואה לתקדימים הסטוריים.
https://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/17768
שתי הערות:
– "כמו כל מִשְׂרת-אמון, גם היועץ המשפטי צריך להודיע לנבחר הציבור הממונה עליו כאשר לדעתו הוא טועה או כאשר הוא מוצא בעיה. הוא גם צריך להתריע כאשר לדעתו החלטה מסוימת תיפסל בבית-משפט."
רן ברץ ראה הוזהרת!
ה"נאורים" מסמנים אותך ובקרוב דינה זילבר תדון בתלונות אנונימיות אודותיך, בחשד שזרקת משפט לראש הממשלה בהקשר לעמדותיך השמרניות ובעצם ניסית לנצל את תפקידך כדובר ראש הממשלה לצורך קידום תפיסות הפוליטיות שלך בניגוד לאינטרס הציבורי ובצורה לא מידתית…
הוא כבר סומן בעבר- כאשר היה מועמד למשרת אחראי הסברה במשרד רוה"מ, והמינוי בוטל. אילו הוא היה מקבל את המינוי ועובד עם רוה"מ היה קל יותר למצוא מישהו/מישהי במשרד רוה"מ שיתלונן נגדו (אנונימית כמובן).
אלון, הוא סומן ע"י הממסד השמאלני עוד הרבה קודם.
כתלמידו המובהק של פרופ' שקולניק במחלקה לפילוסופיה באוני' העברית הוא יועד ע"י האחרון לרשת אותו בתפקיד.
מה גם שלאורך חמש שנים (אם אינני טועה) ברציפות, הוא זכה בסקרים כמרצה המצטיין המוצלח והאהוד ביותר על הסטודנטים במחלקה לפילוסופיה.
עכשיו תבינו עוד משהו: באקדמיה קיים נוהג למנות לתפקיד שמתפנה מרצה מצליח מתוך המחלקה עצמה. ככה המחלקה בונה לעצמה שם.
אז מה עשו "שומרי הסף" השמאלנים שבהנהלת האוני' העברית כאשר פרופ' שקולניק עזב?
הם הפרו את הנוהג הקיים, הם התעלמו מכל הסקרים כמו גם מדעתו של פרופ' שקולניק עצמו שראה בד"ר ברץ את ממשיכו ויורשו ובמקום לקדם ולמנות את ד"ר רן ברץ הביאו במקומו מישהו מאוני' ב"ש… מרצה בינוני אבל!! בעל אידאולוגיה "נכונה" המיישרת את הקו עם מי שצריך, מתי שצריך, ועם מה שצריך…
בהמשך הנהלת האוני' העברית "העזיבה" את ד"ר ברץ.
הסטודנטים כמובן הפסידו מרצה מעולה, האוניברסיטה והמחקר האקדמי הפסידו אבל "בעלי הבית" מהשמאל שאחיזתם באקדמיה הולכת ומתהדקת, שחררו אנחת רווחה אידאולוגית.
התנהלות שכזו נראתה קודם לכן במשטר הסובייטי ובעוד כמה משטרים מאותו הזן.
אגב, בסוף, אנחנו, כלל הציבור הישראלי, הרווחנו ובגדול כי ד"ר ברץ ייסד את האתר "מידה" והשאר היסטוריה.
שתי הערות:
– מר ברץ כותב – "כמו כל מִשְׂרת-אמון, גם היועץ המשפטי צריך להודיע לנבחר הציבור הממונה עליו כאשר
לדעתו הוא טועה או כאשר הוא מוצא בעיה. הוא גם צריך להתריע כאשר לדעתו החלטה מסוימת תיפסל
בבית-משפט." אני הייתי מרחיק לכת אף יותר – על היועמ"ש להציע דרכים משפטיות שיאפשרו את ביצוע
המדיניות. קרי – להמליץ לשר על תיקוני חקיקה או חוקים חדשים אשר יאפשרו את ביצוע המדיניות, תיקונים
נדרשים במדיניות, על – מנת שתעמוד בתנאי החוק וכו'. בקיצור – פעילות פוזיטיבית, קונסטרוקטיבית, ולא רק
מניעתית.
– נמאס כבר לשמוע על "גאונותו" של מר אהרון ברק. מצטער, הקלישאות הנשמעות מפי ברק וחסידיו השוטים הינן
כל כך רדודות, וכמובן נטולות היגיון כלשהו. "הכל שפיט". בסדר מר ברק. התוכל למצוא תרופה לאלצהיימר
לפרקינסון, או לסרטן, לפתח אנטיביוטיקה חדשה, או לפתור איזושהי מן הבעיות המעיקות על האנושות בזמננו ?
אם לא, הנח לגאונים האמיתיים לפעול, ועזוב אותנו לנפשנו. אשמח אם מישהו מן הקוראים יוכל להצביע ולו על
אמירה אחת מפי ברק שיש בה מן החוכמה או הגאונות.
