פרויקט סינון העפר חושף מי באמת הריבון בהר הבית

מפעל סינון עפר הר הבית ומחקר הממצאים הארכיאולוגיים שהושלכו בעבודות הוואקף הוא אחד הפרויקטים הלאומים החשובים ביותר מאז קום המדינה. מדובר בהזדמנות נדירה לחקור ממצאים משטח הר הבית, אך ממשלת ישראל ממסמסת את ההזדמנות במשך שנים ארוכות.

על אף קדושתו וחשיבותו של הר הבית בתולדות עם ישראל ולמרות שירושלים היא מן הערים הנחקרות ביותר בעולם, דווקא בהר הבית לא בוצעו מעולם חפירות ארכיאולוגיות שיטתיות, וזאת בשל התנגדותו של הוואקף המוסלמי המנהל את המקום.

מפעל סינון העפר, המתבצע באמצעות עמותת 'הקרן לקידום הארכיאולוגיה בישראל' בראשות צחי דבירה וד"ר גבריאל ברקאי, הוא הדבר הקרוב ביותר לכך. הממצאים שהועלו במשך 13 שנות הסינון, מביאים לידינו את הנתונים הארכיאולוגיים הראשונים שמקורם מתוך אדמת הר הבית ממש.

עבודות לא חוקיות

סיפור החפירות במתחם אורוות שלמה בשטח הר הבית כורך בתוכו תערובת של יצר חמדנות, תמרונים פוליטיים, רגשות דתיים, גאווה לאומית ולא מעט מאבקי אגו וכבוד.

זה החל כניסיון לקביעת עובדות בשטח, תוך כדי רצון לסמן ריבונות ולהטות את המשא ומתן בין ישראל לאש"ף באמצע שנות התשעים. ישנם גורמים ערבים שמספרים שהדבר נעשה בהמלצת נציגי הצד הישראלי. באותה העת החלה מגמה חדשה בהובלת אנשי דת מוסלמים ואנשי הרשות הפלסטינית, השוללת כל קשר היסטורי וזיקה של היהדות להר הבית, ואף שלילת עצם קיומו של בית המקדש במקום.

בין השנים 1999-1996 אנשי הוואקף, יחד עם הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, בישראל שיפצו באופן בלתי חוקי וללא פיקוח ארכיאולוגי את מבנה התת-קרקעי גדול המכונה 'אורוות שלמה' שבפינה הדרומית-מזרחית של הר הבית בכוונה להופכו למסגד ענק. מקור שמו של המבנה בתקופה הצלבנית, שבה שימש כאורוות מסדר אבירי הטמפלרים, שנבנה על גבי חורבות מימי בית שני שמרכזם היה במסגד אל אקצא.

הארגונים האסלאמיים השתמשו בכלים כבדים כדי לחפור בור עצום ממדים עבור הכניסה הראשית למסגד. העבודות גרמו הרס רב לעתיקות ומידע ארכיאולוגי יקר ערך אבד. בנוסף לכך, שטח נרחב מצפון לאורוות שלמה פולס בכלים כבדים ובמקום הוכשרה רחבה מרוצפת.

מהמקום הוצאו כמויות אדירות של עפר. כ-400 משאיות, שכללו כ-9,000 טונות של עפר שהכיל שרידים ארכיאולוגים מכל התקופות בתולדות הר הבית. העפר פונה והושלך במקומות שונים בעיר ובסביבתה, ובעיקר לנחל קדרון הסמוך.

הוואקף והערבים מיהרו לסמן ריבונות בהר, מנעו פיקוח ארכיאולוגי ואף הרחיקו מהמקום את ארכיאולוג הוואקף, שנשלח לחופשה מיוחדת. מטרתם  הייתה למנוע גילוי של עובדות מדעיות לקיומה של נוכחות יהודית עתיקה בשטח הר הבית, אך היא הושגה רק בחלקה. מאחר שהר הבית אינו נגיש למחקר ארכיאולוגי כלשהו, הממצאים המועלים מהעפר משמשים כיום מקור לידע ארכיאולוגי ייחודי, שלא היה נגיש קודם לכן.

