פרשת ראה: דין מיוחד לנביאים

לאחר נאומי הפתיחה של משה, בפרשת השבוע אנו מגיעים, סוף סוף, למטרה שלשמה התכנסנו – חוקי ה'. החוקים נפתחים בנושא מרכזי מאוד במשנה-תורה – המלחמה בעבודת אלהים אחרים. כמה מהחוקים הראשונים מוקדשים למסית ומדיח, היינו, מי שמנסה לשכנע: "נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (יג, יד).

לנושא הזה הוקדשו שלושה חוקים – הנביא ש"דִבֶּר סָרָה עַל ה'" (שם, ב-ו) והמסית (שם, ז-יא) – המשכנעים לעבוד אלהים אחרים, ועיר הנידחת (שם, יג-יט) – עיר שלמה שבה התעמולה לעבוד אלהים אחרים לא זו בלבד שלא נענשה, אלא שהצליחה להדיח את בני העיר ולזכות בהסכמתם.

קל לראות את ההבדל משמעותי בין המסית לבין עיר-הנידחת, הדורש חידוד באמצעות שני חוקים שונים: המסית הוא אדם פרטי והפעולה שלו עדיין לא צלחה – הוא נענש על עצם הנסיון. על המוסת מצווה התורה "וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (שם, ט), כלומר, שלא לשמור על קשר השתיקה שיאפשר את המשך פעולת ההסתה. עיר הנידחת, לעומת זאת, היא ציבור שלם שלא יישם את חוק המסית, וכך פעולת ההסתה וההדחה הצליחה, והעיר כולה השתכנעה והודחה לעבוד אלהים אחרים.

מנגנוני הענישה והאכיפה בחוק המשנה-תורתי הם על בסיס עירוני, וזקני העיר הם הממונים על השפיטה והענישה (למשל בפרשת עגלה ערופה; דברים כא, א-ט). עיר שלמה שלא ביצעה את תפקידה, שכל שופטיה וזקניה הושחתו עד שכולם עובדים אלהים אחרים – נענשת כולה, ולא רק המסיתים שבתוכה. שני החוקים נצרכים, אפוא, משום שהם מציגים שני מצבים שונים מהותית זה מזה. החוק הראשון, של נביא המסית לעבודה-זרה, לעומתם, נראה מיותר לגמרי – הרי הנביא הוא בעצמו מסית, ודינו אמור להיות זהה.

המלך שלא קרע את בגדיו

כדי להבין מדוע מקבל הנביא פירוט מיוחד, יש להבין תחילה את מעמד הנביא בספרות המשנה-תורתית. חוקרים רבים הבחינו שהסגנון הספרותי של משנה-התורה חורז את רוב הספרים ההיסטוריים שבנביאים – יהושע, שופטים, שמואל ומלכים. לצד קווים לשוניים וסגנוניים ייחודיים, בולטת במיוחד גם ההתאמה האידאולוגית בין ספר מלכים לבין החוקים המשנה-תורתיים, החל באידאל אחדות-הפולחן, וכלה בעניינים כמו מעמד הנביא.

בחוק הנביא, בהמשך קובץ החוקים שלנו, מצווים ישראל – לראשונה בתורה – לשמוע אל הנביאים: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ – אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (שם, טו). הנביא הוא כמו משה, והעם מצווים לשמוע אליו באותה מידה. בהתאם, בפרק בספר מלכים המתאר את חטאי ממלכת ישראל, מתוארים הנביאים כשליחי ה' שתפקידם למסור את תורתו (מל"ב יז, יג):

"וַיָּעַד ה' בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל נְבִיאֵי כָל חֹזֶה לֵאמֹר, שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבֹתֵיכֶם וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים."

הנביאים נשלחו על ידי ה' כדי להזהיר את ישראל, לפי ספר מלכים, לשמור את "הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבֹתֵיכֶם": התורה העתיקה, המסורה אל האבות – תורת משה, אך גם את "אֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים" – התורה שהמשיכו הנביאים למסור לישראל מאת ה' גם לאחר מכן. כך, בספרות המשנה-תורתית, מעמדו של הנביא ושל כתביו דומה מאוד למעמדה של התורה עצמה, העותק הכתוב של נבואת משה. על מעמד זה מלמדת אותנו השוואה בין שני סיפורים – על יאשיהו, ועל בנו יהויקים. על יאשיהו מלך יהודה מסופר שערך שיפוץ במקדש, ובמהלכו מצא חלקיהו הכהן ספר ומסר אותו לשפן הסופר (מל"ב כב, י-יא):

"וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו."