–
הנה דוגמה: בנאום שנאם ברק לאחרונה,אמר בפסקנות כי הוא מעולם לא התעניין באג'נדה של מועמדים לשיפוט בעליון,רק בערכים שלהם וביכולת המשפטית שלהם ומיד הוכח שהוא גאון,האף שלו לא התארך למרות השקר הגס,("לרותי יש אג'נדה").
וברצינות,אני לא משפטן,אבל "הלכת אפרופים" שהמציא חייבת להיכנס לספר השיאים של גינס. הרי מה קבע ? לא חשוב מה שכתוב בחוזה בין שני צדדים בצורה ברורה ובהסכמה,מה שחשוב זה מה חושב החכם באדם,(או במילים אחרות,השופט),שהצדדים "התכוונו" כשחתמו על החוזה. מזל שהשופט דנציגר קבר את ההלכה ההזויה הזאת,אחד הדברים הטובים הבודדים שעשה. אבל דנציגר עשה שרות חשוב עבור הלוחמים בדיקטטורה של בג"ץ. הוא כתב למעשה(לא ביודעין),שבג"ץ מפר ברגל גסה את החוק כאשר הוא פוסל חקיקה של הכנסת,כי נדרשת הסמכה מפורשת בחוק לפעולה כזאת,(בג"ץ עיכוב גופות המחבלים ע"י הממשלה) וגם אם נחפש בנרות לא נמצא בשום חוק הסמכה מפורשת לבג"ץ לבטל חוקים וזה מעשה ידיו של לדיראון עולם הפיראט המשפטי אהרון(הכל שפיט,האדם הנאור,האדם המידתי,האדם הסביר) ברק. מדובר בפוליטרוק עם השכלה משפטית. ההגדרה: השופט הטוב ביותר בין הפוליטיקאים והפוליטיקאי הטוב ביותר בין השופטים מתאימה לברק ככפפה ליד…
ההצעה של איילת שקד גרועה ואמרו לה את זה היום בועדת חוקה. היא מעניקה ליועצים קביעות של 7 שנים במקום שיתחלפו עם חילופי השרים.
נכון, אבל היא מנסה למצוא פשרה שגם חברי 'כנופיית שלטון החוק' יקבלו ואפשר יהיה להעביר את החוק בקלות יותר. זו הגישה שלה לאורך הקדנציה. למתן את ההצעות שעולות מהימין כדי להעביר אותן בקלות יותר לנוכח ההתנגדות של שופטים ויועצים לשעבר ובהווה שאחריהם כרוכים חברי הכנסת מהאופוזיציה וסיעה אחת בקואליציה. יכול להיות שעדיף היה ללכת איתם ראש בראש ולהסתכן שההצעות יפלו ושום דבר לא ישתנה.
איילת שקד ונפתלי בנט עובדים בשביל השמאל. הם לא עושים דבר לקידום העקרונות של המחנה הדתי-לאומי ואחרי כל צעד שהם עושים לחיזוק השמאל אנשי השמאל תוקפים אותם על איזו אמירה "לאומנית" כביכול שלהם – כדי לעזור להם להמשיך למכור לבוחריהם התמימים את הדימוי הלאומי הכוזב.
הגדרת תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה1
עם קום המדינה ממשלתה הזמנית של מדינת ישראל העצמאית התכונה להשאיר את הפיקוח על הליכים פליליים בידי שר המשפטים. התובע הכללי לא הוזכר כלל, דובר על תפקיד שונה – עובד מדינה שיכונה "היועץ המשפטי לממשלה", שתפקידו להגיש לממשלה על פי דרישתה חוות דעת משפטיות לא מחייבות. עם כינונה של הממשלה הקבועה רצה ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון משקל כנגד משרד המשפטים שהיה בידי שר המשפטים פנחס רוזן מהמפלגה הפרוגרסיבית. תפקידו היה לתת יעוץ משפטי לממשלה ולרשויות השלטון ליצג את המדינה בפני בית המשפט. כיום היועץ המשפטי לממשלה הוא גם התובע הכללי ומחזיק כח ריכוזי מאוד, סמכויות רחבות היקף במידה שאין כמותן במשטרים דמוקרטיים אחרים. הוא גם בעל כוח פיקוחי, הוא מבקר באם הממשלה מקיימת את החוק. בידיו סמכות להתערב בשיקול דעתן של רשויות שלטון אחרות. לבקש את יושב ראש הכנסת ליטול חסינות מחבר כנסת. השתלשלות הגדרת תפקידו של היועץ המשפטי הוא ספור השתלטות בית המשפט על שתי הרשויות האחרות.
*היועץ המשפטי הראשון יעקב שמשון שפירא (1950-1948), שאף להגדיל סמכויותיו ושכנע את שר המשפטים פנחס רוזן, שעליו להעביר לידיו גם את סמכויות התביעה. בכך ממשלת ישראל העניקה סמכויות נרחבות לעובד מדינה שאינו נבחר ציבור ואינו נושא באחריות כלפי הציבור. זוהי סטיה חדה מהדגם הבריטי אותו התכונה הממשלה לשמר בו היה התובע הכללי חבר פרלמנט שנשא באחריות הציבורית הנובעת מכך. אלא שבתקופה זו עדיין היתה כפיפות וזהות שאינטרסים מוחלטת בין היועץ לממשלה לבין הממשלה אשר היתה רשאית לפטרו.
