"הדבר העיקרי והחשוב שעשיתי – היה המאבק למען העברית"

הניצחון הגדול של התנועה הציונית – לבד מהקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל – הוא הפיכת השפה העברית לשפת דיבור של מיליוני יהודים בעולם ושל מאות אלפי גויים.

הציונות אמנם לא החייתה את השפה העברית, שהרי היא מעולם לא הייתה שפה-מתה, אולם היא העצימה את שפת הספרים ואת שפת התפילות – והפכה את העברית לשפת יום-יום: שפת-קריאה של דברי-קודש ושל דברי-חול, שפת-כתיבה ושפה קומוניקטיבית בין יוצאי ארצות שונות.

קשה להאמין בכך, אך הסופר והמחנך שלמה צמח, מראשוני "העלייה השנייה העובדת", חזר וטען כי בעת שעלה ארצה, בתרס"ד (1904), היו בכל ארץ ישראל "רק חמש משפחות… (ושמא אני טועה באחת או שתיים), שלשון ביתן, לשון האבות והאמהות, לשון הבנים והבנות, לשון המשרתות הערביות, עברית הייתה".

בין אם צמח צדק במספר שנקב – ובין אם הגזים לרעה – בכל מקרה, השפה העברית בראשית המאה העשרים הייתה שפת-דיבור של מעטים בלבד, שניתן היה למנותם על כף יד אחת או על כמה כפות ידיים. לניצחונה של השפה העברית ולצמיחתה המופלאה ישנם אבות רבים, ולא רק אליעזר בן יהודה. אחד מהם הוא ללא צל של ספק זאב ז'בוטינסקי.

שפת-האם של זאב ז'בוטינסקי לא הייתה עברית, אלא רוסית – וכבר בימי בחרותו הוא נחשב לאחד מאמני שפת אמו. כשהיה בן 6, האם לימדה אותו את אותיות האלף-בית העברי. כשהיה בן 8, האם ביקשה מיהושע חנא רבניצקי, שהיה שכנם, שישמש המורה לעברית של בנה (ושל אחותו תמר). רבניצקי לימד את שני הילדים שלוש פעמים בשבוע, עד שהמשפחה עברה לגור במקום אחר.

בספרו האוטוביוגרפי 'סיפור ימי' ז'בוטינסקי מספר, כי למד עברית עד שהיה בן 13, ואז החליט כי העברית היא "שפה מתה כמו הלטינית" – והיסס אם להמשיך וללמוד את השפה הזו. הוא חזר לעברית במלוא המרץ רק בראשית שנות העשרים שלו, כשהתקרב לציונות. אז הבין כי הציונות פירושה חזרה ל'אלטנוילנד' – לארץ הישנה חדשה – וכי עליו לדעת את שפת עמו ואת תרבותו.

דוד סמילנסקי מספר, כי ב-1903 שמע הרצאה מפי ז'בוטינסקי. ההרצאה נמשכה שלוש שעות – והיא נישאה ברוסית "מדהימה ביופייה". על פי עדותו, "הקהל הקשיב ברטט וביראת כבוד" וז'בוטינסקי "הקסים את כל שומעיו". כמה ציונים יודעי עברית – כולל סמילנסקי עצמו – ניגשו אליו אחרי הרצאתו וביקשו ממנו שירצה לחבורתם בעברית. הוא "התנצל על שלא יכול למלא את בקשתנו, והבטיחנו שאחרי שנה-שנתיים ידע את לשוננו הלאומית עד כדי לנאום בה".

'קונגרס אוגנדה' (1903) זיעזע גם את נפשו של ז'בוטינסקי. כששב לאודסה אחרי הקונגרס, פנה לרבניצקי וביקש שיחזור ללמדו עברית. אין זה מקרי, כי מכתבו הראשון בשפה העברית, שנכתב בשנת 1904, יועד לרבניצקי. המכתב מופיע בכרך הראשון של המפעל ההיסטורי החשוב של איגרות ז'בוטינסקי, שערך פרופ' דניאל קארפי המנוח, וראה אור בהוצאת מכון ז'בוטינסקי והספרייה הציונית. המכתב מלא שגיאות וז'בוטינסקי כותב שם:

מורי היקר, ארגיש כי היום אכתוב רע ביחוד רע מכל הפעמים האחרים (או אחרות?!…) יען כי בבית המערכת של 'רוס' [יומון רוסי ליברלי], ששם אני כותב את האגרת הזאת, אין לי מילון ואין [לי?] נשמה חיה יהודית ידעת [יודעת] או לא ידעת [יודעת] את לשון הקודש. ועל כן מקוה אנכי שלפעם הזה (או הזאת) יהיה גם מורי סולח יותר משבכל הימים"

נשמתו של ז'בוטינסקי, שהיה מוכשר מאין כמותו ללימוד שפות, נהפכה תוך שנים אחדות לנשמה יהודית-עברית חיה. ב-1908, בעת ביקורו הראשון בארץ, הוא נשא נאום בעברית צחה בפני קבוצת פועלים בעין-גנים, והרשים מאוד את שומעיו.

