הצעת חוק חדשה אותה מקדמת שרת התרבות תשים סוף לסתימת הפיות בענף. התחזית: קולנוע לאומי, ציוני ומהנה יותר
רק לפני חודשיים פרסמנו כאן מאמר נוקב, בו האשמנו את שרת התרבות מירי רגב בבגידה בקהל בוחריה. על הפרק עמד מינויו של הני זובידה, איש הקרן לישראל חדשה, לתפקיד יו"ר מועצת הקולנוע. מאז, מינויו של זובידה ירד מהפרק ורגב עשתה סיבוב של 180 מעלות.
היא אימצה מדיניות נכונה בתחום הקולנוע, ובמהלך בזק צפויה לעבור בשבועיים הקרובים רפורמה שתשנה את הקולנוע הישראלי לטובה שנים קדימה. מאחר שהפירות של המהלך הזה – כלומר, סרטים שבהם נוכל לצפות בבתי הקולנוע – יבשילו רק הרבה לאחר שרגב תעזוב את משרד התרבות, חשוב כבר בשלב הזה לסמן את השינויים הצפויים ולפרגן עליהם.
הרכיב החשוב ביותר ברפורמה הוא פתיחת מסלול חדש לתמיכה בקולנוע, מסלול שאותו רגב מכנה "חכמת ההמונים". הרציונל פשוט: כל סרט שלא קיבל תמיכה מקרנות הקולנוע, יקבל מהמדינה מענק בהתאם לכמות הכרטיסים שמכר. כך, במקום הלקטורים של הקרנות – שלא מייצגים אף אחד מחוץ לגילדת הקולנוענים השבעה והמנותקת – יכריע הציבור איך יחולק הכסף שלו. הציבור הופך ללקטור.
לא מדובר בחידוש גדול: זה היה המצב בישראל עד 1979. זה מנגנון התקצוב שאיפשר להפיק סרטים כמו סלאח שבתי, גבעת חלפון וחגיגה בסנוקר. סרטים שמי שהפיק אותם לא התיימר להשמיע אמירה אוונגרדית וביקורתית על החברה הישראלית, והייתה להם מטרה אחת בלבד: לעשות כסף. במבט לאחור, ברור גם שהסרטים האלה הצליחו לקלוט ולבטא את החברה הישראלית בצורה הרבה יותר טובה מכל סרט שיצא אחרי ביטול המסלול הזה.
אבל ב-1979 התייצבו שלושה קולנוענים גאונים במשרדו של שר התמ"ת – ג'אד נאמן, רנן שור ונסים דיין. כה גאונים הם היו משום שהם הצליחו לשכנע את שר התמ"ת שהם שלושתם יודעים יותר טוב מכל החברה הישראלית איזה קולנוע צריכים הישראלים לראות. הם דרשו שהממשלה תעביר כסף לקרנות קולנוע, אבל לא הסתפקו בזה.
הם דרשו גם את ביטול התמיכה על בסיס חכמת ההמון, ובכך הפקיעו מהציבור הישראלי את הזכות לבחור איזה סרטים יופקו בכספי הציבור שלו. ההכרעה הזו הועברה למועצת חכמי הקולנוע הישראלי, שבתמורה הקיפה את עצמה בחומות של ניתוק.
מי שרוצה להבין את עומק התהום, שיבחן את ההבדל בין אסי דיין של גבעת חלפון לבין אסי דיין של 'החיים על פי אגפא'. אם לא ראיתם את 'אגפא' – אל תלכו לראות. זה לא מספיק חשוב וחבל שתסבלו סתם. כך מכל מקום הפכה ישראל למדינה היחידה מבין המדינות התומכות בקולנוע, שאין דרך מעשית להפיק בה סרט ללא ועדה מסדרת. ואת המציאות הזו רגב משנה.
היום, ראשי הקרנות מכורים לצליל גביעי השמפניה המשקשקים בפסטיבלי קאן וברלין, ולכן מה שמעניין אותם זה הלקטורים בפסטיבלים הללו. היוצרים מתיישרים ומציעים סרטים שמעניינים בעיקר את מדושני הקוויאר בעולם.
עם כניסתו לתוקף של התיקון החדש, יהיו יוצרים שיוכלו לעבוד כשהם רואים לנגד עיניהם את הציבור הישראלי, ולא את השמנת של אירופה. כמו בשוק חופשי – ככל שימכרו יותר כרטיסים, כך הם יקבלו יותר כסף. והשינוי הזה הוא ההישג הגדול של רגב.