*חיים כהן (1960-1950) כיהן חודשים אחדים הן כשר המשפטים והן כיועץ המשפטי לממשלה (בטרם הורכבה הקואליציה). משאיבד את משרת שר המשפטים עקב החזרתה משיקולים קואליציונים לפנחס רוזן, ניסה להיות עצמאי ותבע את חבר הכנסת מהקואליציה מבלי להודיע על כך לממשלה. עתון הארץ – זה העתון המצדד כיום ב"שלטון החוק" של היועץ המשפטי ביקר קשות את המהלך בטענה שיש לרסן את היועץ על ידי כך שאו שיהפך לשר נושא באחריות או יהיה כפוף מוחלטות לשר המשפטים.
*גדעון האוזנר (1962-1960), דרש עצמאות מוחלטת, בלחצו קמה ב- 1962 ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט. הועדה קבעה שהיועץ המשפטי הוא "חופשי ועצמאי" אם כי עליו להתייעץ עם שר המשפטים, במידה והשר חולק על דעתו יש לו זכות וטו וזכותו ליטול לעצמו את סמכויותיו של היועץ המשפטי. יחד עם זאת הועדה ניסתה לכונן את מעמדו החוקתי של היועץ המשפטי לממשלה כפקיד ציבור בעל שיקול דעת שיפוטי העומד בראש מערכת התביעה הכללית.. כאן לראשונה נקבעה הזהות שבין משרת התובע הכללי ליועץ המשפטי, כיון שלדעת הועדה או לדעתו של אגרנט, ריכוזיות זו הינה ראויה…בתור התובע הכללי עליו ליצג האינטרס הציבורי ושמירה על קיום החוק ולעמוד בראש התביעה הכללית. בתור היעוץ המשפטי לממשלה עליו לתת יעוץ משפטי לממשלה ולרשויות הממלכתיות האחרות. כמו כן יעוץ וסיוע לממשלה בהכנת חקיקה. לדעת בית המשפט ולדעתו בלבד, על היועץ המשפטי להיות בעמדת כח חזקה יותר מהממשלה, כדי שלאליטות השלטוניות לא תוכלנה להשתמש במערכת והתביעה וגם היעוץ… למטרות אינטרסנטיות. הנחת היסוד המובלעת כאן היא שלמוסדות השלטוניים הנבחרים להם בלבד אינטרסים אנוכיים, משמע עניינם אינו קידום מדיניות לטובת המדינה. לשיטת בית המשפט משילותן של האליטות השלטוניות הנבחרות היא פגיעה ביסודות הדמוקרטיים המערכת המשפטית לעולם נקיה מאלו, ורק בית המשפט מציל את הדמוקרטיה…
במילים אחרות,כל עוד לא יפוצל התפקיד הכפול של פקיד ממונה ליועץ משפטי לממשלה במשרת אמון של הממשלה,שמשרת אך ורק את הממשלה בלי התנהלות הזויה של עוכרי דין כמו דינה זילבר ועוזר לה לקיים את מדיניותה עליה קיבלה את אמון הבוחר במסגרת החוק ותובע ראשי,שום דבר לא ישתנה. אבל לצערי בנימין שפנתניהו,שכל פעולותיו נגזרות ממצבו האישי ולעזאזל המדינה לא מאפשר לעשות. רק אחריו יש סיכוי להחזיר לשפיות את הייעוץ המשפטי וגם אולי את בג"ץ.
הגדרת תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה2
———–כך בהקצנה עיוות את מהותה של הדמוקרטיה, בית המשפט הוא הגוף אשר מעצם הגדרתו הינו לא דמוקרטי אשר כופה את דעתו הבלעדית. תוך כדי פסילת המערכת המדינית עשה את שהוא פוסל באחרים נטל את השררה. באשר לכפל התפקידים של היועץ, משרתו של היועץ המשפטי לממשלה אינה דומה לזו של התובע הכללי במדינות בהן היא קיימת וטעות היא להשוות בינהן. התובע הכללי שם הוא אישיות פוליטית והוא חלק מהממשלה. אחריותו היא בקביעת מדיניות תביעה ולא בידיו ההחלטות חקירה והעמדה לדין של מקרים מוגדרים.
