אחרי הסערה: ניו-אורלינס בחרה בחינוך חופשי ונהנית מההישגים

לפני 13 שנים ספגה ארצות הברית את אחד מאסונות הטבע הקשים בתולדותיה. סופת ההוריקן 'קתרינה' פגעה בחופי לואיזיאנה, הציפה והחריבה חלקים נרחבים מהעיר ניו-אורלינס שרובה נמצאת מתחת לגובה פני הים. כ-1,800 איש מצאו את מותם, ולאלו שהצליחו לברוח לרוב לא היה לאן לחזור. הנזק הכלכלי נאמד ביותר מ-80 מיליארד דולר.

שיקומה של העיר נמשך שנים ארוכות, ועד היום לא חזרו אליה כל התושבים שחיו בה לפני האסון. בעקבות ההוריקן, לקח על עצמו הממשל הפדרלי את האחריות על רוב בתי הספר בעיר, ומיד הפך אותם לארגונים עצמאיים ללא מטרות רווח, כלומר לבתי-ספר ברישיון (Charter School).

לבתי הספר ניתן חופש מלא, כולל בתחום כוח האדם, בתנאי שיביא לתוצאות טובות. להורים ניתנה האפשרות לבחור בבתי-ספר בלי הגבלה וללא קשר לאזור מגוריהם. מימון בתי-הספר התבסס, כמובן, על כמות הילדים שבחרו ללמוד בו.

הצלחתם של בתי הספר נמדדה באמצעות בחינות המקבילות לבחינות המיצ"ב בישראל ובאמצעות מדידת שיעור מסיימי התיכון. למעשה, זו הפעם הראשונה שמערכת חינוכית בשלמותה הפכה בבת אחת ממערכת מדינתית לכזו המבוססת על שוק חופשי ומאפשרת להשוות באופן מיטבי את תוצאות שתי המערכות.

שיפור ניכר בהישגים

לאחרונה התפרסם מחקר חדש שערכו דאגלס האריס ומתיו לארסן עבור האגודה למחקר בחינוך, ובו ניסו לגלות מה היו השפעות המהלך על החינוך בניו-אורלינס בשנים האחרונות. עיתויו של המחקר חשוב, משום שבימים אלו בתי הספר אמורים לעבור רפורמה נוספת ולחזור לפיקוח עירוני שיצטרך להחליט האם להמשיך במדיניות של הממשלה הפדרלית.

מצד אחד מדובר במדיניות ביזורית שמגדירה מעט כללים עבור בתי הספר, אך מצד שני לממשלה כוח רב לסגור בתי ספר שכושלים על פי המדדים, ולחזק אחרים מצליחים יותר. זאת בשונה מבתי ספר הנוהגים בשיטת השוברים שמתחרים בתנאי שוק חופשי לחלוטין.

ממצאי המחקר הם חד משמעיים: ההישגים של התלמידים בבתי הספר שזכו לחופש מפיקוח השתפרו ב-16-11 אחוזים, שיעור מסיימי התיכון עלה ב-9-3 אחוזים, ושיעור הקבלה למוסדות השכלה גבוהה עלה ב-15-8 אחוזים.

ואם כל זה לא מספיק, גם שיעור האי-שוויון בין התלמידים כנראה ירד, גם בתיכונים וגם במכללה או באוניברסיטה. הנתון האחרון חשוב, משום שניו-אורלינס היא עיר עניה יחסית: כ-60% מתושביה שחורים, ורבים מהם מעוטי היכולת.

על מנת לתקף את הממצאים, השוו החוקרים את הנתונים מניו-אורלינס עם הממצאים באזורים אחרים בלואיזיאנה: בעוד בניו-אורלינס שיעור התלמידים שעברו מהתיכון ישירות לקולג' עלה באותן שנים מ-22.5 אחוזים ל-32.8 אחוזים, ברוב מדינת לואיזיאנה חלה דווקא ירידה במדד זה. לפני אסון הטבע ב-2005 הציונים הממוצעים בניו- אורלינס היו הרבה מתחת לציונים הממוצעים במדינה, וכעת הם הצליחו להגיע לממוצע, על אף הרקע הסוציו-אקונומי החלש.

למרות הממצאים הברורים, מסתייגים החוקרים מהמלצה להחיל רפורמות דומות באופן אוטומטי על אזורים אחרים, ממספר סיבות. ראשית כל, נראה כי ההצלחה בניו-אורלינס הושפעה מהירתמותם של אנשים רבים מכל רחבי המדינה לשיקום בתי הספר בעיר. לא ניתן לצפות שגם במקומות אחרים שלא יזדקקו בעל כורחם לשיקום כגון זה שחוותה ניו-אורלינס, תהיה אפשרות למשוך אנשי חינוך מוכשרים בנוסף לאלו המקומיים.

בנוסף, החוקרים טוענים כי שוק חופשי בחינוך מצליח יותר באזורים עירוניים ופחות באזורים כפריים. הסיבה הפשוטה לכך היא שבערים יש יותר בתי ספר לבחור מביניהם, והתחרות גוררת באופן טבעי גם שאיפה למצוינות.

פחות תקציבים, יותר הצלחות

כפי שראינו במספר רב של מקרים, דה-צנטרליזציה מוכיחה את עצמה פעם אחר פעם כמדיניות מועילה בשדה החינוך, ולא רק בניו-אורלינס. בעשור האחרון נהוג לציין את פינלנד כמדינה שהצליחה לקדם את מערכת החינוך שלה באופן מיטבי. משלחות מגיעות לפינלנד וחוזרות ממנה עם שלל רעיונות חדשניים וסיסמאות מפוצצות, אך בדרך כלל שוכחים את העיקר: מערכת החינוך הפינית עברה תהליך מואץ של ביזור בשנות התשעים, כך שהרשויות המקומיות ובתי הספר עצמם קבלו אוטונומיה רבה.

גם שם הרפורמה החלה לאחר משבר כלכלי שפקד את המדינה וכפה עליה קיצוצים רבים. למעשה, בניגוד מוחלט למה שקורה בישראל, פינלנד הקטינה בהדרגה את תקציב החינוך וצמצמה את מעורבותה בבתי הספר – התוצאה הייתה פריחה ושגשוג. רבים מההישגים ומהמאפיינים הייחודיים של החינוך בפינלנד הם תוצאה של מתן המושכות לגורמים בשטח, ואמונה שיצליחו לעמוד ביעדים הלאומיים.

האמנם רק משבר גדול או אסון עשויים להביא לשינויי מדיניות כאלו? יש לקוות שלא, אם כי ההיסטוריה של המדיניות והתיאוריות הכלכליות מורות שבדרך כלל זו הדינמיקה: המדינה משחררת רק כשאין לה ברירה ובתנאי חירום.

גם הליברליזציה של הכלכלה הישראלית החלה, כזכור, במשבר הגדול של שנות השמונים. אולם שינויים הדרגתיים בהחלט יכולים להתרחש שלא בעקבות משבר גדול. לשם כך נדרשים מנהיגים שיהיו מוכנים לבצע רפורמות שיצמצמו את השליטה שלהם עצמם במערכת, ויגלו מחשבה לטווח ארוך ולא רק עד הבחירות הבאות.