העבריינות משתלמת: המלצות דו"ח הפוליגמיה מתגמלות את הבעלים

7,269 נשים בדואיות רשומות במשרד הפנים כרווקות עם ילדים. כ-6,200 גברים בדואים חשודים בפוליגמיה. בשנת 2016 נספרו 3066 בדואים שלהם היו ילדים מנשים בדואיות שמסווגות כרווקות. חברו את הנתונים הללו עם מה שאנחנו יודעים על הקנאות הבדואית הרצחנית לכבוד המשפחה: אין באמת נשים בדואיות שמביאות ילד לעולם מחוץ למסגרת המשפחתית המסורתית. אם היו, הן היו נרצחות.

מה שיוצא מהמשוואה הוא הונאה של הביטוח הלאומי בהיקפים אדירים. אמהות "חד הוריות", כפי שלמדנו היטב מוויקי כנפו, מקבלות מענקים שמנים מהביטוח הלאומי. אם הן במקרה בדואיות, הן רשומות כמשק בית עצמאי – מה שאומר שהן מקבלות מהמדינה יחידת קרקע בחינם באחד היישובים הבדואים המוסדרים.

המשמעות היא שמדינת ישראל רק אומרת שהיא נלחמת בפוליגמיה. בפועל היא מעודדת אותה – באמצעות קצבאות נדיבות של הביטוח הלאומי, ובאמצעות קרקעות בחינם. על הרקע הזה יציג מחר משרד המשפטים בוועדה למעמד האשה בכנסת מסקנות צוות מיוחד שמונה לבדיקת תופעת הפוליגמיה ולהצעת דרכים להתמודד איתה. אולם עיון במסקנות הצוות מלמד שהכשל צפוי להימשך: במקום לאכוף את החוק בנחישות נגד העבריינים, במשרד המשפטים מציעים להמשיך לפנק את ה"קרבנות", כלומר – את הבעלים – במענקים חברתיים נדיבים.

אפס אכיפה

בינואר 2017 פרסם היועץ המשפטי לממשלה הנחיה שעסקה בסוגיית הפוליגמיה. ההנחיה מבטאת הלך רוח הנחוש למצות את הדין עם גברים פוליגמיים: "היבט בעייתי נוסף של תופעת ריבוי הנישואין הוא נישואין שניים או יותר לנשים פלסטינאיות שאין להן מעמד חוקי בישראל או לנשים חסרות מעמד חוקי אחרות"  נכתב בהנחיה. בחלוף שנה מפרסום ההנחיה שלח ארגון לביא למשרד המשפטים שאילתה פשוטה: כמה כתבי אישום הוגשו נגד גברים פוליגמיים שהבריחו נשים פלסטיניות, וכמה כתבי אישום הוגשו נגד נשים שב"חיות. תשובת משרד המשפטים: אפס כתבי אישום.

דגש מיוחד הושם בהנחיות היועמ"ש על עבירות הנלוות לתופעת הפוליגמיה: אחת הסיבות שבגללן פוליגמיה היא תופעה משתלמת, היא האפשרות להונות את הביטוח הלאומי. כך עובדת ההונאה: גבר מתחתן עם אשתו הראשונה. כשמתחשק לו להינשא לאשה נוספת, הוא ניגש לבית הדין השרעי ומדווח על גירושיו מאשתו הראשונה. בפועל היא נותרת נשואה לו ונשארת חלק ממשק הבית. אבל מבחינת מדינת ישראל היא רשומה כגרושה, ואף כאם חד הורית, ומקבלת קצבאות נדיבות מהמדינה.

גם כאן ביקש ארגון לביא לבחון את היקף האכיפה נגד הונאת הביטוח הלאומי באמצעות גירושים פיקטיביים, ובפרט את אפקטיביות הנחיית היועמ"ש. גם כאן – אפס כתבי אישום, לפני ואחרי ההנחיה. סוג נוסף של הונאה הנלווה לפוליגמיה נוגע לחלוקת קרקעות. וגם כאן, למרבה ההפתעה, הנחיית היועמ"ש לא הועילה: מספר כתבי האישום שהוגשו נגד אנשים שקיבלו יחידת קרקע נוספת מהמדינה על סמך גירושים פיקטיביים, נשאר אפס.