*מאיר שמגר (1975-1968), לשעבר הפרקליט הצבאי הראשי. בשנת 1968 הוכנס לחוק יסוד הממשלה תיקון בו נקבע כי "שר הממונה על ביצועו של חוק רשאי ליטול לעצמו כל סמכות, למעט סמכות בעלת אופי שיפוטי, הנתונה על פי אותו חוק לעובד מדינה". זמן קצר לאחר מכן, נסע שמגר בשליחות ושר המשפטים שפירא התכון כנהוג להחליפו. שמגר טען שסמכויות היועץ המשפטי לממשלה הנן "בעלות אופי שיפוטי", והשר אינו יכול ליטול אותן לעצמו. התפישה לפיה העומד בראש התביעה (כיון שהיועץ הוא גם תובע…)– שהינה צד ובעלת עניין בכל תיק פלילי גם ממלא תפקיד שיפוטי ולא תפקיד של עריכת דין, זרה להגדרה של משפט. השר שפירא ויתר על הזכותו ליטול לעצמו את סמכויותיו, ובכך השמיט מידיו אמצעי חשוב להבטחת הכפפותו של היועץ לממשלה. לשמגר נתאפשר להנהיג שינוי מהותי בהגדרת המשרה: לפיה היועץ הינו שופט שומר צעדי הממשלה. לפי השקפתו, היועץ המשפטי ממלא תפקיד שיפוטי ועליו להיות הפוסק שלה בענייני משפט. אם דעתו אינה נוחה מצעדי הממשלה, הרי שזכותו לסרב לייצגה או אף לשלול מעורכי הדין האחרים במשרדו רשות לעשות כן. בשל אותה תפישה החליט שעליו אף ליזום מהלכים. על כן, נהג לפרסם את חוות דעתו המשפטית, והפיצה כנורמה מחייבת. כך צבר מאות חוות דעת משפטיות המשמשים את פקידי משרד המשפטים. מעורבות היתר שלו בפיקוח על פעולותיה של הממשלה גם הובילה אותו לתחומי הפעילות העיקריים של הממשלה אלו הם דוקא התחומים הפוליטיים ובהמשך אף הדיפלומטיים ולא שיפוטיים, אשר הושא לא היה אמור לעסוק בהם, שעד אז היו סגורים בפני היועץ המשפטי אלא אם כן נדרשה חוות דעתו. דרך פעולה זו התאימה לו מבחינת העוצמה שהוא החזיק אך גם לרצון בית המשפט להשתלט על עניני המדינה, ושלתוכו הוא עתיד להשאב בתיזמון המתאים על פי שיטת הותק להיות לימים גם נשיא בית המשפט העליון.
*אהרן ברק (1978-1975) המשיך בהרחבת התפקיד. הוא נקט בהליכים הפליליים נגד כמה מן האישים בצמרת מפלגת העבודה . כך נשתרשה הדעה –שרק יועץ משפטי בלתי תלוי באמת, וחף מכל שיקול פוליטי, מסוגל להילחם בשחיתות השלטון. אותה פעולה היא תפקידו של התובע הכללי ללא כל קשר להיותו או כמוטב אי היותו יועץ משפטי. אלא שלדעת אהרון ברק, סמכותו של היועץ המשפטי הינה לפסוק מה חוקי, וגם לאכוף פסיקתו. כאשר הגיש כתב אישום נגד אישיות ציבורית ממפלגה בקואליציה, הודיע על הענין לשרים הנוגעים רק לאחר מעשה. כפועל יוצא מתפישתו את תפקידו: שופטים אינם נועצים בפוליטיקאים לקבלת ההחלטותיהם. לאחר המהפך הפוליטי בשנת 1977 ברק נאתר לבקשת ראש הממשלה החדש מנחם בגין להשאר בתפקידו. עניין זה נוצל מאוחר יותר על ידי הממסד המשפטי להגדרת תפקיד היועץ כא-פוליטי שאינו בר החלפה על ידי ממשלה מכהנת. בשל שיקולי הרכבת קואליציה מנחם בגין שמר את תיק שר המשפטים זמנית לעצמו אך האציל את סמכויות הניהול בידי היועץ ברק שהוזמן להשתתף בכל ישיבות הממשלה. ברק מיהר לנצל את המצב לכדי קביעת המדיניות הממשלתית כולל בענייני החוץ.
הגדרת תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה3
* יצחק זמיר (1986-1978) קיבל כמובנת מאליה את משרה בעלת עוצמה על הנורמות שהשאיר אהרון ברק והתערב בהחלטות ממשלה גם כשלא היה בהן דבר שנגד את החוק. גם הוא ניצל את היותו המיצג המשפטי להטלת מורא. כך בתוקפנותו ניצל מעמדו למעשים פוליטים משהוזכר לו כי תפקידו לעזור לממשלה להוציא לפועל את מדיניותה בדרך חוקית , הגיב כאילו אין זה מן היושר. הוסיף לדרישה הקודמת להתיחסות אל דעתו כאל פסק דין, את זכותו לא ליצג את המדינה אם תסרב ואת האיסור לשכור עורך דין אחר. זאת למרות חוסר הסיס החוקי לכך.