הפקידים תופסים טרמפ
לא הכל ורוד ברפורמת רגב. יש בה כמה רכיבים בעייתיים, אחד מהם חורג מהסוגיה הקטנה של הקולנוע, ויש לקוות שהכנסת תשנה אותו לפני שהליך החקיקה יסתיים.
המוקש הגדול ביותר בהצעת החוק נוגע להסדר ניגוד העניינים המוצע לחברי מועצת הקולנוע. לפי הצעת החוק, מי שיתמודד למועצת הקולנוע, שהיא הגוף במשרד התרבות המפקח על חלוקת כספי הציבור בתחום, יידרש לחתום על הסדר מפורט לניגוד עניינים. זו תהיה הפעם הראשונה שבה הסדר כזה נדרש בחוק, ולא רק כאמצעי משפטי מגן.
צמד המלים 'ניגוד עניינים' יש בו כדי לחלץ פיהוק עקשני מרוב האנשים, ובחסות התרדמה הזו הפך מוסד הסדרי ניגוד העניינים לאחד האמצעים ההרסניים ביותר כלפי הדמוקרטיה הישראלית. ההיגיון הוא פשוט: כשמישהו מחזיק בתפקיד שבו הוא משרת את הציבור, מצופה ממנו שלא יעסוק בעניינים שהוא נוגע בהם אישית. לדוגמה, אם חבר מועצה לתכנון ובניה דן באפשרות לתת היתר לחריגת בניה בדירה של אחיו, זה רע משום שיש כאן פוטנציאל לשחיתות.
לכן, כל מי שנכנס לתפקיד כזה נדרש לחתום על מסמך ארוך שבו הוא מפרט את כל האינטרסים שלו, ומתחייב להתפטר מאגודות מסוימות ולא לעסוק בעניינים מסוימים. הבעיה במנגנון ההגיוני הזה היא מי שהוסמך לאכוף אותו – היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה.
תמיד אפשר למצוא ניגוד עניינים אצל כל אחד, השאלה היא כמה עמוק חופרים וכמה חמור הוא הסטנדרט. בדרך הזו הצליחו יועצים משפטיים לסכל את מינוייהם של עשרות, אולי מאות מועמדים לתפקידים שונים, כשהיה צפוי שהמדיניות שלהם תתנגש עם המדיניות הרצויה מצד היועמ"ש והקהילה הפקידותית הסמוכה אליו. האופן שבו בנויה ממשלת ישראל כעת מלמד שמדובר, בסופו של יום, בהטיה של המערכת כולה לשמאל.
מוסד ניגוד העניינים סבל מחולשה אחת: הוא לא היה מבוסס בחוק. עד לנוסח המוצע של חוק הקולנוע, האפשרות לניגוד עניינים הוסדרה על ידי העובד עצמו: החוק חייב אותו להצהיר מראש על כל מקרה בנפרד שבו מתעורר חשש לניגוד עניינים, ולפסול את עצמו מההחלטות הרלוונטיות.
עובד שנמנע מליישם את הכלל הזה, עלול להיות חשוד בהאשמה פלילית בשוחד והפרת אמונים, אם בדיעבד התקבלה החלטה שמצדיקה האשמה כזו. הסדרי ניגוד העניינים נועדו, בעיקרון, להגן על מועמדים לתפקידים ציבוריים מפני מציאות לא נעימה שכזו.
אבל הגולם קם על יוצרו, וכאמור – יועצים ממשלתיים משתמשים בהסדרי ניגוד העניינים האלה כדי לסכל מינוים שלא נראים להם על בסיס פוליטי ואישי. הפרקטיקה הזו עד כה לא קנתה שבת בחקיקה ראשית, ובחסות רפורמת הקולנוע מנסה הפקידות למסד את הסדרי ניגוד העניינים במחטף.
סוגיית המשילות היא אחת הסוגיות החשובות ביותר לימין בכנסת הזו, ועל חברי הכנסת לעמוד על המשמר מפני ניסיונות של הפקידות לחבל בדמוקרטיה הישראלית – גם כשזה מוגש כחלק מחבילת הרפורמה המבורכת בקולנוע .
מי יסנן את המסננים?
כאמור, הבשורה הגדולה של הרפורמה היא מסלול חכמת ההמונים החדש, והאיום הגדול בה הוא הסדר ניגוד העניינים. הנושא המדובר ביותר בה הוא סוגיית הלקטורים.