"עמנו נשאר בלי מנהיגים"

ז'בוטינסקי היה מודאג מאד מהעובדה שלצערנו הרב חוזרת על עצמה לאורך כל ההיסטוריה היהודית, שעם-ישראל "נחלק לכיתות, לקבוצות ולמפלגות אין מספר… ומפלגה תתנפל על קבוצה המתנגדת לה בכעס, בזעם ובחרון-אף שאין דומה לו בקנאות יהודית נוראה. כי לפעמים קנאותו של היהודי מרה היא משנאתו את ה'גוי'".

הוא הוטרד במיוחד מכך שמשכילי דורו מנוכרים לתרבות היהודית ומתרחקים מהעם, וקבל:

ואיים משכילנו? אינם בינינו. נתקיימה נבוא התוכחה: 'בניך ובנותיך נתונים לעם אחר'… משכילינו נפרדו מעלינו, התרחקו ממנו וילכו לרעות בשדות אחרים… הם אינם רוצים להתעניין ביהדות באשר היא אינה מעניינת אותם… המה שכחו מעם, פרשו מעליו וחסל, כאילו לא היה מעולם שום קשר בינם ובין העם שנעזב… משכילנו הלכו מאתנו – עמנו נשאר בלי מנהיגים!"

לדעת ז'בוטינסקי, אחת הסיבות להתרחקות המשכילים בימיו הייתה קשורה לחינוכם המוקדם ולעובדה שכל מזונם הרוחני וכל אוצרות הרוח שלהם בשנות עיצובם, היו בשפות זרות ובאו מאומות העולם: "ומה יודע הילד הזה, מה רואה הנהו מחיי
אומתו היהודית ומאוצרה הרוחני? את שפתה אינו יודע, את דברי ימיה לא שמע, את ספרותה לא קרא, את גאוניה המפוארים איננו יודע ואת רוחם איננו מרגיש ואיננו רואה; רואה הוא רק את חיי היום-יום [היהודיים] את הדלות, השפלות, את שעמום והשממון".

הוא האמין, כי בעתיד יצמח דור משכיל הקרוב ליהדות – אם הוא ייסד כתבי-עת עבריים, יקרא בספרות העברית של ימי הביניים נוסח שירתו של ר' יהודה הלוי, יפריח את הספרות העברית החדשה וילמד את ילדיו עברית. בימי מלחמת העולם הראשונה – בטרם צאתו ללחום עם יחידתו, גדוד קלעי המלך ה-38, בבקעת הירדן – הוא כתב מכתב-צוואה, אותו שלח לרעייתו יוענה. בצוואה בקשה מרכזית אחת: שבנו ערי ילמד עברית ויידע עברית היטב.

המחנך העיקרי – "החיים הכוללים"

בעשור הראשון של המאה העשרים ז'בוטינסקי תבע, כי בבתי-הספר היהודיים ילמדו עברית וקבע כי כל מי שדוגל בלאומיות היהודית, חייב להכיר בחשיבות המיוחדת של השפה הלאומית. הוא חזר וטען כי בתי-הספר אינם מוסדות חינוכיים אלא מוסדות לימודיים, ואמר כי אינו מאמין באפשרות ל'חנך' ילדים בבתי-ספר. לטענתו, שם אמנם מתיימרים לעשות זאת – אך בדרך כלל נכשלים.

'התוכן' המרכזי של כל בית ספר צריך להיות: "ללמוד מספיק, ללמוד היטב וביסודיות, במיוחד ביסודיות. יש להרגיל את הילד ליסודיות, שלא יוציא תחת ידו דבר 'לא גמור', אלא דבר העשוי יפה במאה אחוזים, דבר מושלם ומדויק. זה ה'חינוך' החשוב ביותר ואולי גם הטוב ביותר שבית-ספרנו חייב ויכול להקנות לדור הצעיר שלנו".

להשקפתו, בתי-הספר לעולם לא יצליחו לחנך לאידיאולוגיה כלשהי, כיוון שהמחנך העיקרי הם "החיים הכוללים" ולאו דווקא השעות שבהן הילד נמצא בבית-ספר. לבתי-הספר – ואפילו למשפחה – יש השפעה זעומה בלבד יויעודו העיקרי של בית-הספר הוא הוראת השפה הלאומית והטבעת חותמה של השפה:

המשפחה עשויה להקנות לנו נימוסים טובים וייתכן שבית-הספר יקנה לנו משמעת חברתית מסויימת. הם יכולים – אם ההורים והמורים הם אנשים טובים והגונים – לשמש דוגמא אינדיווידואלית לכבוד האדם, וגם זה אינו דבר של מה בכך. אבל, רעיונות, עקרונות, השקפות עולם – מסופקני"

ז'בוטינסקי קרא בשנת 1910 בעיתון העברי 'המבשר' שראה אור בתורכיה, לכך שכל מקצועות הלימוד יילמדו בעברית. יהודי תורכיה – וכן יהודים בגלויות אחרות – אינם יכולים להישאר לצמיתות "עם של דור הפלגה". אם חוקי המדינה מאפשרים זאת, הם מוכרחים לבחור בשפה אחת שבה ילמדו בבתי-הספר – ושפה זו היא העברית.