*יוסף חריש (1993-1986) ב1993 הוגש כתב אישום נגד שני חברי ממשלה ממפלגה בקואליציה. היועץ דרש לפטרם ראש הממשלה יצחק רבין סרב מאחר שרוב נבחרי הציבור נדרשים להתפטר רק לאחר הרשעתם, ושום חוק אינו קובע מפושות מתי על שר להתפטר. גם חוק שהיה אמור להיכנס לתוקפו קבע כי שרים יתפטרו רק לאחר שהורשעו. היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש סרב ליצג את ראש הממשלה בבג"ץ על שום אי חוקיות עמדתה לדעתו. על פרקליטת המדינה דורית בייניש הוטל תפקיד כפול לייצג הן את היועץ המשפטי והן את ראש הממשלה. אהרן ברק שהיה בעת ההיא סגן נשיא בית המשפט העליון, קבע שהשאלה אינה באם חרג חריש מסמכויותיו בסרובו לייצג את הממשלה, אלא האם החוק מתיר לראש הממשלה להתעלם מחוות דעתו של היועץ המשפטי.. הממשלה טענה שכפל תפקידים זה מונע את יצוגה הנאות. אהרון ברק טען שהממשלה זכתה הייצוג מיטבי, על היועץ המשפטי לממשלה לייצג את ראש הממשלה על פי התפישה המשפטית שלו. לשיטתו היועץ הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת דעתו היא הקובעת תמיד והיא על כן עמדתה הרשמית של הממשלה והרשות המבצעת כולה. בכך קבע כי היועץ המשפטי לממשלה איננו היועץ המשפטי של הממשלה… אלא הפוסק המחייב עבורה בענייני משפט. בית המשפט העליון הגדיר את היועץ כסמכות המשפטית המכרעת בשירות המשפט הציבורי והכי חשוב: היועץ הינו כפוף לפיקוח בידי בית המשפט העליון בלבד תוך ביטול שיקולים פוליטיים של השלטון. מעתה כוחו של היועץ המשפטי נעשה חסר גבולות. כנהוג עד אז אם עניין אי חוקיותו של מהלך זה או אחר אינו חד משמעי ולדעת הממשלה אין במעשיה דבר עברה היא יכלה לא לקבל המלצותיו ולהגן על עצמה בבית המשפט, שכן גם בין משפטנים קימים חלוקי דעות. משבית המשפט העליון קבע את מוחלטותה של חוות דעת היועץ, הוסרה גם מגבלת הצניעות של בעל משרה המודע לשיקולים אחרים. בפסיקתו השתלטנית של אהרון ברק וחזרתם של משפטנים על כל דבריו, החסרונות: או שהיועץ כמי שמקורב אצל הרשות ומייעץ לה יתקשה בחקירתה או בהעמדה לדין, או כפי שמתגלה במציאות, יועצים משפטיים מונעים להראות עצמאיים ובכך אינם מסייעים לממשלה להשיג מטרותיה במסגרת החוק ואינם מייצגים אותה כראוי בבית המשפט.
בנסיון לתקן את המעוות מינה שר המשפטים צחי הנגבי ועדה בראשות לא אחר מהשופט מאיר שמגר, אותו מאיר שמגר שבהיותו היועץ המשפטי היה האחראי לחלק מהותי מהקילקולים. הוא החזיר את קביעתו של השופט אגרנט שהסמכות האחרונה בשאלת מדיניות היא של הממשלה, ועצתו של היועץ המשפטי אינה מחייבת אותה עוד קודם להכרעת בית המשפט. אלא ששמגר פסל חלוקת תפקידים כיון שלדעתו חלוקה של סמכויות עלולה ליצור תחרות של מאבקי כוח מיותרים וסירבול ואף כפילויות וחוסר עקיבות במערכת.. לפתרון הבעיות המליץ "כי ייעשו מאמצים למתן את המתחים הפנימיים". התוצאה שהבעיות לא נפתרו אלא אף הוחרפו. הועדה לא הציעה דרך לתיקון מעוות זה של התעלמות ממהות השפיטה הבנויה על בחינה והכרעה בין צדדים מנוגדים אשר צריכים להיות מיוצגים ולהשמע. לא צריכה להתקיים "אחידות" כאשר מדובר במשפט. שמגר גם הביע דאגה להנמכת מעמדו של היועץ…לב העניין הוא שבידי היועץ כח רב מדי. מאיר שמגר גיבש את תפישתו בהיותו בעבר פרקליט צבאי ראשי. לדבריו, "בצבא ידעו שחוות הדעתו היא המחייבת על פי דין ונוכחותו בישיבות לא נועדה לשתיקה אלא להבעת דעתה" לתפישתו, דעתו של התובע היא אשר צריכה לקבוע, גישתו החד מימדית לא השתנה גם לאחר שכהן כנשיא בית המשפט העליון! מכך מתבררת גישת שפיטתו ובתור העומד בראש את שהעביר לשאר!