שני טון גזר, מאה גרם מקל

על רקע אזלת היד הזו ניתן היה לצפות שדו"ח משרד המשפטים לעניין הפוליגמיה יכיל ביקורת נוקבת על המשטרה והמלצות ברורות כיצד עליה לפעול כדי למגר את התופעה. במציאות, לא זו בלבד שאין בדו"ח המלצות מעשיות כיצד לאכוף ולהרתיע גברים פוליגמיים, רוב הדו"ח מוקדש להעצמת המנגנונים החברתיים סביב הפוליגמיה. כלומר – הוספת רכיבים ההופכים את הפוליגמיה למשתלמת יותר. להלכה, מדובר במנגנונים אשר נועדו לסייע למצוקתן של הנשים. למעשה, הדו"ח מתעלם מהעובדה שהנשים הללו חיות במשק בית משותף ונצלני עם גבר פוליגמי, ושכל הטבה המועברת אליהן, מועברת למעשה גם לבעל.

78 המלצות בדו"ח. רק 16 מתוכן מכוונות להגברת האכיפה ולמיצוי הדין עם הגברים. בין ההמלצות הללו ניתן למנות חובת דיווח למשטרה במקרים של הונאת הביטוח הלאומי, אולם נוכח הביצועים האומללים של הפרקליטות שנחשפו בעקבות פניית ארגון לביא, יש מקום לתהות באיזו מידה יוכחו הדיווחים הללו כאפקטיביים.

חוק העונשין קובע עונש של חמש שנים לבעל פוליגמי. עונש דומה קובע החוק לסרסורים, בועלים בהסכמה, נוטשי ילדים, תוקפי ילדים וזקנים, סחיטה, פריצה ועוד. החוק הישראלי, אם כן, העמיד את הפוליגמיה בשורה אחת עם עבירות חמורות מאוד. אולם מבחינתם של מחברי הדו"ח, כשמדובר בפוליגמיה במגזר הבדואי, יש לנקוט מידה של סלחנות. אחרת לא ניתן להסביר את ההמלצה הבאה:

הצוות ממליץ כי משרד החינוך יפעל ביתר שאת על מנת לצמצם את מספר עובדיו הפוליגמיים על ידי הנחיית עובדיו ומנהליו על ידי העברת מידע לגורמי אכיפת החוק ככול שמדובר בעובד מערכת החינוך העובר על החוק ונושא אישה נוספת.

התייחסות ראויה לתופעת הפוליגמיה היתה אמורה להוליד ניסוחים בוטים בהרבה. מורה שהתגלה שהוא סרסור או שתקף ילד לא יישאר חמש דקות בתפקידו ויועמד בפני הליך הדחה מהיר. העובדה שוועדה צריכה להמליץ שמשרד החינוך "יפעל לצמצם את מספר עובדיו", ולא יחל בהליכי השעיה והדחה מיידיים של כל העובדים הפוליגמיים, מלמדת על הסלחנות שהרשויות מפגינות כלפי התופעה.

בינואר 2017, בראיון לאתר וואלה, אמרה שרת המשפטים שקד שעובדי מדינה הנשואים ליותר מאשה אחת לא יוכלו להמשיך להחזיק בתפקידם. הדו"ח שיוצג מחר בכנסת מאמץ גישה הרבה יותר סלחנית:

היותו של עובד מדינה או מועמד להיות עובד מדינה פוליגמי תובא בחשבון על ידי נציבות שירות המדינה הן בעת קבלת מועמד כעובד מדינה והן בעת בחינת קידומם של עובדי מדינה

אחדות מההמלצות שנוגעות לאכיפה מנוסחות באופן מעורר תמיהה: כך, לדוגמה, הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית –

תדווח לגורמי האכיפה על חשד לעבירת ריבוי נישואין רק במקרים בהם גבר מנהל משקי בית מקבילים עם שלוש נשים או יותר, על מנת לא לפגוע במרקם העדין בינם לבין האוכלוסייה המקומית.

ההמלצה המוזרה הזו, המתירה לרשות ממשלתית להעלים עין מעבירה פלילית חמורה, נראית כחריגה מסמכות של הוועדה.

המלצה מוזרה נוספת נוגעת לתגובת המשטרה לפרסומים בעיתונות הפלסטינית על נישואים פוליגמיים: ברשות הפלסטינית נישואים פוליגמיים הם מותרים, אבל לפי החוק מתפרסמת מודעה בעיתונות הפלסטינית לפני חתונה שכזו, על מנת ליידע את האשה הראשונה בכוונת הבעל לשאת אשה שניה. החוק הזה חל גם כאשר גבר ישראלי מתעתד לשאת אשה שניה שהיא פלסטינית. במונחים של אכיפת חוק, מדובר בבוננזה: זה כמו שכל גנב רכב יפרסם בעיתון לפני כל גניבה את זהותו ואת פרטי הרכב שהוא עומד לגנוב. התעלמות המשטרה מהמודעות הללו עד כה היא מחדל המצדיק מסקנות אישיות, אך למרבה ההפתעה הוועדה לא תוקפת את המשטרה על מחדליה, אלא מתייחסת אליהם בשוויון נפש:

משטרת ישראל תעקוב אחר פרסומים בעיתונות הפלסטינית, באופן שיטתי, תאסוף את המידע ותפתח בחקירה במגמה למנוע נישואין פוליגמיים לנשים פלסטיניות, ותתריע בפני הגבר כי עומד לעבור עבירה פלילית.

ההמלצה "להתריע בפני הגבר" מתנגשת עם כל היגיון אכיפתי: מצופה מהמשטרה להפקיר את המידע המודיעיני שעומד לרשותה.

כאמור, רק 16 מבין ההמלצות עוסקות באכיפה. ומה עם 72 ההמלצות הנוספות? אלה מתמקדות בהקלת מצוקתן של נשים וילדים, קרבנות התופעה. מדובר במטרה ראויה, אבל עיון מעמיק מלמד שחלק מההמלצות הן בעצם ניסיון של המגזר הבדואי לתפוס טרמפ על הסוגיה הכאובה של פוליגמיה כדי לסחוט עוד הטבות על חשבון כלל החברה הישראלית. אחת ההמלצות, לדוגמה, קוראת –

לבנות תכניות חילופי תלמידים, עבור כיתות שלמות או תלמידים בודדים בכל פעם, בהם תלמידים מהדרום יתארחו בבתי ספר בצפון הארץ מהמגזר הבדואי ו/או הערבי.

כל קשר בין ההמלצה הזו לבין פוליגמיה מקרי בהחלט. זה נכון גם לגבי המלצות על מניעת השכלה גבוהה ברשות הפלסטינית לצעירים בדואים, הרחבת לימודי עברית, הקמת מרכזי פנאי וספורט, הקמת מבנה "מיקרו תעשיה" ברהט, תגבור תקני מגשרות דוברות ערבית בטיפת חלב ורשימה ארוכה של פינוקים נטולי כל קשר לפוליגמיה.

בין ההמלצות ניתן למנות הקצאת שוברים עבור חוגים, סבסוד קיטנות, הקמת משפחתונים, גיבוש מסלולים לשילוב נשים בדואיות בתעסוקה ועוד. המלצות אלה בהחלט קשורות לתופעת הפוליגמיה: הן נותנות פרס לעבריינים. כל שקל שהמדינה משקיעה בהטבות מיוחדות לבדואים בכלל, ולקרבנות פוליגמיה בפרט, הוא שקל שלא יוצא מכיסו של הבעל העבריין. הראנו קודם כיצד קצבאות לאימהות "חד הוריות" וחלוקת קרקע מעודדות את הפוליגמיה – אותה תוצאה תהיה לחיסכון ממנו יהנו ראשי המשפחות הללו כתוצאה מהסבסוד הנדיב.

בפזורה הבדואית, שיעור הפוליגמיה גבוה ב-50% מאשר ביישובים הבדואים המוסדרים. ההיגיון אומר שמדובר בסיבה נוספת עבור המדינה להפגין משילות ולהילחם בפזורה הבלתי חוקית ביתר שאת. אבל ההיגיון אינו נחלתם של מחברי הדו"ח, אשר מנסים לנצל את בעיית הפוליגמיה כדי לדרוש את חיבור הפזורה לתשתיות מים, חשמל, תקשורת ואינטרנט. להלכה – דאגה לצרכים הבסיסיים של קרבנות הפוליגמיה; למעשה – הפיכת המגיפה הזו למשתלמת יותר.

קבוצה אחרת של המלצות מבקשת לסייע לקרבנות הפוליגמיה, כאילו היה מדובר בתופעת טבע נטולת אשמים: "בניית תוכניות ייעודיות לנשים נפגעות פוליגמיה", או "איתור וזיהוי הנשים במשפחות פוליגמיות וסיפוק מענה רגשי ונפשי כאשר יש צורך בכך" – כל אלה יכולים להיות מועילים כאשר ננקטות פעולות אפקטיביות למניעת התופעה. אבל כל עוד המדינה אינה מענישה ומרתיעה את הבעלים, המסר המועבר בפועל לקרבנות התופעה הוא שהמדינה מפקירה אותן. והמסר הזה חזק יותר מכל טיפול נפשי או תכנית ייעודית.