במאמר שפירסם בארצות-הברית ב-1926, הציע ליהודים האמריקניים לארגן לילדיהם מחנות-קיץ בעברית. הוא נימק את הצעתו – שזכתה להתגשם שנים אחר-כך – בטענה כי לשפה יש כוח לאומי מכריע, כוח לאומי כובש. לדבריו, למד זאת מניסיונו.

הוא סיפר כי שנים אחרי שעזב את רוסיה, השפה הרוסית שלמד בבית-הספר עדיין שומרת על קשריו עם המדינה הרוסית ועם העם הרוסי – למרות שאין לו כל עניין בהם: "את התוכן של מה שסיפרו לנו המורים בגימנסיה הרוסית שכחנו. לרעיונות שהם ביקשו להשריש בנו לעגנו כבר אז, ביושבנו בכיתה. אך השפה שבתה את לבנו. לרבים מאיתנו רוסיה זרה כבר מזמן ולא איכפת לנו מה יקרה שם, אך השפה חיה בכל פינה של המוח, אף שאנחנו חיים מפוזרים בקרב עמים המדברים בשפה אחרת לגמרי. אך גם בלי שנרצה אנחנו קוראים עיתונים ברוסית באופן מכני, מטים אוזן לשיחה ברוסית, וכך מאלצת אותנו השפה לשמור תמיד על קשר עם הארץ ועם עם, שבעצם מעניינים אותנו כשלג דאשתקד".

הקשר העיקרי המקשר את היחיד אל אומתו, הוא בראש וראשונה קשר של שפה. "הרגש ייעקר, ההשקפות תשתנינה, החיבה תיהפך לשנאה, ההכרה והמוסר יעברו – אבל, השפה, השפה, שבה הרעילני מורי, אין לה צרי בגלעד!….הקשר העומד בפני כל מסה וכל תמורות הזמנים, הקשר ההכרחי בין היחיד לאומה – היא היא הלשון, הלשון שבה הורגל היחיד לחשוב את מחשבתו ולהרגיש את הרגשותיו".

ז'בוטינסקי הזהיר/ניבא כי הדורות הבאים, עלולים למרוד בלאומיות היהודית וליהפך לקוסמופוליטים. כך קרה באומות אחרות וכך קרה אצלנו. לדבריו, באומות העולם, השפה שומרת על הזהות הלאומית הייחודית – וכך צריך להיות גם אצלנו: העברית תבטיח את ההתנחלות בלבבות של הלאומיות, גם בעידן של שינוי ערכים.

אין לנו מה ללמוד מפי הערבים

אחד-העם, ביאליק ואחרים – שז'בוטינסקי שהצטרף אליהם – היו מראשי "ועד ההלאמה", שדרש כי בכל בית-ספר יהודי יהיו לפחות "שתי חמישיות" של הוראה בעברית. למרות שהצטרף לאותו ועד, הוא ראה צורך להדגיש: "אין אני מזלזל בהערכה של מלחמתנו על 'שתי חמישיות', ואולם עלינו לדעת ולזכור, שאין תיקון זה [ש'ועד ההלאמה' דרש] אלא 'סם נגדי'. אחרי כל התיקונים, יישאר בית-הספר כזה מה שהוא עתה: מוסד מרוסס [כלומר, בתהליך של רוסיפיקציה]".

הפיתרון השלם – של חמש חמישיות עברית – מצוי לדעתו בארץ-ישראל. ערב מלחמת העולם הראשונה, ז'בוטינסקי הציע כי "ההסתדרות הציונית תעשה נא את הניסיון הראשון ותייסד שורה של בתי-ספר עבריים גמורים לדוגמא ולמופת בישראל". הוא טען: "אין כל ספק שבתחילה יהיו בתי-ספר כאלה מועטים: אחר-כך ירבו. אין כל ספק שבתחילה יהיו מלאים חסרונות. אחר-כך יוטבו. אין כל ספק שבתחילה יהיו בתי-ספר אלו בגדר יוצאים מן הכלל: אחר-כך יהיו לכלל. כי אלה תולדת כל חידוש נאמן ונכון".

כמה חודשים קודם לפירסום הצעתו, 'ועד הלשון' הכריע כי העברית תהיה בהגייה ספרדית ולא בהגייה אשכנזית. ז'בוטינסקי היה אחד התומכים בהכרעה זו. אולם, למרות תמיכתו בהגייה הספרדית, הוא פסק כי המבטא העברי אינו דומה למבטא הערבי. לדעתו, הקירבה בין השורשים העבריים ובין השורשים הערביים – והקירבה בין הדקדוק של שתי השפות – אינה מעידה על כך ששתי השפות זהות.