הגדרת תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה4
במצב כיום במדינת ישראל מוענקת לאדם אחד ליועץ המשפטי שאינו נבחר ציבור ושאינו מחויב לתת את הדין, הזכות החוקית לבטל מדיניות ממשלתית או אף להכתיב מדיניות משלו. סמכותו חלה על כל ההבטים של השלטון. הוא הקובע מי רשאי לכהן כשר במשרד מסוים ומי לא. כך התגלגלו העניינים בלא כל תוקף חוקי. הממונה על "שלטון החוק" פועל ללא כל סמכות חוקית. זהו אחד העיוותים הרבים של הדמוקרטיה הישראלית בידי מערכת משפט. עו"ד דוד ליבאי, פרופסור למשפטים ועורך דין פעיל שכיהן כשר המשפטים מטעם מפלגת העבודה, טען כי כל ניסיון להחליש את היועץ המשפטי "מערער את שלטון החוק" זוהי טענה של איש הממסד המשפטי ולא פוליטיקאי שמחוייב בראיה רחבה של השלטון. נשווה את הממשלה לאדם פרטי או בעל תפקיד או גוף מוסדי כלשהו, האם יבחרו אלה עורך דין ליעוץ או ליצוג אם הוא גם תובע? ועוד יותר אם הוא גם שופט? חמור מכל זהו חסול זכותו של בעל דין ליעוץ וליצוג משפטי לפי נקודת ראותו, זהו קעקוע יסודות המשפט. כיום אי מתן זכות לטיעון וליצוג נאות הינה נורמה בכל הערכאות. שופטים פוקדים על באי כוח של בעלי דין מה לטעון ומה לא בהתאם לתוצאה הרצויה להם במשחק המכור מראש, מעל לראשם של אלו האחרונים. כיום בישראל משפט ראוי לשמו על פי רוב כנורמה אינו קיים.
יש להוציא את משרת היועץ המשפטי לממשלה ממשרד המשפטים. המצב דומה לזה שהיה לבן גוריון מול המפלגה הפרוגרסיבית ששלטה במשרד המשפטים ולכן הקים בן גוריון את משרת היועץ כנגד משרד המשפטים. ניתן לכפיף למשל את המשרה למשרד ראש הממשלה. בכל מקרה יש לחזיר את המשרה לקשורה לכל ממשלה כפי שהיה עד אהרון ברק שהיה מקרה יוצא דופן כאשר מנחם בגין בקשו להשאר, וחסל סדר כהונת שבע השנים. גם כמובן להפרידה ממשרת התובע הכללי! על כל פנים אין לחזור על אותו דבר ההבל של הקמת ועדה בראשות שופט, לא מכהן ולא גמלאי. לשופטים אין כל כישורים וידע לא במנהל ציבורי לא במדינאות וניהול מוסדות מדינה, וגם אין להם ענין בכך. כל שמענין אותם הוא האדרת כוחם ויוקרתם, ולהם הערמה להשיג זאת בהנתן להם הזדמנות.
יפה!
אם תוציא את דבריך בספר / בצורה אחרת כלשהי לא אהסס לקנות ולקרוא.
אתה כותב טוב. חשוב שהדברים יופצו. ישר כחך ותודה רבה
כל הכבוד על האמירה הברורה.
תפקידו של יועץ משפטי היא לייעץ. תפקיד נבחרי הציבור לקבל החלטות ובשלב זה היועץ המשפטי צריך למצוא את הכלים המתאימים כדי לעשות זאת (לא ידוע לי על מקרה בבית משפט שלא נמצא עו"ד להגן על נאשם ש"שאשמתו ברורה").
החוק שאיילת שקד מקדמת נראה לי כחוק גרוע. יועץ משפטי צריך להיות משרת אימון (שעומד כמובן הסף מקצועי שיוגדר)
נ.ב. במצב הקיים, נראה שלדעת המשפטנים (הנאורים, הבהירים ועוד מילים מתפוצצות) רק מי שיש בידו תעודת בוגר משפטים יכול להצביע היות ודעת שאר האזרחים אינה אובייקטיבית/ מידתית/ סבירה ועוד
השיבה שופטינו כבראשונה (לפני מהפכת ברק)
ידוע שמשפט אינו מדע מדויק.
אהרון ברק הרבה ללהטט בלשון החוק ושופטיו ממציאים עברית חדשה, שידועה רק למשפטנים אנשי העל.
אז זכותו של שר לבחור לו משפטן שיעזור לו גם ל"להטט עם החוק". לא רק לשמאל מותר.
הבעיה כללית מקרו ומיקרו אהרון ברק הוא סימטופ לחולי הנורא שהישתלט על המדינה. סייעניו הם מפרשי הדת הם חצי מהאשמה. למה שבנו בגלל האמונה. היא סיבת שיבתנו האמונה באלוהים .אם כן מהי. היא בוודאי לא זו הקיימת. אהרון ברק צמוד חזק לאמונה הגלותית הזו יונק ממנה את כוחותיו ומניק בחזרה. הגלות שולטת בו גם בהם. שניהם הביאו לנו את כנען וקשורים הרבה בכסף. סיבה ומסובב. צריך להיתחדש להישתחרר משניהם ולצעוד אל השמש העולה אל נבואת הארץ. זו ארץ עם רוח הנבואה .הנבואה מייצגת אותנו. לא כהונת אהרון ברק ולא כהונת הגמרא. שתי סימביוזות ביחסי גומלין אדירים. צריך אידיאל ענק. כהונת שרוליק הקרטוני החמוד הזה שייצג את סבילות הדת וחילון הקיבוצניק היתבגר. הוא לבש כובע אחר מהכהונה החילונית והדתית .שרוליק הפך לישראל לישר -אל. הוא עיברי לאומי והגאון של דיגלו הוא דגל הנבואה. הנבואה היא אנחנו היא ארץ ישראל היא עבר היא מעבר יבוק. היעקובניות העקמומית הפתלתלה של שניהם תוקעת אותנו בגלות. רק עיבריות הנבואה הלאומית תזהה ותשדרג אותנו. מטריקס התנך מטריקס הנצח הנסיעה בזמן. מטריקס מכונת הזמן ומינהרת הזמן. מטריקס הנבואה. מדינת ישראל נוסדה ברוח הנביאים ככה נידמה כתוב בהצהרת המדינה. אם כן זהו הרו רוח הנביאים והנביאות היא הרעיון.