הלקטורים הם קולנוענים העובדים בקרנות במשרות זמניות. תפקידם הוא לסנן את בקשות התמיכה השונות ולהחליט איזה סרט יזכה לקבל כסף מהקרן. לאורך השנים הושמעו ביקורות רבות נגד מערך הלקטורים, והאשמה בהשתקה המוחלטת של סרטי קולנוע ציוניים ולאומיים נתלתה בהם.
נשמעו גם האשמות על כך שהליך המינוי של הלקטורים אינו שקוף, וראשי הקרנות ממנים את מקורביהם לתפקיד. אולם הבעיה החמורה ביותר במערך הלקטורים נחשפה במסקנות ועדת הביניים שמינתה רגב לבחינת פעילות הקרנות: מתברר שמערך הלקטורים כולו הוא אחיזת עיניים ריקה. חוות הדעת של הלקטורים הן המלצות בלבד, ולא מחייבות את הקרנות. המשמעות היא שכל 60 מיליון השקלים שמנוהלים על ידי קרנות הקולנוע, מנוהלים למעשה על ידי קומץ של חמישה מנהלי קרנות ומקורביהם. הלקטורים הם לא יותר ממסך עשן במימון הציבור.
הפיתרון המרכזי המוצע לכך ברפורמה הנוכחית הוא הקמת מאגר לקטורים ממשלתי. הרציונל הוא שמנהלי הקרנות לא יוכלו עוד לקחת את מי שהם רוצים בתור לקטור, אלא שהם יחויבו לבחור מתוך מאגר של אנשים שאושרו מראש על ידי משרד התרבות.
אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד. במה שנראה כמחטף בשעת לילה, לשון החוק קובעת למעשה שהקרנות יחויבו להעסיק עד 70% מהלקטורים מתוך המאגר הממשלתי. מאחר שהמספר 0 כלול ב-70, המשמעות היא שלפי החוק הקרנות יוכלו להמשיך להעסיק 100% לקטורים כרצונם. חמור יותר, המציאות שבה חוות דעתם של הלקטורים אינה מחייבת את הקרנות נשמרת.
מדובר בתרגיל כל כך שקוף, שכמעט ברור שהכנסת לא תיתן לו לעבור. בכל זאת, זהו תמרור אזהרה מהדהד למה שעלול לקרות כשנותנים לפקידים דריסת רגל רחבה מדי בחקיקה מורכבת.
בשורה התחתונה, די במסלול חכמת ההמונים כדי לשנות את הקולנוע הישראלי לטובה, או לפחות עד לפעם הבאה שבה אנשי שמאל יצליחו לסתום לקולנוענים את הפה. אקורד הסיום של הקדנציה רבת התהפוכות של רגב צפוי להותיר מורשת אמיתית של קולנוע מגוון, ציוני ולאומי, שמתוקצב אמנם מכספי ציבור – אבל על פי עקרונות דומים לשוק החופשי, ולא על פי גחמותיהן של ועדות סגורות.
כפיים.
למה בכלל צריך תמיכה בסרטים? מנין הזכות למדינה לגזול את פרי עמלי לאיזו מטרה תהיה טובה אשר תהיה? ורגב שאינה גרועה כמובן מאחרים תקבע איך לבזבז את הכסף שאני יצרתי
ממילא הקרן החדשה לישראל וארגונים דומים מממנים כיום סרטים ישראליים פרו-פלשתיניים בתקציב גדול פי כמה מתקציב הקרן הישראלית לקולנוע. לקרן הזאת אין כוח כלכלי לעמוד מול תשפוכת ההסתה נגד ישראל. לאחרונה נחשפתי למימון העצום שקיבל השיווק של הסרט "המבשר" על ידי המיסיון הנוצרי וכמות הדולרים שם הופכת את התקציב של הקרן הישראלית לקולנוע לטיפה חסרת משמעות. הסרט "המבשר" מספר את סיפורו של יעקב דמקני – מנהיג הכת "יהודים משיחיים" בישראל, ומפאר את הכת הזאת שהיא בעצם טריק של נוצרים לקרב יהודים לנצרות בלי לקרוא לזה נצרות: במקום "להתנצר" הם אומרים "להיות יהודי שמאמין בישו" ובמקום "כנסייה" הם אומרים "קהילה".
ולכן אנחנו צריכים לסבול מהלאמת הרכוש שלנו כדי לאפשר לכמה פקידים לנהל מלחמת תרבות מול הקרן הארורה והנוצרים? התשובה היחידה היא לאפשר לאזרחי ישראל לצבור עושר בזכות חריצות וחכמה באמצעות הורדת מיסים אפילו עד כדי ביטול מס הכנסה באופן שיקומו פה מאות ואלפים עצמאיים עשירים ומבוססים ופטריוטיים והם ינהלו היטב את המלחמה מול הקרן החדשה.
אם כבר מעבירים את המושכות ל"חכמת ההמונים"
יש מסלול טוב בהרבה.
ההמונים שירצו – יקנו, לא ירצו – לא יקנו.
ושישים מליון השקלים ישובו לציבור.
אז איך יחלקו כסף למקורבים.
מדובר בעוד מנגנון להעברת כספי ציבור למקורבים.
קהילה של 6 מיליון דוברי עברית אינה יכולה להחזיק תעשיית סרטים. תהא עשירה ותרבותית כשתהיה.
ביטול התמיכה הממשלתית כליל = מחיקת הקולנוע הישראלי.
אפשר לומר שזה בסדר גמור- גם דולפינריום אין בישראל, וגם לא צוות אירובאטי במישרה מלאה וכו׳- אבל זה המחיר.
לתלות תקוות ברגב ועוד תקוות של חירויות הפרט. מישהו כאן התבלבל לגמרי!!!
כנראה שהציבור הימני לא לומד כלום מ 15 שנים של שלטון ימין.
אולי לאחר הוצאת הספר "למה אתה מבציע ימין ומקבל שמאל 2" , הציבור התפכח.
מי שרוצה לראות שינוי אמיתי בחיים חייב לבצע שינוי אמיתי בקלפי!!!!
עד אז נמשיך לשמוע על ספינים מצד הממשלה.
התחלה טובה , יש גם רשויות שידור , תיאטרון שלא מענין אף אחד ומנהלו מקבל משכורת גבוהה משל ראש ממשלה, והדרך לחופש עדיין ארוכה
מה זה קולנוע לאומי?
מה זה קולנוע ציוני?
מדובר בקולנוע תעמולתי שנועד לשרת את השלטון.
וזה בסדר.
מי שרוצה לראות קולנוע כזה, שיילך לבתי הקולנוע.
אני מהמר שסרטים לאומיים וציוניים ייכשלו בקופות.
לתרבות ואמנות יש תפקיד נוסף, שאיננו גרימת הנאה.
ואת התפקיד הזה של ביקורת והצבת מראה אל מול המציאות, מירי רגב ותומכיה רוצים לסרס.
רגב לא רוצה שייצרו כאן סרטים שעוסקים בכיבוש ובנכבה ובזוועות פשעי מלחמה שצה״ל ביצע.
רגב לא רוצה שייצרו כאן סרטים שעוסקים באפרטהייד ובגזענות.
במובן הזה, דרכה של רגב (״נאמנות בתרבות״) לא שונה מדרכם של משטרים אוטוריטריים בעבר ובהווה שניסו להכפיף את התרבות לשלטון.
כפי שקרה במקומות אחרים, יוצרים ישראלים מקוריים וביקורתיים יצאו לגלות וישראל תיוותר עם הבינוניות הסתמית של יוצרים שיבקשו לרצות את הממסד עם קולנוע לאומי וציוני.
אגב, ״החיים על פי אגפא״ הוא מיצירות המופת של הקולנוע הישראלי.
רק מי שאיננו אוהב קולנוע יכול להציע לאחרים לא לצפות בסרט המופלא ומעורר המחשבה הזה.
אם "החיים על פי אגפא" זה הדוגמה שלך ל"סרט מופת" – כנראה שאתה חותר להמשך המימון של נפוטיזם בולשביקי מסואב, כזה שעשה מצאצאי משה דיין הרדודים "אמנים" עלק: "החיים על פי אגפא" הוא חזון אפוקליפטי מגוחך שמנסה לחקות קולנוע מעניין וטוב אבל נשאר פשטני, שטוח ופלקטי עד כדי שעמום: אסי דיין, ילדותי ומסואב, מציג לנו כאן, בין השאר, חבורה של חיילי צה"ל עם כוסות בירה ענקיות, יושבים במרתף בירה ושרים בקול שירי צבא – כדי שנבין בדיוק לאיזו הדרדרות יגיע צבא כובש ומצ'ואיסטי אם יימשך "אקיבוש" הנורא. לא רק שדיין היומרני העניק לסרטו כותרת שרומזת לסרט אמריקאי חשוב באמת – "החיים על פי גארפ", הוא גם צילם אותו בשחור-לבן מתוך התנפחות של אנינות אמנותית. וכמובן שהתקשורת קיבלה את הסרט במחיאות כפיים ואף אחד לא התלונן על ההצגה הפורנוגרפית המשפילה של דמויות הנשים בו ועל ההצגה השוביניסטית של דמויות המזרחיים, כי מה שחשוב הוא שדמויות הערבים הוצגו כקורבנות מיוסרים ודמויות חיילי צה"ל – כקלגסים נאציים דוברי עברית.
כצפוי הצעד יגרום לשמאל לתמוך בביטול מימון הסרטים. ככל שנמשוך יותר גופי שידור\תרבות ציבוריים ימינה כך נקרב את סגירתם. מעולה.
ראשית, ההצעה לפי מה שפורסם נראית כמו העברת כספים מכיס א' לכיס ב' תוך שינוי המאזן הפוליטי במידת מה, ואני לא משוכנע מהכתבה שזו השיטה הטובה ביותר – ז.א., אם הבעיה היא פוליטיזציה אני לא משוכנע שפוליטיזציה מהצד השני תעזור.
שנית, מה שבאמת לא הבנתי הוא מסלול חוכמת ההמונים הזה: אם מלכתחילה סרט לא עבר את הלקטורים, אז בעצם אם הוא מוכר מספיק המדינה מחליטה לתמוך בו בדיעבד? למה זה טוב? הרי אם הוא הצליח הוא לא צריך את התמיכה; אם הוא לא הצליח הוא לא יקבל אותה; אם הוא הצליח אבל לא מספיק לכיסוי הוצאות זה יעזור לו. אבל זה לא משהו שקולנוען יכול לבנות עליו, אז זה לא תמריץ – כי זה הימור: אם הצלחת, נצ'פר אותך בעוד כספים. בנוסף, לא הבנתי: איך ימדדו הצלחה? כרטיסים בחו"ל והכנסות מפסטיבלים זה הצלחה, או רק בבתי קולנוע בארץ? כי למיטב הבנתי במצב פעם – הרבה בתי קולנוע עצמאיים – צ'ופר על הצלחה *באמת* הושפע בעיקר מהציבור, אבל כשיש מעט רשתות כיום, למנהלי רשתות יהיה יותר כוח. לא הבנתי איך הרפורמה באמת תעזור פה ולמי.
זאת אומרת, לגבי חוכמת ההמונים:
1. המדינה אומרת בעצם "יש לנו קריטריונים, ומצאנו את הסרט לא ראוי לתמיכה, אבל הצליח – אז נתמוך בו".
2. ברור שיש מרכיב הימור בהוצאת סרט, אבל בעצם מה שיש כאן הוא צ'יפור של מי שהצליח – ותמיכה בדיעבד אכן תתרום לנסיון של יוצרים לכוון למכנה המשותף הרחב ביותר, אבל מצד שני גם תגביל את היצירה כי היא מעלה סיכון.
אז כן, אני בהחלט מבין מי שקורא לביטול חוק הקולנוע ותמיכה בכלל, אבל מה שמתואר פה נראה לי שונה לחלוטין: חיזוק השליטה הממשלתית, לטוב ולרע, אבל לא בהכרח מתכון לפריחה קולנועית.
(ייאמר גם שנראה לי שבזמן האחרון הקולנוע הישראלי הולך ומתגוון לאט, והעובדה ששני הסרטים שאני רוצה לראות בקרוב – "דרייבר" ו"הבלתי רשמיים" – עוסקים בחרדים ולא, להבנתי, בסגנון קוני למל, אומרת משהו.
גם במוזיקה צריך לעשות את זה
גם בכדורגל
גם ביתר ענפי הספורט
גם בעיתונות הנמכרת
גם בדת
וכשנגמור עם אלה , אז גם עם מערכת הבריאות ומערכת המשפט.
בסוף , הכול רק לפי הפופלריות (כמו בימי אתונה ורומא העתיקות)
איזה יופי – מעכשיו יפיקו רק חגיגות בסנוקר ! נפלא. עד שתעשית הקולנוע הצליחה להתרומם מעל סרטי הבורקאס והפכה לתעשיה מגוונת, מענינת ומצליחה – מירי תחזיר אותנו לשם.
את בעית הסרטים האנטי-ציוניים אפשר לפתור גם בלי לשפוך את התינוק עם המים.
מירי רגב היא בושה לימין, בושה למין הנשי ובושה למין האנושי. אישה שמתהדרת בבורות, שמתיימרת לדבר בשם "העם" , ששאיפתה היא להוריד את התרבות לרצפה.
בסלאח שבתי לא הייתה ביקורת על הקיבוצים והמנגנון הפוליטי? בגבעת חלפון לא הייתה ביקורת על מיתוס צה"ל