חסן רוחאני הוא חלק מהבעיה, לא חלק מהפתרון

החלטת ארצות הברית להסתלק מהסכם הגרעין ולהשיב לתוקפן סנקציות חריפות נגד איראן פערה מחלוקת טרנסאטלנטית עמוקה ומהותית. בעקבות ההחלטה נחלצו מדינות אירופה להציל את ההסכם ולשכנע את טהרן כי הסנקציות האמריקאיות לא ימנעו יצוא נפט איראני לאירופה וקיום קשרים כלכליים, בכלל התחומים: סחר, בנקאות, השקעות, ביטוח, תעבורה, ועוד.

למחלוקת בין אירופה לבין ארצות הברית מספר רבדים. צרפת, גרמניה ובריטניה רואות בהסכם הגרעין את החלופה הטובה ביותר למניעת התגרענותה של איראן, שלטענתן מקיימת באופן מלא את מחויבויותיה במסגרתו. בנוסף, מדינות אירופה מתנגדות בתוקף לסנקציות השניוניות האמריקאיות, הנתפסות כמהלך כוחני שנועד להכתיב להן מדיניות ולשלול מהן למעשה יכולת החלטה עצמאית בסוגיה.

עם זאת נראה שברובד העמוק יותר המחלוקת סביב הסכם הגרעין והסנקציות נגד איראן – שמייצגת למעשה שתי תפיסות עולם שונות ומפצלת גם מכוני מחקר, אקדמאים ומדינאים – נקשרת לשאלת הסיכוי להניע שינוי חיובי באיראן, לחזק את הכוחות המתונים במדינה, לפתוח אותה למערב ולהניעה לנטוש את מדיניותה האזורית האגרסיבית.

התפיסה שמובילות מדינות אירופה, אך רבים שותפים לה, גורסת כי "הסכם הגרעין הוא אולי הסכם מניעת תפוצה אבל הוא קשור בעבותות למאבק הפנימי באיראן בין השמרנים לבין הרפורמיסטים". על פי גרסה זו, גורל המחנה הרפורמיסטי תלוי בהסכם הגרעין. ההסכם, מידת יישומו והשפעותיו הכלכליות יקבעו את עוצמת תמיכת הציבור בנשיא רוחאני, הנתפס כמי שעומד בראש מחנה זה ונאבק בשמרנים על חופש פוליטי ורפורמה חברתית באיראן, ובתחום מדיניות החוץ – על נורמליזציה ביחסי איראן עם שכנותיה והיפתחותה למערב, בשלב ראשון בעיקר בתחום הכלכלי.

רוחאני הוא, אפוא, הדמות המזוהה ביותר, הן במערב והן בתוך איראן, עם הסכם הגרעין, ובמידה רבה, למרות מה שמצטייר כתחילתו של תהליך התפכחות בציבור האיראני, עם הדחיפה והסיכוי לרפורמות ולשינוי חיובי בהתנהלות המשטר האיראני מבית ומחוץ.

בשנים האחרונות נכתב רבות על המתחים המעמיקים בין רוחאני לבין האייתולות והגנרלים השמרנים בטהראן סביב תפקיד משמרות המהפכה בכלכלה האיראנית, חתירתם תחת סמכויות הממשלה, והיקף פעילותם הצבאית והחתרנית ברחבי המזרח התיכון. חוקרים שונים תיארו מצב זה כ"עימות חסר תקדים" בין רוחאני לבין המשמרות, ובמיוחד בינו לבין כוח קודס ומפקדו, קאסם סלימאני.

עימות זה, במיוחד על רקע ההפגנות של תחילת 2018 ברחובות איראן, חיזק את אמונתם של רבים במערכת הבינלאומית (והישראלית) כי רוחאני הוא האיש עמו המערב יכול למצוא שפה ואינטרסים משותפים, שבכוחו לרסן את מהלכיה האגרסיביים של איראן באזור, ושבשל סדר עדיפויותיו, המציב בראש את האינטרס הכלכלי, ניתן ללחוץ עליו ולהניעו למתן את מדיניותה האזורית של איראן ולהצר את צעדיו של כוח קודס.