וואלה, את כל הצלחת לכתוב במשך עידן אחד?
הוא לא חכם והוא לא מבריק והוא שום דבר מעבר לגנב שלטון ערמומי כהגדרת פרופ׳ פוזנר: דיקטטור ושודד ים – היינו שונא דמוקרטיה וגנב שלטון ערמומי ושפל. כל מי שמעריץ אפס דוחה כזה – מעיד על עצמו ועל אפסותו הדוחה. מערכת המשפט הפכה למערכת שלטון גנוב ותו לא. יאללה. תגנזו את סיפורי הפוגי על אהרון ברק המשפטן הדגול. ממתי אפס מקבל את התואר ״דגול״? ואחרי שתתקנו את הדורש תיקון – תעיפו את ספריו של שוטף המוחות הזה מהפקולטות למשפטים, בטלו את חוק כבוד האדם הערבי והמסתנן וחרותו של המחבל, ואת השופטים לא תבחר עוד ועדת הדילים המסריחים בראשות שלושה מהם וועדת השתיים האפלה והבזויה שאוגרת מידע סודי מוסתר על אנשים. הקגב זה בגצ ומערכת המשפח המבחילה בישראל. רפובליקת בננות.
אהרון ברק הוא גאון. גאון רע, כוחני, הנוקט בשיטות מאפיה ודרכים אנטי-דמוקרטיות במובהק, אבל הוא גאון. הוא ראה הרחק, ובמהלך של כמה עשורים עשה הכל כדי לזכות בעוד ועוד כוח, בדרך כלל בלי התלהמות אלא בשפה גבוהה ובקול שקט, והצליח בכך. הוא כיום האדם החזק ביותר במדינה. אי אפשר להגיע לכך בלי חוכמה יתרה.
השאלה עכשיו היא האם עוד יש לו את זה, והאם יצליח להתכופף קצת כדי לשמור אצלו את רוב הכוח, תוך ויתורים סמליים. האם הוא יכיר בכך שהעולם השתנה, או שילך כמו דיקטטור ממוצע עד הסוף ולא יתגמש בכלום (כולה שלי).
אני בכל מקרה, מקווה שזמנו בשלטון מתקרב לסיומו.
העליהום על המשפטנים מסמן, מעל הכל, את הרצון להשליט במדינה הזו תרבות פוליטית ושחיתות ציבורית.
הרצון הזה הוא של האוחזים בשלטון, אלה שאוחזים בו יותר מדי זמן, והכוח הספיק כבר להשחית אותם היסוד.
אני בעד שלטון ימין, אבל נראה לי שהימין צריך להחליף דיסקט בכל הנוגע להתנהלותו הנורמטיבית. זה מתחיל מראש הממשלה – שהוא וסביבתו מסובכים ביותר מדי פרשיות מסלידות, בין פליליות ובין שאינן פליליות, והגיע הזמן שיוחלפו ע"י אנשים נורמטיביים יותר. וזה ממשיך למטה – לכל מיני ממונים במשרות אמון, חברי מרכז שקיבלו אתנן וכו'. מרכז מפלגת הליכוד באופן כללי ונציגיו במשרות צבוריות צריכים ניפוי והכשרה מבחינה אישית.
או קיי. החוק תוקן
מה יקרה כאשר היועץ המשפטי של המשרד מצא בחוק נתיב שהחלטת השר שלו יכולה לעבור בה (ויותר מזה הוא ילהטט בחוק בדיוק כמו שבג"ץ נוהג לעשות).
מה יקרה אם זה לא ימצא חן בעיני אחד מאירגוני השמאל והם ירוצו עם זה ישר לבג"ץ……..ואנחנו יודעים מי הם הבג"ץ.
יש לחוקק עם החוק הזה את חוק העמידה לא יוכל לגשת למשפט רק מי שנפגע אישית ע"י המשרד הממשלתי.
יש גם לקבוע בחוק עונשים על חברי כנסת שחוצים את השביל לבג"צ. חבר כנסת שכך עושה יפוטר לאלתר!
דיקטטורית מערכת המשפט . הגיעה העת להשיב מערכת זו לגודלה הטבעי ולתפקידה האמיתי .ודאי לא להפוך למעין ממשלה על פיה יישק דבר.
