תמוז בלהבות: משבר החשמל והמים מצית את עיראק

מאות תושבי המחוזות השיעיים של עיראק יצאו בשבועות האחרונים במחאה נגד השלטון המרכזי, ובדרישה לשפר את השירותים לאזרח ולטפל באבטלה הקשה. המחאה האלימה, בה נהרגו כמה מפגינים, פרצה בערים מיסאן, ד'יקאר, בצרה, נג'ף וכרבלא.

שתי הערים האחרונות הן הערים הקדושות של האסלאם השיעי: בכרבלא התרחש הקרב המפורסם בשנת 680 במהלכו בנו של האימאם עלי, חוסיין, ופלוגתו הקטנה נטבחו על ידי הצבא האומאיי בפיקודו של יזיד. מותו ההרואי של חוסיין נמצא ביסוד המיתוס המכונן של השיעה.

בעיר נג'ף נמצא מרכז לימוד שיעי גדול, המתחרה עם מרכז דומה בעיר האיראנית קום. היריבות בין קום לנג'ף היא בעצם יריבות פרסית-עיראקית במאבק על עיצוב האסלאם השיעי. לכן לעובדה שהמהומות פרצו דווקא בערים אלה יש חשיבות רבה.

במיסאן המפגינים הסתערו על בניין המועצה המקומית, וכוחות הביטחון פתחו באש. בנג'ף מאות תושבים חסמו את נמל התעופה הבינלאומי וגרמו לשיבושים וביטולי טיסות. כמעט בכל הערים שבהן התרחשה המחאה המפגינים תקפו והציתו את בנייני המפלגות הפוליטיות כולל מפלגות אל-דעוה, אל-פאדלה ותנועת אל-חכמה.

כל המפלגות האלה מקיימות יחסים טובים עם איראן, והמפגינים נמנעו באופן עקבי מלתקוף את משרדי התנועה של מוקדתא א-סאדר, הנוקט גישה לאומנית המתנגדת להתערבות האיראנית בענייני עיראק.

המלחמה נגד דאע"ש ובכלל תולדות עיראק מאז הפלישה האמריקאית ב-2003 הותירו ארץ חרבה עם תשתיות מיושנות ולא מתפקדות. הגורם העיקרי שהגביר את הזעם היה בעיקר מחסור בחשמל ובמים, כאשר החום הכבד השורר באזורים כמו בצרה עלול לעלות ליותר מחמשים מעלות בקיץ. מובן שבחום כזה סבלנותו של כל בן אנוש תפקע בהעדר מיזוג ומים.

מחסור בחשמל ובמים

בדרך כלל איראן היא ספקית האנרגיה החשמלית לעיראק, אלא שהפעם טהראן סירבה להמשיך בכך בטענה שעיראק עוד לא שילמה את חובותיה הקודמים לחברת החשמל האיראנית. עיראק מצדה האשימה את שכנתה בנקיטת צעד חמור ללא אזהרה מראש, ומשרד האנרגיה העיראקי התלונן שתקציבו לא מספיק כדי לפרוע את החובות.

איראן עצמה סובלת במידה זהה מאותן בעיות של מחסור במים וחשמל. דווקא החודש בשיא החום, איראן חוותה הפסקות חשמל שלא נראו כמותן מאז המלחמה עם עיראק בשנות השמונים. בערים רבות זרם החשמל קיים רק לכמה שעות ביום, ואפילו משרדי ממשלה ובנקים סובלים מכך. חברת החשמל האיראנית הפצירה באזרחים, במוסדות הממשלה ובמגזר הפרטי לחסוך בחשמל וזאת כאשר תחזית מזג האוויר דווקא מבטיחה עוד עלייה בטמפרטורה.

באשר למים, הבעיה נעוצה חלקית בהתנהלותה חסרת האחריות של טורקיה המנהלת את משק המים שלה ללא שום התחשבות בצורכי השכנים. נהר החידקל החל להתייבש אחרי שטורקיה הקימה מאגרי את סכר איליסו, אשר פגע באספקת המים לעיראק.

כמו במקומות אחרים במזרח התיכון, המחאה הסוציו-אקונומית הפכה מהר מאוד למחאה פוליטית נגד הממשלה המכהנת בראשותו של חיידר אל-עבאדי, אלא שגם למפלגות העומדות להרכיב את הממשלה הבאה אין פתרונות של ממש.

הממשלה הדגישה את הזכות להביע מחאה, אך תגובת כוחות הביטחון ויותר מעשרה הרוגים מצביעים בבירור על שימוש מופרז בכוח. הדיווחים מעיראק וממקורות שונים טוענים בתוקף שהממשלה ניתקה את רשת האינטרנט כדי לשבש את הקשר בין המפגינים, אם כי בבגדד מכחישים זאת.

עימות בין שיעים לשיעים

ההקשר הרחב של המחאה הוא עמוק והיסטורי, וכולל את זרמי עומק של החברה העיראקית. ראשית כל, המחאה הזאת מרתקת את העולם הערבי הסוני מכיוון שההפגנות נתפסות כעימות בין שיעים לשיעים, כאשר ברור וגלוי לכל בר דעת שהשיעים בעיראק הם קודם כל עיראקים ערבים ורק אחר כך שיעים.

גם אם המחאה אינה "אנטי דתית" היא מכוונת בבירור נגד מפלגות דתיות כמו מפלגת אל-דעוה, שהאזרחים רואים בהן את האשמות העיקריות בבעיותיהם. המלחמה הקשה בדאע"ש הסתיימה אך הטרור בעיראק עדיין נמשך, וכבר אי אפשר להשתמש במלחמה נגד טרור כתירוץ להזנחת בעיות סוציאליות.

המפלגות גם אשמות בשחיתות הפושה בכל המוסדות. עם זאת, למען ההגינות יש לציין כי המבנה החברתי בדרום עיראק הוא שבטי לחלוטין, מה שמקשה עוד יותר על מאבק בשחיתות ועל תפקוד של ממשל תקין.

מעניינת במיוחד תגובתם של שתי דמויות עיראקיות חשובות מאוד: מוקתדא א-סאדר ועלי סיסתאני. האייתוללה עלי סיסתאני הוא הסמכות השיעית הדתית החשובה ביותר ויש לו השפעה רבה על פוליטיקאים עיראקיים, אף על פי שהוא הוא ממוצא איראני ודובר פרסית.

סיסתאני מנהל יחסים מורכבים ומתוחים עם התפיסה השיעית האסלאמיסטית האיראנית היות והוא דוחה על הסף את עיקרון היסוד של המהפכה האסלאמית באיראן שהוא שלטון חכמי ההלכה. מזכירו של סיסתאני מסר שהוא "מזדהה עם אזרחינו ועם דרישותיהם הצודקות ומרגיש את סבלם". סיסתאני לא רואה במנהיג איראן עלי ח'אמנאי סמכות דתית, והוא ממצב את עצמו, בדומה לא-סאדר, כתומך בלאומיות עיראקית ונזהר מפלגנות עדתית בין השיעים לסונים.

א-סאדר עצמו הביע הזדהות עם המוחים המדוכאים אך קרא להם לשמור על הסדר ולהימנע מוונדליזם. ככל הנראה הוא לא מעוניין להצטייר כמי שמסית למהומות.

כישלון האסלאם הפוליטי

כמה פובליציסטים ערביים רואים במחאה העיראקית עדות לכישלון האסלאם הפוליטי. אם בתחילת המלחמה נגד דאעש מפלגות אסלאמיות ברחבי העולם הערבי ידעו לגייס אזרחים, אז כאשר מדובר בעיראק הן נחלו כישלון חרוץ בניהול המדינה ופתרון בעיותיה.

חשיבות עצומה נודעת לעובדה שכל האירועים הקשים האלה מתרחשים בלב לבו של העולם השיעי ובמקומותיו הקדושים והנערצים. ההתרסות כלפי הצבא והמשטרה אינן דבר של מה בכך אלא הן זעקה על עוול בלתי נתפס: שפיכות דמים של שיעים על ידי שיעים – דבר שמנוגד לכל תפיסות הייסוד של השיעה, שרגילה לראות את עצמה כמיעוט סובל ונרדף על ידי הרוב הסוני.  קשה להעלות על הדעת עלבון קשה יותר לעיר כרבלא,מקום הולדתה של השיעה, יותר מאשר הריגת חפים מפשע שיעים עד ידי צבא שיעי.

מן הראוי לציין שהמפגינים לא הזכירו לא את ישראל ולא את ארצות הברית, אלא מיקדו את זעמם בשלטונות העיראקים. אחת הסיסמאות של המפגינים קראה בפירוש להתנגד ריב עדתי, כאשר המוני המפגינים בבגדאד צעקו  "לא סונה ולא שיעה -חילונית!".

ההפגנות הן גם בבירור נגד איראן. שני מפגינים בבגדאד זעמו על הצבא העיראקי היורה עליהם גז מדמיע וכתבו: "האם זהו הצבא העיראקי שמגן על עיראקים?! הם עושי דברה של איראן [הזנב של איראן] ".

لا سنية لا شيعية علمانية علمانية 👇 هكذا هتف المتظاهرون ليلة البارحة في بغداد 🤟🏻 عاشوا pic.twitter.com/OMgCgpMCYs

— يوستاڤو (@YFAS_) July 18, 2018

השלטון הנוכחי נתפס כמשתף פעולה עם איראן: באחת ההפגנות בבגדאד המפגינים צעקו "העם רוצה להפיל את השלטון" וכמו כן הסיסמא הייתה "איראן החוצה, בגדאד תישאר חופשית". כאן המקום לציין שבגדאד כיום היא עיר שיעית לחלוטין. בכל ההפגנות התנוססו דגלים עיראקים.

הסיסמאות מצביעות על שתי תופעות שהיו ידועות, אבל כעת ממוחשות ביתר שאת: כל מי שבישר על היעלמות הזהות העיראקית, כולל כמה פרשנים ישראלים, טעה קשות. הזהות העיראקית חיה ובועטת. איראן כמובן משפיעה על הרבה דברים בעיראק, אבל היא לא בדיוק אהובה שם ובוודאי שלא שולטת בכל דבר במדינה. הסירוב של איראן לספק חשמל כמובן הוסיף שמן למדורה, גם אם הוא מובן לחלוטין לאור המצב הקשה באיראן עצמה.

הזווית הישראלית

אי אפשר לסיים מבלי להתייחס לזווית הישראלית-יהודית: עיראק משום מה נעלמה ממוקד ההתעניינות של ישראל הרשמית והלא רשמית ולא בצדק. דווקא בעיראק יש סימפטיה ליהודים ולישראל בזכות העבר המפואר של הקהילה היהודית בעיראק, ויש מקום לשיתוף פעולה אזרחי במגוון תחומים.

משבר המים רק ילך ויחמיר, וצפויות לו השלכות גיאו-פוליטיות משמעותיות, בין השאר בהמשך ההגירה למדינות המערב מהמזרח התיכון, וישראל יכולה להציע פתרונות למצב בזכות לטכנולוגיות ההתפלה המתקדמות שלה. נכונות ישראלית פומבית להגיש עזרה תהיה חשובה מבחינה דיפלומטית וציבורית, גם אם קרוב לוודאי שהשלטונות העיראקים לא ייענו לה.

עשויה להיות לכך חשיבות גם מהזווית הטורקית. תחת הנהגתו של ארדואן, טורקיה בכלל לא טורחת להתחשב בצרות השכנים בעיראק, וכתוצאה מכך רק מעצימה את השנאה כלפיה הן מצד המשטרים והן מצד העמים הערבים.

התהליך הזה בפני עצמו לאו דווקא שלילי מבחינת ישראל, היות והבעיות שטורקיה חוללה במו ידיה בולמות את השפעתה בעולם הערבי. ארדואן, בהיותו שותף לאידיאולוגיה של האחים המוסלמים, הוא אנטישמי מוצהר  כאשר טורקיה היא אחת התומכות הגדולות ביותר כיום של החמאס.