האם הציפיות הגדולות שתולים ברוחאני מוצדקות וריאליות? האם תפיסת עולמו שונה מהותית מעמדותיו הקיצוניות והדוגמטיות של המנהיג העליון ח'אמנאי ויתר בכירי המשטר השמרני בטהראן? האם רוחאני רואה עצמו כמי שעומד בראש מחנה דורשי השינוי והחופש באיראן? האם הוא חותר להניע שינוי עמוק, לא רק בסדר העדיפויות של המשטר אלא גם באופיו ובתפיסותיו האידיאולוגיות? האם המתחים האותנטיים בין רוחאני לבין הגנרלים באיראן משקפים מחלוקת מהותית על יעדיה האסטרטגיים ארוכי הטווח של המדינה? ואם כן, האם לרוחאני עוצמה מספקת כדי לרסן את משמרות המהפכה וכוח קודס? ולבסוף, האם רוחאני יהיה מוכן לנטוש את חתירתה של איראן, לפחות למעמד של מדינת סף גרעינית?

דומה כי התשובה לכל השאלות הללו שלילית, ולמרות זאת מצליח רוחאני להביא לצמצום הלחץ הבינלאומי על איראן בזמן שמדיניותה, הן באזור והן מבית, רק מקצינה. מבחינה זו, רוחאני מהווה יותר בעיה מאשר פתרון, בוודאי ככל שמדובר באינטרסים של ישראל.

רוחאני אינו גורבאצ'וב

כאמור, רבים רואים ברוחאני מנהיג מתון שצפוי להתמודד על משרת המנהיג העליון באיראן לאחר ירידת ח'אמנאי מהבמה. על פי תפיסה זו, גם אם לא יירש את ח'אמנאי, רוחאני יוותר דמות משפיעה שתידחף את איראן לעבר מדיניות פרגמטית ואחראית יותר ותרחיקה מגישתו הקיצונית והדוגמטית של המשטר השמרני הנוכחי.

גישה זאת מבלבלת בין פרגמטיות לבין מתינות. רוחאני אכן פרגמאטי מאוד אך הוא אינו מתון. כפי שהראה החוקר סטיבן דיטו, שניתח את הגותו הפוליטית והתנהלותו השלטונית, רוחאני הוא איש דת המהווה חלק אינטגרלי מהמשטר האסלאמי ומיעדיו האסטרטגיים.

רוחאני נטל חלק משמעותי במאבק המהפכני שהוביל חומייני בשנים שקדמו למהפכה, פעל להעצים את פולחן האישיות סביבו, והיה כנראה הראשון שהגדיר אותו "אימאם", בדרשה שנשא בטקס לזכר בנו של חומייני בשנת 1977.

רוחאני, כמו הנשיא מחמד ח'אתמי לפניו, מעולם לא הטיל ספק בעקרונות עליהם מבוססת הרפובליקה האסלאמית. הוא מחויב לחלוטין ל"שיטה השלטונית" מבית מדרשו של חומייני (וליאת אל-פקיה), ובעבר פעל לא פעם להגן עליה, כולל באמצעות קידום שליטה הדוקה בתקשורת באיראן והגבלתה (סגירת עיתונים, איסור צלחות לוויין).

בשנת 2008 טען רוחאני כי "בחברה מוסלמית, ה'שיטה האסלאמית' חשובה יותר מכל דבר אחר, ושימורה הוא חובה דתית". במהלך ההפגנות האחרונות באיראן רוחאני שב ותקף את המסר בהצהירו "כי לא נוותר על שיטתנו האסלאמית". בנוסף, לדידו, פיתוח כלכלי, קשרים בינלאומיים ורפורמות שלטוניות אינם מטרה בפני עצמה אלא צעדים שנועדו לחזק את הלגיטימציה של המשטר האסלאמי, בעיקר מול אויביו, ובראשם ארצות הברית וישראל.