הוא ניתח את ההבדלים בין שתי השפות בניתוח ארוך ופרטני – שליודעי ח"ן כדאי לקרוא בו – ולבסוף סיכם:

בימי פריחת שפתנו בארץ-ישראל העתיקה כמעט לא היה לנו כל מגע עם הערבים. השם 'ערבי' הוא יקר מציאות בתנ"ך. שפתו של הערבי התפתחה בתנאי אקלים וטבע שאינם דומים לתנאי ארצנו… גם הגזע הוא שונה… העברי [נוצר] בתור איש הים התיכון, אשר בדמו ובנפשו נמזגו גם כמה שאיפות וכמה טעמים של עמי הצפון והמערב… אין לנו מה ללמוד מפי הערבים. אמנם יש להם עין וטית וקוף וצדי, אבל אין כל יסוד לסברה כי אבותינו ביטאו את האותיות האלה באופן דומה לזה של הערבים בזמננו"

לפי ז'בוטינסקי, ה'גזע' העברי שונה – ולכן ה'מוזיקליות' של שפתו היא אחרת: יש בה יותר אירופאיות ולא רק ים-תיכוניות.

בעד אוניברסיטה עברית עממית

הרעיון להקים בירושלים אוניברסיטה עברית הועלה לראשונה על-ידי צבי הרמן שפירא בקונגרס הציוני הראשון ב-1897. חיים וייצמן, מרטין בובר וברתולד פייבל חזרו והעלו את הרעיון בקונגרס של 1902. הקמת האוניברסיטה העברית התבקשה יותר ב-1907, כיוון שהריאקציה ברוסיה התגברה והאוניברסיטאות הרוסיות החליטו על 'נומרוס קלאוזוס' וסגרו את שעריהן בפני מרבית הסטודנטים היהודים.

אולם דווקא אז, אישים מרכזיים בתנועה הציונית שללו את רעיון האוניברסיטה בירושלים: אחד-העם טען שהרעיון להקים אוניברסיטה הוא מסוכן ועלול לעורר חשדות אצל המעצמות הנושאות את עיניהן לירושלים; ארתור רופין וקבוצה מ'פועלי ציון' טענו, כי טיפוח ההתיישבות חשוב יותר מהקמת אוניברסיטה – ואת הכספים הציונים המוגבלים יש  להשקיע בהתיישבות; 'הציונים המדיניים' קבעו כי התנועה הציונית חייבת להתרכז במשימותיה המדיניות ואל לה להתמקד ב"קטנות". לאחרים, היו נימוקים נוספים.

למרות כל המתנגדים, בקונגרס הציוני ה-11 שהתכנס ב-1913, ניצחו תומכי הרעיון להקים אוניברסיטה עברית בירושלים, והאוניברסיטה נהפכה ליעד מרכזי של התנועה הציונית. עתה נותרה רק משימה "קטנה": השגת הכספים לממש את הרעיון. וייצמן התגייס למשימה, פנה לברון רוטשילד – והאחרון שיכנע אותו לא להקים אוניברסיטה של ממש, אלא להסתפק בהקמת כמה מכוני מחקר – נוסח מכון ליסטר בלונדון, או מכון פסטר בפאריז.

ז'בוטינסקי זעם. הוא תבע להקים מוסד של השכלה גבוהה, שתכליתו העיקרית היא הוראה ולא רק מחקר. הוא קיווה, שתקום אוניברסיטה עברית משמעותית שתענה על צרכי הצעירים היהודים בעולם – ובעיקר על צרכי אלה ממזרח אירופה – ותקלוט לתוכה אלפי יהודים ולא רק כמה עשרות חוקרים. באשר לשפת ההוראה באוניברסיטה, הוא טען שלא צריך לחשוש מכך שהמרצים והסטודנטים אינם יודעים די עברית. לדבריו, יש להתחיל ללמד ולהתחיל ללמוד, גם כשיודעים מעט. הוא קבע: "כדי לדבר היטב, יש תחילה לדבר רע". כלומר, יש לקפוץ ל'בריכת' העברית – ואז להתחיל לשחות ב'מימיה'.

במאמר שפרסם חודשים ספורים אחרי חנוכת האוניברסיטה (תרפ"ה-1925) כתב:

"ישאלוני היכן ימצאו פרופסורים [דוברי עברית] לכל הלימודים האלה?…קם בדימיוננו תמיד פרצופו של איינשטיין, או ארליך או הרמן כהן… במובן הזה לא יהיו לנו פרופסורים. בדוצנטים נתחיל… בחלוצי המדע העברי שיהיו דומים ליתר החלוצים. כשם שמתכוננים טובי החלוצים במשך שנים לעבודה חקלאית או למלאכת נגר, כך יתכוננו גם אלה לתפקידם. רובם בינוניים, מיעוטם גרועים, גרעין קטן מהם – משובחים. אלה יתחילו, ומתוך התלהבותם יצמחו אולי גם לנו מנהיגי המדע והמחשבה – בעתיד"

האוניברסיטה העברית הייתה בעבורו צעד חלוצי חשוב ביותר. הוא היה מודע לכך שטובי המדענים שיגיעו לירושלים אינם דוברי עברית רהוטה, אך היה משוכנע כי אלו יצמיחו כאן דור של סטודנטים עבריים לתפארת.