רן ברץ הנכבד!
מקריאה את מאמרך לא נותר אלא להסיק כי אתה הוא שאינו מבין כיצד מתנהלים הענינים בדמוקרטיה מתפקדת כהלכה.
בחושבך כי שימוש יתר בשפה נעלה הופך אותך לבר סמכא בקביעה מה נכון ומה אינו נכון,אתה שם עצמך ללעג בעיני הקוראים.ואין אחרת.
צר לי אבל אתה הוא זה שלא מבין
רן ברץ מבין היטב .
לעם נמאס מהדיקטטורה של המאפיה הסמולנית שהשתלטה על מערכת המשפט
ראשית, קריאת המאמר להגדיר ליועצים המשפטיים את מעמדם הראוי בחוק, היא מעשה נכון ומחוייב המציאות.
את ניסוח כותרת המשנה למאמר הייתי מתקן כך:
"הכנסת צריכה להגדיר למשפטנים את מעמדם בכל תפקיד ציבורי שהם ממלאים. כיועצים משפטיים, ההגדרה במתבקשת היא: "עובדי ציבור שמצייתים לחוק המפורש ופועלים במסגרתו בלבד, ותפקידם לסייע לנבחרי ציבור או ממונים במילוי תפקידם, תוך התראה מוקדמת על מכשלות אפשריות בכל דרך פעולה מוצעת, אך ללא זכויות ווטו על החלטת מקבל ההחלטות הראשי בכל נושא."
יחד עם זאת, אין למסמס את תפקידם של היועצים המשפטיים כשומרי סף, שגם לו משקל ציבורי חשוב. ניתן להשיג את הדבר ברמת סמך גבוהה, ע"י הוראה מפורשת בחוק שאת חוות הדעת יפרסמו בכתב ואלה תשמרנה כחלק מהתיעוד הפורמלי של תהליך קבה"ח.
פעולת ממונה-מחליט בניגוד להמלצת יועץ-משפטי, תחייב את המחליט לנמק בכתב את עמדתו וההנמקה תשמר בצמוד להמלצה באותו תיק קבה"ח. באופן זה ניתו יהיה לעקוב אחר התהליך, תקינותו והרציונל המכלכל אותו, כחלק מפעילות מבקר המדינה או כל רשות מוסמכת אחרת.
העברת סמכות ההחלטה לגורם האחראי לביצוע, מגדילה את מרחב סמכויותיו וחופש פעולתו, אבל גם את אחריותו האישית והישירה לתוצאות.
שני השינויים חייבים ללכת יד ביד משום שרק כך אנו מייעלים את תהליכי העבודה בשירות הציבורי אך בה בעת נמנעים מיצירת "פרצה הקוראת לגנב".
כל מילה בסלע!
יועץ מישפטי הוא עורך הדין של השר וכמו כל עו"ד עליו לייצג את שולחו. ולא שום דבר אחר, זכותו וחובתו להאיר ולהעיר כשצריך, אבל בסוף קובע ה"קליינט" ואותו מייצגים.
מה פתאום שהיועמ"שים יותרו על יכולתם לשלוט באמצעות פלפולי מילים?!
הכל מתנהל תחת משפטיות. אין בכלל שלטון של כסילי הכנסת.
לדעתי מטרתה הסופית של החונטה היא קעקוע של הזהות היהודית ואידך זיל גמור…
המכניזם המשוכלל הוא רק אמצעי להגשמתה
הבעייה החריפה היא שחוק מסויים יכול להתפרש במגוון אופנים. ניסוחים מעורפלים ומופשטים מזמינים אל עולם ההתחבטות השיפוטית נימוקים סובייקטיבים לחלוטין – נטייה אישית כלשהי, השקפת עולם והשתייכות חברתית או פוליטית.
סעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע:
"אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו."
– מי יקבע מפורשות מהם ערכיה של מדינת-ישראל?
– איך מפרשים את המילה "הולם"?
– היתכן חוק שאיננו הולם את ערכיה של מדינת-ישראל?
– מהי תכלית ראויה?
– מי קובע שהמידה אינה מוגזמת?
הנה כי כן "החוק המפורש" לוט בערפל מוחו של השופט/ת.
מאמר מצוין! אני מוסיפה , כי כל האקטיביזם של מערכת המשפט בכללותה היא תוצאה של אפס מעשים של הגברת שקד , שהינה כבר 4 שנים שרת המשפטים, היכן היא? היכן המהפכה שהגברת מתפארת בה בתקשורת? מה לכל הרוחות היא עשתה? הרי אפי נווה בעצמו התפאר שהיא מונעת הרבה פעולות נגד בג"צ.
הגברת שקד לא הזיזה את מנכלית משרד המשפטים שידועה כתומכת מרצ . חסר אנשים בימין כדי למנות.
לא עשתה שינוי במחלקת הבג"צים. סירסה את החוק של ח"כ אוחנה באשר לבחירת היועמ"שים .
מקווה שבכנסת הבאה יהיה השר לוין שאולי יעשה משהו