לפיכך, בדומה לדפוס פעילותו באירועי מחאה קודמים באיראן ובאופן ההולם את תפיסותיו, כשהמשטר האיראני ניצב במהלך 2018 מול אזרחים שיצאו למחות ברחובות וקראו "מוות לח'אמנאי" (אבל גם לרוחאני), שימש רוחאני כשסתום לחץ והגן על המשטר ועל מעמדו הלגיטימי. זאת, באמצעות תשלום "מס שפתיים" לזכות העם לבקר את המשטר אך תוך אזהרת המפגינים שלא לנקוט באלימות.

מבחינה זו, לא רק שרוחאני אינו מקרב את קיצו של המשטר הנוכחי או לפחות את שינוי אופיו הרדיקלי אלא שהוא משמש "בלם זעזועים" המסייע למשטר להתגבר על מהמורות מבית, לבסס את שליטתו לאורך זמן, ולזכות בלגיטימציה פנימית ובינלאומית.

שכפ"צ עבור משמרות המהפכה וכוח קודס

נראה כי רוחאני, הפועל לאור סדר עדיפויות שונה תוך העדפת "עוצמה רכה" ודיפלומטיה, אכן מסתייג ממדיניות משמרות המהפכה באזור ובתחום פיתוח הטק"ק, הגם שהמתחים בינו לבין הגנרלים מוכרים מזה שנים, עוד מהימים שהיה בן חסותו של רפסנג'אני. אבל למעשה, רוחאני מערער בעיקר על עוצמת האמצעים בהם נוקט כוח קודס ועל עיתוי השימוש בהם ולא על עצם היעדים הלאומיים שמשמרות המהפכה חותרים להשיג.

להיפך, רוחאני תמך תמיד, באופן רהוט ולא פעם בפומבי, ביעדי העל ארוכי הטווח של הרפובליקה האסלאמית: התפשטות והגמוניה אזורית, טכנולוגיה ויכולות גרעין, וייצוא המהפכה האסלאמית. רוחאני אף עמד בעצמו, בעבר, בחזית המאמץ לקידום יעדים אלה, כולל מעורבות עמוקה בתחום מאמצי הטרור באזור, מתוקף תפקידו כמזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי וכשכיהן כראש צוות המו"מ האיראני בתחום הגרעין.

יש הטוענים, במידה מסוימת של צדק, כי סדר העדיפויות הכלכלי של רוחאני הופך אותו לרגיש יותר ללחץ בינלאומי ולסנקציות. עם זאת, יש לקחת בחשבון שדימויו כגורם פרגמטי ומתון מפחית מראש את הרצון הבינלאומי, ובמיוחד האירופי, להטיל עונשים על איראן, ואת עוצמתם.

גם לו היה רוחאני מבקש לעצור את פעילות כוח קודס באזור, נראה כי לא היה ביכולתו לאכוף מדיניות כזאת. למשמרות המהפכה ולכוח קודס תקציבים ומקורות מימון עצמאיים ומשמעותיים, מחוץ לשליטת הממשלה, ולהערכת ה-CIA הם חולשים על כ-20% מהכלכלה האיראנית.

לא רק שלרוחאני ולממשלתו אין את המנופים והעוצמה הפוליטית להצר את צעדי משמרות המהפכה, אלא שלעיתים הם עשו בדיוק את ההיפך. ממשלתו הקצתה להם משאבים הולכים וגדלים בתמיכת המג'לס, 13 וכאשר משמרות המהפכה היו תחת לחץ בינלאומי, היה זה רוחאני שהוביל את המאמצים למנוע את הכרזתם כארגון טרור כדי שלא ייחשפו לסנקציות, בין היתר מצד כוח המשימה הבינלאומי למאבק בהלבנת הון ומימון טרור (FATF). בנוסף, בהזדמנויות שונות שיבח רוחאני בפומבי את משמרות המהפכה והגן בתוקף על תפקידם ופעילותם ברחבי המזרח התיכון. כך, בישיבת קבינט ובראיון לטלוויזיה האיראנית באוקטובר 2017 הצהיר רוחאני:

משמרות המהפכה הם לא רק יחידה צבאית, משמרות המהפכה הם בלב העם, ובימים מסוכנים אלה הם מגנים על אינטרסינו הלאומיים. לא זו בלבד שמשמרות המהפכה אהובים על העם האיראני, הם אהובים גם על העם בעיראק, כיוון שהצילו את בגדאד וארביל, והם אהובים על העמים בסוריה ובלבנון כיוון שהגנו על כבודם ועצמאותם. משמרות המהפכה תמיד עזרו לנדכאים והתנגדו לטרוריסטים… משמרות המהפכה, הצבא והבסיג' לא נפרדו מעולם מהעם האיראני ועמדו תמיד לצידו. אין כל מחלוקת בין המחנות באיראן כשמדובר במלחמה במזימות האויב. כולנו מאוחדים ומהווים חלק מאותה החזית… משמרות המהפכה, העם האיראני, והעמים בעיראק, בסוריה, בתימן ובאזור נלחמים ועומדים איתן נגד קבוצות הטרור שייצרה ארצות הברית – כפי שהודה טראמפ בעצמו – ולא ינוחו עד שישמידו אותן"

מבחינה זאת, רוחאני מהווה "שכפ"צ" עבור כוח קודס ומשמרות המהפכה; וחרף פעילותם הגוברת בתחום החתרנות והטרור מאפשר דימויו המתון לאיראן להמשיך ולמשוך השקעות, אפילו לאחר הטלתן מחדש של הסנקציות האמריקאיות.

בנסיבות אלה, אין זה מפתיע כי חרף כל הדיווחים על חיכוכים בין רוחאני לבין משמרות המהפכה, במהלך כהונתו כנשיא, ובמיוחד בשנים האחרונות, הגבירו המשמרות וכוח קודס, באורח משמעותי, את פעילותם השלילית ברחבי המזרח התיכון, בין היתר בחסות הסכם הגרעין, שעד לפרישת ארצות הברית ממנו הסיר מהשולחן את הכלים הבינלאומיים היעילים (סנקציות בתחום האנרגיה והפיננסים) ולמעשה שלל את היכולת לגבות מאיראן מחירים על התנהלותה האגרסיבית באזור. כך, בשנים האחרונות, תחת כהונת רוחאני, כוח קודס בהובלת סלימאני:

1. פועל כל העת לשדרג את האיום שמציב חיזבאללה על ישראל, בדגש על העברת מערכות, ידע ויכולות כולל בתחום הפגיעה המדויקת, כמו גם ייצורן בלבנון.
2. נחלץ להצלת משטרו הברוטאלי של בשאר אסד ופועל להתבססות איראנית צבאית בסוריה, דרך הקמת בסיסים, מסגרות מיליציוניות לוחמות, והעברת אמצעי לחימה, ותוך ניסיון לבסס מחדש, לאחר תבוסת דאעש, מסדרון יבשתי מאיראן דרך עיראק לסוריה וללבנון. זאת, בין היתר, במטרה להקים חזית טרור וטק"ק נוספת נגד ישראל.
3. הרחיב באופן דרמטי את מעורבותו בתימן על פי ה"מודל הלבנוני", באמצעות סיוע לחות'ים ולבניין כוחם בדגש על תחום הטק"ק, תוך הקרנת כוח במרחב, בדמות יצירת איום על סעודיה ועל מדינת האמירויות הערביות המאוחדת, ועל חופש השייט במצרי באב אל-מנדב.
4. תמך ואימן את המליציות השיעיות בעיראק, שנלחמו בדאעש (אך פגעו גם בסונים רבים חפים מפשע באזורי הלחימה) והפכו בהמשך לחלק לגיטימי מכוחות הביטחון העיראקיים, באופן שהגביר את השפעתה של טהרן במדינה ואת חדירתה אליה, כולל במישור הכלכלי.
5. היה מעורב עמוקות במהלכי הנגד של הממשלה בבגדד בעקבות משאל העם על עצמאות החבל הכורדי, ובכלל זה הפעלת הכוח לדחיקת הכורדים מהאזורים הנוספים שכבשו בצפון עיראק במסגרת המלחמה בדאעש.
6. המשיך בפעילות חתרנית גם בזירות רחוקות, דוגמת מרוקו, שניתקה את יחסיה עם איראן לאחר שהאשימה אותה בתמיכה בפוליסריו, בין היתר באמצעות חיזבאללה.

בשורה התחתונה, על רקע זה ולאור מבחן התוצאה, הציפיות כי רוחאני יביא לשינוי במדיניותה האזורית של איראן בתגובה ללחץ בינלאומי, וירסן את כוח קודס, נראות בלתי ריאליות.

תחום הגרעין – רוחאני כגשר למעמד של מדינת סף

אמנם רוחאני השמיע לא פעם את הטענה (שעוגנה לכאורה בפסק הלכה של המנהיג העליון) לפיה מבחינה דתית איראן מנועה מלפתח נשק גרעיני, אולם בפועל נראה כי הוא מאמין, הן ברמה הדתית והן ברמה האסטרטגית, בהצטיידות איראן ביכולת גרעינית כדי להגן על המשטר המהפכני ויכולתו להשיג את יעדיו האסטרטגיים.

רוחאני הושפע עמוקות מאייתוללה מטהרי, איש הדת הבכיר שהיה מורו הרוחני בראשית דרכו, אשר הגן על זכותה של איראן להתחמש בנשק גרעיני כדי להרתיע את אויביה, ואף מצא לזכות זו צידוקים בקוראן.

מספר הצהרות עבר של רוחאני משקפות היגיון אסטרטגי התומך בהצטיידות בנשק גרעיני. כך, למשל, שיבח רוחאני בשנות ה-80 המוקדמות את תפקיד הטכנולוגיה הגרעינית בסיום מלחמת העולם השנייה; וב-2005 הצהיר כי איראן היא חלק מה-NPT לא בשל מחויבות אידאולוגית אלא כתוצאה מלחץ מדיני.

על בסיס תפיסותיו אלה, רוחאני הגן לאורך הקריירה שלו על זכותה של איראן לתוכנית גרעין ולשליטה במעגל הדלק הגרעיני תוך התקדמות טכנולוגית מתמדת.

בה בעת, גישתו גם לסוגיה זו הייתה פרגמטית, ובניגוד לקו התקיף שייצג קודמו בתפקיד מחמוד אחמדינג'אד הוא חותר להתקדם אל היעד של מדינת סף גרעינית בהדרגה ותוך צמצום המחירים הכלכליים והמדיניים שאיראן תידרש לשלם בזירה הבינלאומית.

מבחינה זאת עובר קו ישיר בין ההסכמה שקידם רוחאני עם ה-EU3 (בריטניה צרפת וגרמניה) באוקטובר 2003 בדבר השהיית הפעילות הקשורה להעשרת אורניום לבין הסכם הגרעין עם המעצמות ביולי 2015, המייצר לאיראן אופק ברור לקראת היום בו תוכל להתקדם בפרויקט הגרעין ללא מגבלות ותחת לגיטימציה בינלאומית, ובכך להשיג, למעשה, מעמד של מדינת סף גרעינית.

כך למשל הדגיש רוחאני ב-2003 , בדברים שנשא בפני המועצה האיראנית לאבטחת אינטרס המשטר (הממונה ע"י המנהיג העליון), כי השהיית התכנית היא ויתור זמני בלבד, כתוצאה מלחץ בינלאומי, בתחומים בהם איראן ממילא כבר השיגה שליטה טכנולוגית, בעוד שבתחומים בהם עדיין נדרשת התקדמות, דוגמת ייצור חלפים לצנטריפוגות והרכבתן, איראן לא הסכימה להפסיק את פעילותה. 21 עשור לאחר מכן קשר רוחאני את הצורך בהסכם הגרעין להסכמתו של חומייני לסיים את מלחמת איראן-עיראק, הנתפסת באתוס האיראני כוויתור הכרחי בצוק העיתים, אבל זמני בלבד.

השילוב בין תמיכה בסיסית ביכולות גרעין לבין גישה פרגמטית באשר לדרכים להשגתן, והקשר ההדוק שרואים רבים בין מימוש הסכם הגרעין לבין יכולתו של רוחאני להוביל את איראן לעבר שינוי חיובי הופכים אותו לדמות הבולטת ביותר באיראן כיום המסוגלת להוביל את מאמץ הגרעין לעבר היעד: לגיטימציה בינלאומית מרבית לאיראן כמדינת סף עתידית, בעלת יכולת פריצה מהירה (שבועות) לחומר בקיע לנשק גרעיני.

יחסו של רוחאני לארה"ב ולישראל

רוחאני, המתנגד בעקביות להשפעת ארה"ב ולמהלכיה במזה"ת, גרס בזמנו כי היא זו שהביאה על עצמה את אירועי 9/11, תוך שנתן הד בהקשר זה לשורה ארוכה של תיאוריות קונספירציה (כולל רמיזה למעורבות הציונים בפיגועים); הילל את "ניצחון" חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה (2006) המהווה קדימון לכיבושי האסלאם הבאים ולכישלונן של ארצות הברית וישראל; והביע תמיכה בפיגועי התאבדות נגד אזרחים בישראל, ובמאבק הפלסטיני המזוין ל"שחרור פלסטין".

רוחאני התייחס לישראל, יותר מפעם אחת, כ"סרטן", טרמינולוגיה שטבע חומייני. יומיים לפני שנכנס לתפקידו לאחר שנבחר לנשיא ב-2013, הצהיר במהלך יום ירושלים האיראני כי "המשטר הציוני הוא פצע בגופו של העולם המוסלמי במשך שנים רבות וחייבים להסירו".

בנוסף השמיע רוחאני לא פעם אמירות הגובלות בהכחשת שואה, גם אם, כדרכו, עשה זאת באופן מרוכך יותר מהרטוריקה האיראנית המוכרת בסוגיה זו. כך, למשל, בראיון ל-NBC בספטמבר 2013 התחמק רוחאני מתשובה ברורה לשאלה האם גם הוא, כמו בכירי המשטר האחרים, גורס כי השואה לא אירעה; וגם כשהיה תחת "זכוכית מגדלת בינלאומית" בעת ביקורו הראשון כנשיא בעצרת הכללית, וגינה את השואה בראיון עם כריסטיאן אמאנפור, הוא סירב להתייחס להיקפה, באופן שהזכיר מכחישי שואה הטוענים כי מספר הקורבנות נופח בהרבה על-ידי היהודים לצרכיהם הפוליטיים.

גם אם הרטוריקה של רוחאני בוטה פחות, בוודאי לעומת זו של אחמדינג'אד, וניכר כי הוא נזהר בלשונו כדי להימנע מביקורת בינלאומית, נראה כי תפיסת עולמו ביחס לארצות הברית ולישראל אינה חורגת מהקו שמייצגים בכירי המשטר האיראני, תלמידי חומייני, או כאלה שינקו מתורתו ומאיבתו הדתית והאידיאולוגית לארצות הברית ולציונות (ה"שטן הגדול" ו"השטן הקטן", כפי שכינה אותן).

בהצהרותיו של רוחאני ניתן לזהות בנקל את הדמיון לאמרותיו המוכרות של חומייני ביחס לישראל, וגם הנשיא עצמו מזכיר לא פעם את תורתו של מייסד הרפובליקה האסלאמית. כך למשל, בנאומו המיליטנטי בפני ארגון הוועידה האסלאמית (OIC)במאי 2018 העלה רוחאני על נס את מורשתו של חומייני, שלדבריו "הציג את התגייסות האומה האסלאמית נגד הציונים, כדרך האפקטיבית ביותר [לשחרור פלסטין]".

מסקנות והמלצות למדיניות

התקוות שתולים רבים ברוחאני כסוכן שיוביל לשינוי חיובי ומהותי באיראן ולהפסקת התנהלותו האגרסיבית של המשטר באזור אינן עולות בקנה אחד עם המציאות. בפועל, בחינה כוללת של הרקורד שלו, השקפת עולמו, התנהלותו ומידת השפעתו בתוך איראן מוכיחה כי רוחאני:

1. מהווה "בלם זעזועים" המסייע למשטר להחניק דרישה לרפורמה פוליטית אמיתית, לבסס את המשך שלטונו לאורך זמן ולזכות בלגיטימציה פנימית ובינלאומית.
2. מצליח לצמצם את רמת הלחצים הבינלאומית כנגד איראן באמצעות דימויו המתון לכאורה, בזמן שפעילותה השלילית של טהרן באזור, בעיקר בתחום הטרור והחתרנות, הואצה באורח משמעותי בתקופת כהונתו כנשיא; ועל אף שעמדות היסוד שלו אינן שונות באופן מהותי מעמדותיהם הקיצוניות של בכירי המשטר השמרנים.
3. מהווה גורם משמעותי ביכולתה של איראן לגייס לגיטימציה בזירה הבינלאומית לתמיכה במעמדה כמדינת סף גרעינית עתידית, לאחר פקיעת הסכם הגרעין; לתקוע טריז בין ארצות הברית לבין אירופה (שלא לומר רוסיה וסין), ולפצל את המאמצים הבינלאומיים כנגד שאיפותיה הגרעיניות של איראן ומהלכיה האגרסיביים באזור.

ככלל, נראה כי הזירה הבינלאומית, למעט ארצות הברית ובדגש על מדינות אירופה, מבססת את מדיניותה ואת הדיפלומטיה שלה מול איראן על תפיסה דיכוטומית של מאבק בין רפורמיסטים (שרוחאני נתפס בטעות כמי שעומד בראשם) לבין שמרנים.

תפיסה דיכוטומית זאת שגויה בעיקרה, הן משום שהזרמים באיראן רבים ומגוונים יותר והן משום שחרף מתחים בתוך המשטר האיראני, מרכיביו השונים (ובהם רוחאני וממשלתו) פועלים, בסופו של דבר, בשיתוף פעולה לקידום מטרות אסטרטגיות זהות. תפיסה שגויה זאת לגבי רוחאני מקשה על הזירה הבינלאומית לפעול בחזית רחבה ולקדם לחץ אפקטיבי כנגד איראן, שמצידה ידעה תמיד לנצל למטרותיה את התקוות הבינלאומיות לשינויים פנימיים.

בנסיבות אלו, מן הראוי שהזירה הבינלאומית תתייחס למשטר האיראני כמכלול שלם, תשפוט אותו על פי מעשיו בלבד, ותימנע מכריכת סוגיות בתחום מדיניות החוץ, כדוגמת הסכם הגרעין ועתידו, עם התפתחויות פנימיות במדינה.

בעיתוי הנוכחי בו המערכת הבינלאומית מבקשת להפעיל לחץ על טהרן כדי להביא לשינוי התנהגותה במזרח התיכון, כמו גם מדיניותה בתחומי הטילים הבליסטיים והגרעין, יצירת זיקה בין יעדים אלה לבין סוגיות פנימיות באיראן ולחשש מהחלשת רוחאני עלולה ליטול את העוקץ מהמנוף הבינלאומי ולהגביל מראש את היכולת לחלץ מאיראן את הוויתורים הנדרשים.

נראה כי הרצון להימנע מלפגוע ברפורמיסטים באיראן היה אחד הגורמים שהגבילו את הלחץ עליה גם במהלך המשא ומתן על הסכם הגרעין, והובילו בסופו של דבר להסכם בעייתי הממשכן את העתיד לטובת ההווה, באופן שהניע את הממשל האמריקאי לפרוש ממנו בהמשך.

חשוב ללמוד מטעויות אלה. רוחאני, קרוב לוודאי, אינו האיש שיביא את בשורת השינוי המהותי באיראן. אם זאת ניסיון השנים האחרונות מוכיח כי דווקא ענישה כנגד טהרן אינה מחלישה את הכוחות המתונים בתוכה אלא מניעה אותם לפעולה ולדרישה לשינוי. כך, רק חזית בינלאומית אחידה נגד איראן בתחום הסנקציות הובילה אותה לשולחן הדיונים בסוגיית הגרעין, בדיוק כפי שקשיים כלכליים ודה-לגיטימציה שלה בעולם הוציאו את העם האיראני לרחובות כדי למחות נגד המשטר, כולל בתחום המשאבים שהוא משקיע בפעילותו השלילית באזור.

אל"מ אודי אבנטל מסיים בימים אלה שירות ארוך במערכת הביטחון. המאמר התפרסם לראשונה במסגרת סדרת ‘מבט מבס”א‘ מבית מרכז בגין סאדאת. סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.