שכבות העפר שהצטברו צפונית לאורוות שלמה כללו שפכים ושרידים שמקורם בעבודות שונות שנעשו בהר הבית באלף השנים האחרונות. העפר שנחפר ופונה מקורו במקומות שונים ברחבי ההר, והממצאים שבו מהווים מדגם מייצג של הפעילות שהייתה במתחם לאורך תולדותיו.

מסתירים מהציבור

לכל אורך פעילות הוואקף במקום נעשה מאמץ של רשויות האכיפה וגורמי הביטחון, הפועלים במקום בהנחיית הדרג הפוליטי הבכיר ביותר, להסתיר מהציבור את שקורה במקום ובמיוחד את מימדי ההרס.

גם עבודות פינוי העפר נעשו בניגוד לחוק העתיקות ובהעלמת עין של גורמי האכיפה וממשלת ישראל. חפירות ארכיאולוגיות מסודרות מחייבות רישום מדוקדק של המיקום והקשרו לממצאים המתגלים, הנאספים בקפדנות. במקרה זה הממצאים נעקרו בגסות מאתרם ללא כל תיעוד.

יצחק דבירה וארן ירדני, אז סטודנטים מאוניברסיטת בר אילן, ערכו סקר ארכיאולוגי בעפר שהושלך למזבלה באל-עזריה ובנחל קידרון. משניגשו לאיסוף ממצאים, פעולתם הופסקה על ידי פקחי רשות העתיקות. למרות זאת, הם הצליחו לחלץ מקבץ ממצאים מהשפכים, שתוארכו בעזרתו של ד"ר גבריאל ברקאי וחוקרים נוספים. הנתונים הובאו לידיעת הציבור בכנס ארכאולוגי. הפרסום עורר סערה שזכתה לכיסוי תקשורתי נרחב.

העפר הכיל כמות גדולה של אבק וחול, דבר שהקשה מאוד על מלאכת זיהוי הפריטים בעת הסינון. דבירה וברקאי ערכו ניסיונות סינון בעזרת מים, שחשפו ממצאים בכמויות גדולות, כולל ממצאים זעירים הנדירים בחפירות רגילות. הם פיתחו שיטה מיוחדת וחסכונית במים לייעול הסינון הרטוב. שיטה זו, המסייעת בחשיפה של ממצאים רבים יותר, נהוגה כיום בחפירות אחרות, כולל חפירות של רשות העתיקות.

גבריאל ברקאי חבר לדבירה ובכוחות משותפים הם יסדו מפעל מוסדר לחקר שיטתי של הממצאים משפכי העפר בהר הבית. לאחר מאבקים שארכו מספר שנים, בשנת 2004, התקבל רישיון החפירה ומפעל הסינון החל לקרום עור וגידים.

אוצרות גנוזים

בעפר מהר הבית גנוזים אוצרות רבים שנחשפו לראשונה: שברים של כלי זכוכית וחרס קדומים, קוביות מרצפות פסיפס, שברי מתכת, עצמות בעלי חיים ופריטי אבן שונים. בסך הכל התגלו כחצי מיליון ממצאים, המתוארכים מתקופת בית ראשון ואילך, למעשה עד ימינו.

לצד הממצאים השכיחים, נחשפו גם כ-15,000 פריטים מיוחדים מסוגים שונים, כמו חרסים נושאי כתובות, חותמות, כלי אבן, למעלה מ-6,000 מטבעות, תכשיטים וחרוזים, צלמיות חרס, ראשי חצים וכלי נשק אחרים.

פרויקט סינון בסדר גודל כזה מחייב מספר עצום של ידיים עובדות, וכאן אזרחי ישראל ואוהבי ישראל בעולם התגלו במלוא גדולתם. למעלה מ-200 אלף מתנדבים, מספר שאין לו אח ורע באף חפירה או מבצע ארכאולוגי בארץ או בעולם, נרתמו למשימת הסינון וההצלה. פעילות המתנדבים תרמה גם להגברת המודעות הציבורית לחשיבות שימור האוצרות הארכיאולוגיים הטמונים בהר הבית ולהבנתם.