המלך מזדעזע לשמע דברי-הספר, "כִּי גְדוֹלָה חֲמַת ה' אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ," כדבריו (שם, יג). לעומת הזעזוע של יאשיהו מספר התורה שהתגלה, בספר ירמיהו מסופר על המלך יהויקים, בנו של יאשיהו, ועל ספר אחר – מגילת הנבואות שכתב ברוך בן-נריה מפי ירמיהו הנביא ("וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ, מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ"; ירמיהו לו, יח). בניגוד ליאשיהו אביו, שנחרד וקרע את בגדיו, על יהויקים מסופר בדיוק ההיפך (שם, כג-כד):

"…יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח עַד תֹּם כָּל הַמְּגִלָּה עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הָאָח. וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו הַשֹּׁמְעִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה."

ההימנעות מקריעת הבגדים מצוינת במפורש, בדיוק בגלל שהיא התגובה המצופה מהמלך ומעבדיו, כשם שפעל יאשיהו. נמצא שבסיפור זה, דברי הנביא מייצגים את דבר ה' בדיוק כמו נבואת משה אצל יאשיהו; וגם בחוק שבתורה נשמע שהם מחייבים באותה מידה – "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ… וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי – אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ" (דברים יח, יח-יט). ממילא, היחס לדברי הנביא הכתובים והיחס לתורה הכתובה אמור להיות זהה, בשני הסיפורים, ולעורר את אותן יראת-כבוד וחרדה.

נביא אשר יזיד

למדנו אפוא שהנביא מייצג את דבר ה' כמו משה, והשמיעה אליו מחייבת כשמיעה אל התורה. לכלל הזה יש רק שני סייגים (שם, כ-כב):

"אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא.

וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'. אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה' בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ."

הנביאים שאין לשמוע אליהם הם מי שאינו נביא ה', אלא מוסר את נבואותיו מפי אלהים אחרים, כמו נביאי הבעל או נביאי האשרה המוכרים מספר-מלכים. נוסף אליהם גם נביא שמדבר "אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר". הבחינה שעובר הנביא כדי לאשש את מקור נבואתו האלהי, לפי הכתוב, כרוכה באות ומופת, דבר שצריך 'לבוא' בעתיד ולאשר את אמיתות הנבואה.

מעתה מובן מדוע הקדישה התורה חוק מיוחד להסתת הנביא. בתורה לא מדובר על נביא שדיבר "בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים", אלא בנביא "אמיתי", שעבר את המבחן (שם יג, ג):

"כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים…"

באותה טרמינולוגיה של חוק הנביא, מתואר כאן כי האות 'בא', ומכאן משמע שה' ציווה את הנביא לדבר – אלא שמתוכן דבריו משתמע שיש לעבוד אלהים אחרים. לפיכך, ההתמודדות של התורה עם מצב כזה אינה שלילה גורפת של הנבואה, שהרי "בָּא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת", אלא מענה אחר – "כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם." בניגוד למסית, מלמדת התורה, הנביא אכן נשלח מאת ה', אלא שה' משתמש בו ככלי לנסות את ישראל ולבחון את אהבתם אליו, גם נגד כוח המופת של הנביא.

היחס המיוחד של התורה אל הנביא, אם כן, לא נועד רק לאשש את הסמכות המיוחדת שיש לו על פני אדם מהשורה, בתור מתווך של דבר ה', ולטפל בה. התורה חותרת למסר מהפכני יותר, ומלמדת שסמכות ושררה, כמו זו של הנביא וכוח המופתים שלו – היא בעצם נסיון. מהנביא אין לפחד, "לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ" (יח, כב), אלא להתמודד עם דבריו.

בזמננו, בהיעדר נבואה, נוכל ללמוד כי קושיות, קשיים וערעורים על צדקת הדרך אינם איום, אלא נסיון. נסיון לראות "הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם" –לבחון את האהבה שלנו, ולא לייצר שנאה; לחזק דווקא את המוטיבציה החיובית שלנו ביננו לבין עצמנו. אתגר הנביא, לפיכך, הוא רסיס מאתגר יומיומי גדול יותר – גם מול שיח של הסתה, למצוא את מקומן של האהבה והחיוביות.