הספר העברי והתיאטרון העברי

ז'בוטינסקי מוכר כסופר מרתק, כמשורר מעולה וכמתרגם שמעטים זכו להגיע לאיכות התרגום אליה הגיע בתרגומיו. הוא היה חסיד גדול של הספר העברי והיה משוכנע כי העברית "היא לא רק מלים: הלשון הלאומית היא גם-כן כלי של הבנה לאומית". לדעתו, בעקבות ההבנה הלאומית, תעוצב התודעה הלאומית וכך תכונן הזהות הלאומית. דאגתו הגדולה הייתה לא רק ליצירות-מקור עבריות, אלא גם ליצירות-קלאסיות בלשונות זרות שתתורגמנה לעברית ותיקראנה על-ידי הקוראים בעברית ולא ברוסית, פולנית, אנגלית, או באיזו שפה אחרת.

ב-1927, כשנודע לו כי הוצאת 'שטיבל', שנוסדה במוסקבה בשנת 1917, עומדת לחדש את פעילותה בברלין – שמח מאוד. הוא קרא להוצאה זו להתמסר לתרגומים לעברית של ספרות העולם, וקבע: "ספרות [עברית] בלא ספרות מתורגמת, עדיין אינה ספרות לאומית במובן האמיתי של המילה, מכיוון שהיא אינה מסוגלת להגשים את האופק התרבותי של האומה… בעוד כמה דורות תורכב תזונתו הרוחנית [של הקורא העברי] מתשע עשיריות ספרות זרה, ולא – נגזר עליו להישאר בור ועם הארץ".

על עצמו סיפר, כי כשקרא ספרות זרה שתורגמה לרוסית, השפה הרוסית השתלטה על עולם החשיבה שלו והשתלטה אפילו על עולם חלומותיו. לכן, כך כתב, "ייתכן שהדבר נשמע כפרדוקס, אך הוא אמת פשוטה לגמרי: להפצתה של שפה 'חדשה' ולהשרשתה חשובים הרבה יותר הספרים המתורגמים מספרות המקור". ספרות המופת העולמית – שהייתה לה השפעה מכרעת בעיניו – הייתה חייבת לדעתו להיתרגם לעברית.

לא רק עולם הספר, גם עולם-התיאטרון, היה קרוב ללבו: הוא כתב כמה וכמה מחזות, שימש מדריך בהגייה עברית לשחקני תיאטרון, כתב ביקורות על הצגות תיאטרון ופירסם מאמרים על התיאטראות 'הבימה' ו'האוהל'. פעם דיווח כי היו ימים בהם עמד "שעות לילה רצופות ב'זנב' המצפים לפתיחת הקופה התיאטרונית".

הוא האמין כי לתיאטרון יש פוטנציאל ניכר לטיפוח הלאומיות ולהקניית השכלה כללית. בדומה לגישתו כלפי האוניברסיטה העברית, כך סבר גם לגבי התיאטרון העברי: יש לעשות תיאטרון עברי גם כשהעברית עדיין רדודה. הוא לא רצה שיהודים יילכו לראות פעמים רבות את ההצגה המושלמת 'הדיבוק' – ש'הבימה' העלתה, אחרי שערכה שנה שלימה חזרות. הוא ביקש שהם יצפו פעמים רבות בהצגות עבריות 'בינוניות-טובות', שיוכנו במשך שבועות ספורים. לדעתו, יהודי חניך אירופה, אינו יכול "להסתפק במרגלית אחת לשנה, אף אם תהא זו מרגלית שאין בה מום".

איני חושב, כך כתב, "כי רשאים אנו הדלים [שהתיאטרון העברי שלנו עדיין אינו מפותח], ללוקסוס כזה [של הצגה מבריקה אחת בשנה]. דרוש לנו תיאטרון פשוט, פרימיטיבי, אם תרצו להשתמש דווקא במילה קשה, בלתי נעימה, אבל מתאימה למצב והצורך". אחר-כך הסביר כי תיאטרון "פשוט" ו"פרימיטיבי" – אין פירושו בהכרח תיאטרון גרוע – אלא תיאטרון סביר, לא מצוחצח מדי ולא דקדקני מדי.

בימי ז'בוטינסקי היו רק כמה מחזות עבריים מקוריים בעלי ערך. הוא לא היה מוכן להסתפק בהם ושאף כי התיאטרון יציג בעברית יצירות-מופת עולמיות. הוא קיווה, כי תתורגמנה לעברית ותועלינה על במת התיאטרון העברי הצגות משל סופוקלס, אריסטופנס, שקספיר, איבסן, ברנרד שו, אוסקר ויילד, פושקין, גוגול, צ'כוב ואחרים.

"גן העדן היחיד הוא תל-אביב"

אחרי מלחמת העולם הראשונה, ז'בוטינסקי נהפך יותר ויותר לאופטימי באשר לעתיד העברית בארץ ישראל, אך היה מודאג מאד ממצבה בגולה. שתי גלויות שבהן היה רוב רובו של עם ישראל, הטרידו אותו במיוחד: גולת יהודי אמריקה והגולה היהודית במזרח אירופה. באשר לגולת אמריקה, כתב: "בעת שהותי באמריקה הבחנתי בדבר מעציב: אפילו בפרבר שאופיו יהודי שביהודי, קשה למצוא שני ילדי בית ספר המדברים זה עם זה עברית בשעת משחק ברחוב".

לדבריו, בארצות-הברית מנסים ללמד עברית בארבע דרכים: בשיעורים פרטיים, ב'תלמודי תורה', בבתי-ספר של יום א' ולפעמים בבתי-ספר קהילתיים. כל ארבע הדרכים – מלאות חסרונות: השיעורים הפרטיים יקרים מדי ולילד אין ילדים אחרים המדברים עימו עברית אחרי השיעורים. ב'תלמודי התורה' הילדים לומדים עברית כשהם עייפים מדי. לגבי בתי-הספר של יום א', מספרם מועט והם שנואים על הילדים. ובאשר לבתי-הספר הקהילתיים, בקהילה היהודית שוררת מחלוקת אם בכלל לקיימם או לא לקיימם. לכן, הציע לייסד מחנות-קיץ עבריים.

לעומת המצב באמריקה, הוא רווה נחת מהקמת רשת 'תרבות' במזרח אירופה – שהייתה רשת של בתי-ספר עבריים לתפארת שאמנם כללה רק מיעוט של הילדים היהודיים, אך הייתה רשת עברית-ציונית. יוסף שכטמן, הביוגרף של ז'בוטינסקי, כתב כי בסוף שנות העשרים ז'בוטינסקי – שהיה אחד האישים המרכזיים שפעלו למען 'תרבות' – היה יכול
להכריז בגאווה, "כי מ-80 אלף ועד 100 אלף ילדים מקבלים את חינוכם במוסדות 'תרבות'; כי למעלה מ-2,000 מורים מוסמכים מלמדים בבתי-ספר אלה, וכי 160 עד 180 מורים מסיימים מדי שנה את שמונה הסמינרים למורים; כי בליטא 93 אחוז מן הילדים היהודים במדינה מקבלים את חינוכם במוסדות 'תרבות'".

ל'תרבות' הייתה השפעה גדולה בין שתי מלחמות העולם. עשרות אלפי עולים שעלו לארץ בעליות השלישית, הרביעית והחמישית – הגיעו לכאן כשהם דוברי עברית ובקיאים בתרבות העברית, בזכותה של רשת זו. רבים נהפכו כאן למורים ולמחנכים. אולם, אז הגיעו לארץ גם מאות אלפי עולים, שלא למדו ב'תרבות' או באיזו מסגרת חינוכית עברית אחרת – ולא ידעו מילה עברית והיו זרים לתרבות העברית. למרות זאת, ז'בוטינסקי היה אופטימי לגבי ילדיהם, וכתב:

בתל-אביב, במושבות, ברבעים היהודיים של ירושלים וחיפה, שומעים ברחובות לשונות רבות … [אבל] קשה למצוא ילדים, שלאחר שבילו כאן שנתיים-שלוש, לא ישוחחו עברית ביניהם, וגם זה חשוב יותר מן העובדה שהוריהם מדברים בליל של לשונות"

ז'בוטינסקי הדגיש, כי בחוגי הפועלים – ("שאיני חסיד של מנהגיהם, אולם אמת היא אמת") – ההתערות בעברית מהירה יותר. עולים מחוגים אחרים, לומדים עברית בעצלתיים. בעייה ספציפית הייתה קשורה לדעתו בשלטונות המנדט הבריטי, שלא עודדו את השפה העברית – אלא להיפך. לדבריו, השופטים הבריטים, השוטרים הבריטים והפקידים הבריטים – שחלקם נדרשו לפני שקיבלו את משרתם לעבור בחינות רשמיות בעברית – אינם יודעים עברית ולא מוכנים ללמוד עברית. לכן, כשרוצים "לשאול במשרד הדואר על מכתב כלשהוא שהלך לאיבוד – אין פקיד הדואר מבין עברית; אף לא השוטר; מנהל התחנה על פי רוב גם לא. גן העדן היחיד הוא תל-אביב. אולם תל-אביב אינה הארץ כולה. ובארץ עד כמה שהשפעת הממשלה [האנגלית] מגעת – העברית היא לשון חסרת תועלת".

הוא לא הסתפק בהאשמת השלטונות הבריטיים והבליט את חובותיו של היישוב היהודי:

נגד סכנה זו [של ההתנכרות לשפה העברית של הבריטים] יש ליישוב [היהודי] רק מעוז אחד: ניהול החיים הציבוריים הרשמיים במאת האחוזים בעברית. קודם כל בבתי-הספר, בדוכן הנואמים, בעיתונות, על הבמה, אצל 'הועד' תשלוט העברית. זהו משקל הנגד היחיד לערעור מעמדה של העברית על-ידי הממשלה… זהו משקל הנגד היחיד שהיישוב יכול להשתמש בו היום. זהו המבצר היחיד שהוא יכול להתגדר בו וללחום על כבודה הנרמס של שפתנו, להרים את קרנה, להראות שאינה רק שפתם של ילדים, של פועלים ושל קנאים נלהבים, אלא גם הכרח תרבותי, המפתח היחיד להשפעה על החברה היהודית".

טיפוח העברית, כך האמין, תלוי בראש וראשונה בנו: ביחידים מתוכנו, בקבוצות שונות, בתנועות הנוער, במחנכי הדור, במנהיגי היישוב וביישוב כולו.

"אחי הבכור ברוח- רב כישוף"

ז'בוטינסקי העריץ את חיים נחמן ביאליק וקרא לו "אחי הבכור ברוח, רב כישוף". הוא הרעיף עליו מחמאות ושיבח את יפי שירתו ואת עוצמתה. הוא קבע, כי הרבה מעוז רוחה של התנועה הציונית ומהמרד הציוני בגולה ובגלותיות, היה קשור בביאליק. אבל, באמצע העשור השני של המאה העשרים, חל קרע ביניהם. עיקר הקרע היה פוליטי: ז'בוטינסקי היה בטוח שביאליק מתון מדי ותומך בעמדותיו הדפטיסטיות של וייצמן וחבורתו, וביאליק היה משוכנע כי ז'בוטינסקי קיצוני מדי.

הקונגרס הציוני של 1931 הרחיב את המחלוקת ביניהם. שם אירעו שני אירועים משמעותיים: הדיחו את וייצמן מכהונת נשיא ההסתדרות הציונית, ולא התקבלה הצעתו של ז'בוטינסקי שייקבע כי מטרת התנועה הציונית הינה הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. הוא הגיב בקריעת כרטיס הציר שלו ובעזיבת ההתכנסות בטריקת דלת. אחרי הקונגרס ביאליק כתב את שירו 'ראיתיכם שוב בקוצר ידכם'. כשהשיר פורסם, איש לא ידע למי התכוון המשורר – אך ז'בוטינסקי היה משוכנע כי הכוונה אליו ואל התנועה הרביזיוניסטית.

בעקבות השיר, הוא פירסם בדצמבר 1931 תגובה חריפה, ובה כתב, בין היתר:

אני מכיר את הלכי רוחו של מר ביאליק כיום, אין לי ספק כי התכוון אלינו… כשאנשים בעלי השקפה כמותו מסבירים לאדם שאין להם שום דבר משותף, שביניהם ובינו פעורה תהום – הרי זה כבוד הראוי להוקרה… בנוגע למר ביאליק איני צריך, ברוך השם, להרגיש מועקה. איני חושש שמא אעורר חשד כי שכחתי את 'בעיר ההרגה' ואת 'מתי מדבר' (אני שכחתי אותם? הוא שכחם!), ויכולני לומר בלב שקט,כי בשטח המחשבה הפוליטית מר ביאליק הוא אמנם דמות מזיקה, אך חסרת ערך… זה כמה שנים משמיע ביאליק הטפה שיטתית נגד כל מנגינותיו הקודמות. לועג הוא כל דבר שיש בו רוח מרד והעזה. מגן הוא על שיטת הוויתורים, על הרכנת הראש… הנוער בתל-אביב שומע לעתים קרובות את דרשותיו… אומר עליהן כי זו בפשטות זחלנות [כניעה, התרפסות]".

שנתיים אחר-כך, בפברואר 1933, בדברים שכתב ליובל השישים של ביאליק, הוא שיבח את 'המשורר הלאומי': "אין חולק על כך שלפי כישרונו וחשיבותו הוא הדמות הראשונה והראשית בספרות ישראל בזמננו… המופלא ביותר אצל ביאליק זו השפעתם העצומה של שיריו על הציבור היהודי במאה העשרים. כמעט כל מחנה הפעילים, לא רק בתנועה הציונית (גם הבלתי מעמדים, גם הפועלים), אלא גם ב'בונד', ובאירגוני הציבור הלא מפלגתיים, כמו אורט, בתנועות הדתיות והחרדיות , כמו אגודת ישראל, ולא כל שכן המערכות הסופרים והעיתונאים – הם כולם וכל שסביבם הרגישו בהשפעה זו… בשנים שקדמו למלחמה [מלחמת העולם הראשונה], היה כל שיר חדש של ביאליק מאורע עממי בכל הגטאות של אוקראינה, של פולין, של ליטא, בגליציה ובניו יורק, ובמשך שבועות היו דנים בו בהתלהבות".

אבל, גם במאמרו החגיגי חזר וטען, כי "בהופעותיו האחרונות של ביאליק, בשיריו ובנאומיו, יש לעיתים נעימות הנשמעות כמו הסתלקות גלויה מקריאותיו לפנים. בניסיונות ה'מרי' רואה הוא עכשיו רק כזב זול ונוצץ. באחת מהרצאותיו לפני הסופרים הצעירים בארץ-ישראל, השיא להם ביאליק עצות של מתינות וכיבוש היצר, שהכול פירשו אותן כך: השתדלו שלא להיות דומים לביאליק בימי צעירותו – אין צורך ב'דמעות' ואין צורך ב'מרד'…בקיצור, ביאליק מושך בעול ואת כנפיו הוא אסף, ואולי אף גזז".

ביאליק נפטר לפתע בכא' תמוז תרצ"ד, 4 ביולי 1934. מותו הכאיב מאד לרבים – ובהם, כמובן, גם ז'בוטינסקי. הוא כתב לזכרו דברי הספד נפלאים, מהיפים ביותר שנכתבו אי-פעם בעברית. סופם של הדברים מערב את יפי שירתו של ביאליק ואת נפלאותיה של השפה העברית, עם השקפת עולמו:

דבר אחד נצחי הוא אצל ביאליק: ה'שמש', הנוער, הכמיהה לגבורה ולרומנטיקה, הקסם של 'מתי מדבר', של 'המעפילים בהר' העורגים למעשה עז ומסוכן למרות איסורו של הבורא, המסתערים מלאי 'זעם' על העושק בחוץ ועל הפחדנות מבית. ואת זה לא בלבד 'יקראו' אצל ביאליק – את זה ילמדו אצלו כל עוד תזרח ברקיע השמש, כל עוד יפרח הנוער על הארץ וכל עוד תצלצל בפי אומתנו הנפלאה שבשפות, שפת אלפי ההיפוכים, הקשה ועזה כברזל, וגם הרכה ומזהירה כזהב, הדלה במילים ועשירה במושגים, האכזרית בכעס, העוקצת בלעג, הענוגה כשיר אם בשעה של פיוס ונחמה, השפה שלעתים קולה הולך כקול אבנים מידרדרות במורד ההר, ולעתים כרחש עשבים בשעת בוקר אביב, שפה כבדת תנועה, עם צפרני דובים וכנף רננים של ציפורי דרור, שפתם של עשרת הדיברות ושל 'האזינו', שפת התוכחה, ושפת שיר השירים, שפת 'אל טל ואל מטר', ושפת 'נחמו נחמו עמי', השפה שנשתכחה והלא נשכחת, שנקברה כבר והיא חיה לנצח – זו שפתו של ביאליק"

"שמו ינון בתולדות התחייה העברית"

פתחתי בשלמה צמח, איש "העלייה השנייה העובדת", שחבורתו חזרה והדגישה, כי הייתה לה השפעה מכרעת בקימומה של ארץ ישראל בשלושה תחומים: כיבוש העבודה העברית; כיבוש ההגנה העברית וכיבוש השפה העברית (כדאי לשים לב כי לא היססו להשתמש במילה "כיבוש"…). אין ספק שלחבורה זו – שערב מלחמת העולם הראשונה נותרו ממנה בארץ-ישראל לכל היותר 1,500 איש ואולי אלפיים – הייתה השפעה גדולה בשני התחומים הראשונים. אולם, בתחום השלישי, בתחום השפה העברית, השפעתה לא הייתה מכרעת.

לאישים אליעזר בן-יהודה, נסים בכר, דוד יודלביץ, יהודה גראזובסקי (גור), יצחק אפשטיין, שמחה וילקומיץ, ד"ר אהרן מאיר מזי"א, דוד ילין, אחד-העם, חנה רבניצקי, חיים נחמן ביאליק – וכן לזאב ז'בוטינסקי – שלא היו חלק מ"העלייה השנייה העובדת", הייתה השפעה משמעותית יותר.

שמעון רבידוביץ, מנהל 'ברית עברית עולמית', שנשא דברים לזכר ז'בוטינסקי בשם רשת "תרבות", כשנה לאחר מותו, הבליט את השפעתו הגדולה על הקניית העברית בגולה: "בתי הספר העבריים והמוסדות בגולה, חבים תודה לז'בוטינסקי על קיומם. שמו ינון בתולדות התחייה העברית".

ז'בוטינסקי עצמו ראה את מכלול מאבקו למען העברית – הן בארץ והן בגולה – כפרק החשוב ביותר בתולדות חייו. באוטוביוגרפיה שלו סיכם וכתב: "[רבים] גומרים את ההלל על פרק הגדודים [העבריים] בחיי, אבל הדבר העיקרי והחשוב שעשיתי – היה המאבק למען העברית".

---

ד"ר צבי צמרת הוא היסטוריון, איש חינוך ופעיל ציבורי, לשעבר מנכ"ל יד בן צבי.

מאמר זה פורסם לראשונה בגיליון מס’ 207 של רבעון ‘האומה’: הבמה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות, היוצא לאור על-ידי מסדר ז’בוטינסקי ונערך בידי יוסי אחימאיר. המאמר מתפרסם באדיבות מערכת ‘האומה’.