כדבר הנבואה "כִּי-רָצוּ עֲבָדֶיךָ, אֶת-אֲבָנֶיהָ; וְאֶת-עֲפָרָהּ, יְחֹנֵנוּ"(תהילים ק"ב פסוק ט"ו), עם ישראל נרתם למשימה, ורבים מהמתנדבים ראו בהשתתפותם בפרויקט סינון העפר זכות ואף חובה לאומית. משתתפים מהארץ ומחוצה לה העידו כי זכו לחוויה בעלת משמעות רבה, ועם השנים הוא הפך למפעל תיירות בין-לאומי, בעל ערך חינוכי רב. לשם כך, נבנו מתקנים מיוחדים בגן הלאומי עמק צורים, המאפשרים עבודת סינון לקבוצות גדולות, ומתקנים נוספים לרווחת המבקרים הרבים באתר.

מחפשים תקציב

מפעל הסינון מתקיים בחסותו המדעית של המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, רשות הטבע והגנים הלאומיים סיפקה את השטח שבו מתקיימות העבודות, ועד לחודש מרץ 2017 עבודת הסינון השוטפת מומנה על ידי עמותת אלע"ד.

לפני כשנה וחצי הופסק שיתוף הפעולה הזה, ועתה פועלים לאיתור אתר חלופי להמשך פעילות סינון העפר, שכשלושים אחוזים ממנו טרם סוננו.

מבחינה ארכיאולוגית, עצם עבודות הסינון ואיתור ממצאים הוא לא מספיק, ויש כמובן צורך להבין את הממצאים ולבצע את עבודת המחקר שתעניק לו משמעות מעשית. לשם כך שום כמות של ידיים עובדות לא תעזור, וכאן המקום לעבודת המומחים ולפרסומה בפורומים מדעיים בינלאומיים.

להשלמת הפרויקט ופרסום המחקרים עמותת 'הקרן לקידום הארכיאולוגיה בישראל' זקוקה לסכום של תשעה מיליון שקלים בחמש שנים הקרובות. זהו סכום זניח יחסית, אך למרות זאת ולמרות הבטחת ראש הממשלה, העברת הכספים תקועה כרגע בסבך בירוקרטי של מציאת סעיפים מתאימים בתקציב, אישורי יועצים משפטיים ופקידים ובעלי אינטרסים שפועלים לעכב את המימון.

גודל השעה

התנועה הציונית ופעילות השיבה לארץ-ישראל וגאולתה הייתה מאז ומתמיד יוזמה של העם היהודי עצמו ומעשה ידיו. ראשית היו אלו החלוצים שהגיעו לגאול את האדמה, לייבש ביצות ולהפריח את השממה. אחריהם היו דור המייסדים שייסד את המדינה, לחם על עצמאותה וטיפח אותה. אחר כך הגיעו דורות של עולים שהשתלבו תוך מאבק אישי ומשפחתי – עד הפיכתנו לישראלים.

אך מעשה השיבה לא תם, ומפעל הציונות משנה פנים בהתאם לאתגרים החדשים הניצבים בפנינו. עתה, משייסדנו וקבענו את עובדת המדינה הריבונית, מוטלת עלינו החובה לנקות את האבק והעפר שנערם פה משך 2000 שנה וכיסה את האוצרות החבויים בעומק האדמה. בחשיפתם נבין טוב יותר מי היינו, ולמעשה עבור מה חיכינו כל מאות השנים. כאשר נבין טוב יותר מי היינו ומה המורשת שאנחנו נושאים, כך נדע להגדיר מי אנחנו היום.

מנהיגי העבר ידעו לקרוא את המפה ולפעול להשגת היעד. הרצל הבין את ההזדמנות ההיסטורית לרכב על גל ההתעוררות הלאומית בעמי אירופה, ובן-גוריון הבין את גודל הרגע שבו יש להכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

עתה ישנה הזדמנות לחקור את הר הבית, המקום הקדוש והחשוב ביותר שלנו כעם. העם מצדו שוב נענה לקריאה, מבין את גודל השעה ונרתם לסייע באתגר. הגיע הזמן שגם ממשלת ישראל תיקח את עצמה בידיים ותבין את זה. איפה ממשלת ישראל ומתי היא תוכיח שהיא ראויה לציבור הנפלא שמראה לו מה חשוב בעיניו באמת?

ועד שממשלת ישראל תענה לגודל השעה, מי שמעוניינים לתרום לפרויקט יכולים לעשות זאת דרך הקישור עמותת "הקרן לקידום הארכיאולוגיה בישראל" – http://half-shekel.org/he