מסע הצלב של אינסאף אבו שארב

אז איך קרה שהכלים במלחמה בפוליגמיה משמשים למעשה לעידוד התופעה? איך התנפלו טרמפיסטים על ועדה רצינית של משרד הפנים? תשובה אפשרית לכך ניתן למצוא בדמותה של עו"ד אינסאף אבו שארב. הנ"ל מנהלת את המרכז לזכויות נשים בדואיות בעמותת איתך-מעכי, עמותת קרן חדשה שמעסיקה "משפטניות למען צדק חברתי". אבו שארב היא מהדמויות הבולטות במאבק נגד פוליגמיה ולה חלק בולט בכתיבת הדו"ח. אך מעבודתה ניתן לראות כיצד פירות מאבקה צונחים לעתים ישירות לכיסיהם של הבעלים העבריינים.

במאי 2016 נתן בית הדין הארצי לעבודה פסק דין בעניין אבו-גאבר נגד הביטוח הלאומי, תיק שאבו שארב ייצגה בו את האשה. פסק הדין זיכה אשה לבעל פוליגמי בקצבת הכנסה, כאילו היתה פרודה ממנו. האשה הזו חיה באותו המתחם עם בעלה, ואף קיבלה על עצמה את המנהג השרעי שלא לצאת מביתה בלי אישורו. הבסיס להחלטת בית הדין היתה הטענה שהבעל לא תומך כלל באשתו ובילדיה (בגירים כולם). העדות שעליה התבסס בית הדין היתה, איך לא, של הבעל העבריין.

ניתן להבין כיצד בראייתה של אבו שארב, המלחמה היתה על זכותה של האשה הזו לחיים בכבוד. בפועל, ברור מעל לכל ספק שמי שהרוויח הכי הרבה מפסק הדין הזה הוא הבעל הנצלן והעבריין.

באופן עקבי, עבודתה של אבו שארב מכוונת להקלת מצוקתן של קרבנות הפוליגמיה, פעמים רבות על חשבון המלחמה בתופעה, ותוך עידוד עקיף שלה באמצעות הקלת הנטל הכלכלי מהבעל. העובדה שזהו הלך הרוח שלבסוף אומץ על ידי משרד המשפטים בטיפול בתופעה מצדיקה בדק בית מעמיק.

גזענות של ציפיות נמוכות

הרוח שעולה מבין דפי הדו"ח היא כאמור סלחנות כלפי הפוליגמיה הבדואית. התייחסות לעבריינות ערבית כאילו מדובר בתופעת טבע חסרת אשמים היא לא חדשה. בהקשר שלנו, מדובר בעוד אירוע שבו פקידים מצפצפים על הכרעות דמוקרטיות של נבחרי ציבור: החלטה שפוליגמיה איננה עבירה פלילית מתוך רצון לכבד מסורות של התרבות הבדואית, יכולה היתה להיות הכרעה דמוקרטית לגיטימית. אבל הציבור בישראל הכריע ההפך, והוקיע את הפוליגמיה כעבירה פלילית חמורה.

אבירי שלטון החוק, אשר רוממות השוויון בגרונם, שכחו את הערכים שעליהם הם נלחמים. פתאום פחות חשוב למצות את הדין עם העבריינים, באופן מרתיע שימנע עבריינות בעתיד. חשוב יותר לסעוד את הקרבנות – ובאופן עקיף לתגמל את העבריינים.

את דו"ח הפוליגמיה שיוצג מחר בכנסת יש לגנוז, או אולי לשים על נס כמופת לאיוולת אנטי דמוקרטית של פקידות חסרת מעצורים ומודעות עצמית. הדו"ח יוצג בוועדה למעמד האשה בכנסת, שהפכה קרדום בידי יושבת הראש שלה, עאידה תומא-סלימאן, לקידום תעמולה פרו-פלסטינית. אבל מחר, כשתופיע שקד בפני הוועדה, עליה לזכור את מעמדה של תומא-סלימאן כחברת אופוזיציה, את האלקטורט שלה וכמה אמיתות יסוד בנוגע לדמוקרטיה.

בפוליגמיה יש להילחם באמצעות מיצוי בלתי מתפשר של הדין עם העבריינים והפקעת זכויות היתר שהשיגו הם ונשיהם במרמה. זה החוק שמחייב את הפקידים שעובדים אצל שקד, גם אם הם מעדיפים להתעלם ממנו כשמדובר באוכלוסיה הבדואית.