סערת 'יד ושם': בין היסטריה להיסטוריה

מחאתם של היסטוריונים מ"יד ושם" בחודש שעבר, ובראשם פרופ' יהודה באואר, כנגד מסמך ההסכמה בין ישראל לפולין הייתה בלתי פרופורציונית בחריפותה. הגלים אמנם דעכו מאז, אבל אולי משום כך יועיל דווקא עכשיו לדון מחדש, קצת יותר בנחת, הן בהצהרה עצמה והן בנזיפתם המשתמעת של באואר וחבריו בהיסטוריונית הראשית של המוסד, פרופ' דינה פורת (שנטלה חלק מסוים בניסוח המסמך).

בדיסציפלינות מדעיות ייתכנו פרשנויות שונות לעובדות ידועות, קל וחומר סיכומים שהדגשים בהם שונים. ביטחון מלא הוא היוצא מן הכלל. גם כאשר יש סיכום המקובל על רוב החוקרים בדיסציפלינה מסוימת, לעתים קרובות יש החולקים עליו. התגובות לכך אמורות להיות ענייניות, ותוקפנות מילולית אינה מקובלת.

לעצם העניין, נראה שהביטחון המופגן של המוחים בעמדתם מופרז בהחלט. די, לדוגמה, להתבונן בעיון באחת הטענות המרכזיות בביקורתו של באואר על נוסח המסמך.

את האמירה שפולנים רבים הגישו עזרה ליהודים נרדפים, הוא בחר לבקר באמצעות התמקדות דווקא במספר חסידי אומות העולם הפולנים – 6863. זה נמוך מדי לטעמו, מסתבר. אך הלא ברור שהקריטריון להכרה באדם כחסיד אומות העולם מחמיר ביותר. אין ספק שמלבד אותם 6863 היו עוד רבבות פולנים שיצא להם להושיט  עזרה כלשהי, ולו פעוטה, שלא הוכרה, אם מפני שלא נשאר מישהו שיספר עליה, ואם מפני שקשה היה, שנים לאחר השואה, לאמתה במידה שנקבעה כנחוצה להכרה.

טענה נוספת של באואר היא, שאף מספרם של  אלה שהוכרו כחסידי אומות העולם רחוק מלענות להגדרה של "רבים". יתר על כן, לדבריו, "גם אם נניח שהמספר האמיתי הוא 200 אלף. מתוך 21 מיליון פולנים שחיו, זה אחוז אחד בלבד. מה עם כל ה-99% האחרים"?. שאלה רטורית זו תמוהה במיוחד: האם בכלל מתקבל על הדעת לצפות לשיעור חסידי-אומות-עולם של 100%?

נניח לרגע ששיעור החסידים היה באמת 1%. זה פחות מאידיאלי כמובן. אבל מאכזב? מהמלה "בלבד" בטענתו של באואר ניתן להסיק שאף שיעור כזה היה נמוך מדי לטעמו. הגיוני? אולי הוא היה צודק, אילו היינו שוקלים זאת בקריטריון אבסולוטי. אך הרי לא בזה העניין: טבעי בהחלט שמעט מאד אנשים, בכל ארץ וארץ, יהיו מוכנים לסכן את נפשם כדי להציל אחרים.

נתאר לעצמנו לדוגמא שחזונו של המופתי אותו חלק עם הפיהרר – להקים בעמק דותן מחנה השמדה ליהודי פלשתין – היה מתממש. לא בלתי סביר שפלאח ערבי מהסביבה היה מסכים להסתיר יהודי שהצליח להימלט. אבל כמה כאלה היו יכולים להיות?! כלל לא מפתיע אפוא, שכפי שאנחנו יודעים היום, שיעור המצילים היה נמוך בכל הארצות שנכבשו על ידי הנאצים.

משום כך, הקריטריון אמור להיות השוואתי: כדי להעריך אם שיעור הצלה בארץ נתונה הוא גבוה או נמוך, יש להשוותו לשיעורים שנצפו במקומות אחרים. מכך עולה אפוא, שהשאלה הקריטית היא אם שיעור הצלת היהודים בפולין היה נמוך יחסית לשיעורי הצלה בארצות אירופה האחרות שהיו באותה תקופה תחת כיבוש נאצי, או שמא דווקא גבוה יותר.

פולין בצמרת

תשובה מסוימת לכך ניתן למצוא באתר של "יד ושם" המרכז את הנתונים הסטטיסטיים על מספרי חסידי אומות העולם בכל אחת ואחת מהארצות שהיו תחת כיבוש נאצי. למרבה האירוניה, אילו עשה זאת באואר, בן בית ב"יד ושם", היה מגלה שמספר חסידי אומות העולם בפולין (בחלקה שנכבש ע"י הנאצים ב-1939 ובאותו חלק שנכבש מאוחר יותר מידי ברה"מ ב-1941), שהוא מציגו כנמוך, הוא דווקא הגבוה ביותר יחסית לכל הארצות שהיו בשלטון גרמניה הנאצית. שתי הבאות בתור הן הולנד (5,669) וצרפת (4,056).

וזה עדיין לא כל הסיפור. אין ערך רב בנתונים אלה כשלעצמם, מבלי להביא בחשבון את אומדני גודל האוכלוסייה בכל אחת מאותן ארצות. הגיוני אם כן לחשב את המנה בין מספר חסידי אומות העולם בארץ נתונה לבין אומדן גודל האוכלוסייה באותה ארץ בזמן הכיבוש (עד כמה שניתן לאור התמורות שאירעו במהלך המלחמה).

כשעושים זאת, מסתבר שהארץ המובילה ביחס בין מספר חסידי האומה לגודל האוכלוסייה המשוער היא הולנד – 1 ל-1535. עם זאת, לפולין מקום מכובד למדי: מלבד הולנד, בכל הארצות האחרות, לרבות צרפת, השיעור נמוך יותר מאשר בפולין הכבושה (1 ל-3059).

לדוגמא, בצרפת השיעור נמוך פי 3 בערך מאשר בפולין, בסלובקיה – פי 2, ובליטא – בערך אותו הדבר. בכל יתר הארצות, השיעור נמוך עוד הרבה יותר. אמנם היו נסיבות שונות בכל ארץ, ומן הסתם יש ביניהן הבדלים בשיעורי הדיווח והתחקיר שהניבו את אותם נתונים סטטיסטיים. מכל מקום, ברור לגמרי שפולין נמצאת ממש בצמרת הרשימה.

לרדת מהענף

עד כאן הסוגיה האמפירית. מכאן – לביקורת המדינית. מותר לתמוה מה למדענים ולדיפלומטיה. אותם היסטוריונים ב"יד ושם", ואף אחרים שנספחו אליהם, השתלחו בטיוטת מסמך הסכמה בין הממשלות שנועד להציע לשלטונות בפולין סולם לרדת בו מחוק דרקוני שנחקק קודם לכן. הגדיל לעשות באואר עצמו, שהדביק למסמך תווית של "בגידה בזכר השואה", לא פחות, וטען שאותו מסמך עתיד ליצור כשל בדאגה להבטחת שלומם של חוקרי השואה ההגונים בפולין.

עם כל הכבוד לפרופסור בעל הזכויות, דומה שהוא לא השכיל להבין שתפקידם של ראשי ממשלות איננו לכתוב היסטוריה, גם לא לאשרר את מה שכותבים ההיסטוריונים, ואף לא להבטיח את החופש האקדמי במדינות זרות. יש להם לא מעט משימות אחרות.

אם נתניהו הצליח במסגרת יישור כמה הדורים עם אנשי הממסד בפולין להורידם מהענף הגבוה שטיפסו עליו, ולו במקצת, יבורך. אם פרופ' פורת אכן סייעה לו בכך, ולו במקצת, תבורך גם היא. הא ותו לא.

דוד נבון הוא פרופסור מן המניין בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, חתן פרס ישראל לפסיכולוגיה לשנת 1992 וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים