כדי למנוע מראש את המשבר הצפוי מהדיון בעתירות נגד החוק, נבחרי הציבור צריכים לגלות את אותה נחישות שגילו בעבר ולהבהיר לשופטים מי הוא הריבון
קביעתו של בית המשפט לקבל את העתירות בעניין חוק הלאום לדיון, והצהרותיה של שרת המשפטים איילת שקד לפיהן "פסילת חוק הלאום על ידי בג"ץ תהיה רעידת אדמה ומלחמה בין רשויות", העלו את השאלה אם בכלל ראוי שבית המשפט ינהל דיון שכזה.
עצם קיומו של הדיון מניח כי לבית המשפט ישנה סמכות לבטל חוק יסוד או להורות לכנסת לתקנו או לשנותו. כמובן שאין בשום חוק הסמכה לבית המשפט לעשות זאת, והתערבות בקביעת חוקי היסוד תהיה באמת הכרזת מלחמה מצידו של בית המשפט. מהמאבק בין הרשויות שיתלקח בעקבות קביעה שכזו, הציבור הישראלי ייצא נפסד.
למרות הרחבת סמכויותיו של בית המשפט על חשבון הרשויות האחרות, אירועים של קונפליקט ישיר הם נדירים שכן בית המשפט ידע במהלך השנים לפעול בשיטתיות ובעקביות, אך תוך הימנעות מעימות חזיתי. דווקא בשל נדירותם של מקרי העימות הישיר בין בג"ץ לבין הכנסת, חשוב ללמוד מהם ולראות כיצד התמודדו נבחרי הציבור בעבר עם ניסיונות הפיכה מצידו של בית המשפט.
עתירה חסרת בסיס
אחד האירועים הבולטים שחידד לבית המשפט את מגבלות סמכותו החל בהחלטה קצרה יחסית של בג"ץ, בתיק שלא קיבל עדיפות ולא שובץ להרכב בכיר או מורחב. התיק נודע לימים בתור "בג"ץ הקיום בכבוד" אבל המשבר לא התרחש לאחר מתן פסק הדין אלא דווקא תוך כדי ההליכים. התיק שובץ להרכב זוטר יחסית שכלל את השופטת דורנר, שעמדה זמן קצר לפני פרישה, יחד עם שני שופטים צעירים ולא מנוסים שטרם קיבלו את מינוי הקבע שלהם: סלים ג'ובראן ואסתר חיות. אלו היו שלושת השופטים שגרמו לבית המשפט העליון לחצות את הקו.
בראשית שנת 2003, בעקבות הקיצוץ בקצבאות הבטחת הכנסה של ביטוח לאומי שנעשה במסגרת חוק ההסדרים והתכנית הכלכלית של ממשלת שרון הראשונה כדי להתמודד עם המצב הכלכלי הקשה, טענו שורת עמותות ועותרים שהקיצוץ פוגע במינימום הנדרש לקיום בכבוד.
העתירות היו למעשה חסרות כל בסיס. איש מהעותרים לא הוכיח שנפגעה יכולתו להתקיים בכבוד, או הראה שבעקבות הקיצוץ תיפגע זכותו של אדם אחר לחיות בכבוד. דורנר, ג'ובראן וחיות היו מעוניינים מאוד להתערב, אבל בג"ץ איננו המקום לבירורים עובדתיים. ללא בסיס עובדתי מוסכם, לא הייתה להם יכולת להתערב.
בית המשפט מסתמך בדרך כלל על הנתונים המובאים לו מצידה של המדינה, אולם בקשתו לקבלת נתונים מהמדינה לא נענתה. בצעד חריג, שלושת השופטים כתבו בהחלטת ביניים שהם מבינים את מצוקתם של העותרים אך לא יוכלו להוציא צו ביניים בעתירה חסרת בסיס. "אנו מבקשים את העותרים להשלים את עתירותיהם על-ידי צירוף חוות-דעת בדבר הפגיעה בכבוד שיש בחוק, לאמור, מבקשים אנו חוות-דעת כלכלית בדבר המינימום הדרוש, למחיה בכבוד של אדם מבוגר ושל ילד", כתבו השופטים בהחלטה.
העותרים הגישו לבית המשפט חמישה תחשיבים שונים שלטענתם מהווים את המינימום לקיום בכבוד, החל מקביעה לפיה 40% מהשכר הממוצע הוא המינימום לקיום אנושי בכבוד, ועד לתחשיב של מכון ון-ליר לפיו זוג ושני ילדים שאינם מכניסים כ-7000 ₪ בחודש, נפגעת זכותם לקיום בכבוד. על פי נתוני הביטוח הלאומי, קו העוני באותה שנה למשפחה בת-4 נפשות עמד על 4428 ש"ח, כך שברור היה שבית המשפט לא יכול לעשות דבר עם הדרישות המופרכות של העותרים.
גם העותרים הרגישו את הבעייתיות בתשובתם, ולכן טענו שבעצם זו חובתה של הממשלה לבסס עבורם את העתירה, והימנעותה של המדינה מלעשות זאת מבססת "נזק ראייתי חוקתי". לטובת הטיעון הזה הם גייסו גם את נשיא העליון אהרן ברק, שבספרו כתב שכאשר עולה בפני בית המשפט שאלת חוקתיות של חוק, "מן הראוי להציג בפני בית המשפט תמונה עובדתית מקיפה באשר לבסיס העובדתי שעליו מושתתת החקיקה ובאשר להשלכותיה"
זו הייתה הרחבה די מהפכנית, אפילו של שיטת ברק ההיפר-אקטיביסטית, בגלל שאותו נטל הוכחה קיים רק כאשר הוברר שהחוק הרגיל פוגע בזכות אדם מוגנת ואז צריך להסביר שהפגיעה היא מידתית ולתכלית ראויה. כאן דרשו בעצם העותרים שבכל חוק שהוא תיאלצנה הכנסת והממשלה להראות לבית המשפט שהם הכינו את שיעורי הבית, ורק לאחר אישורו שאכן נערכו הבדיקות ונשקלו השיקולים המתאימים, ייכנס החוק לתוקף.
עץ גבוה מדי
לזכותן של הפרקליטות ושל הממשלה יש לומר שהן זיהו מהר את הפוטנציאל ההרסני של הגישה הזו. כל שהסכימה הממשלה לומר בתשובתה המקדמית היה שחוק היסוד המחייב את המדינה לדאוג לכבוד האדם משמעותו "חובה להקים או לוודא קיומה של רשת מגן אחרונה", שהיקפה נתון לשינויים ולשיקולי מדיניות שבתחומן של הממשלה והכנסת, ולא של בית המשפט.
התשובה תסכלה ביותר את השופטים, ובדיון שנערך ב-5 בינואר 2004 נזפה השופטת דורנר באסנת מנדל, מנהלת מחלקת הבג"צים: "אתם לא אומרים כלום בתשובה וכותבים שהממשלה והכנסת יודעים הכי טוב. זו סיטואציה בלתי אפשרית שמונעת ביקורת שיפוטית וזה לא ראוי".
מאחר ועל העתירה ועל הנתונים שבה לא ניתן היה להסתמך, החליטו השופטים לשנות את העתירה בעצמם. למרות שלא זה היה הסעד שהתבקש, החליטו השופטים בו במקום להוסיף סעד לעתירה ולתת אותו מיד. כך ניתן לממשלת ישראל צו לפיו בתוך עשרה ימים עליה "להתייצב וליתן טעם מדוע לא יקבעו סטנדרט לקיום אנושי בכבוד כמתחייב מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו".
אז מה קורה כשהממשלה והכנסת לא מוכנות לציית לבית המשפט העליון ולנהל בפניו דיון בשאלה חוקתית? התשובה המפתיעה והקצרה היא: ובכן, כלום. בית המשפט מבין שטיפס על עץ גבוה מדי ומתקפל, לפעמים באופן אלגנטי יותר ולפעמים באופן אלגנטי פחות.
המקרה הזה היה אלגנטי הרבה פחות. בממשלה לא הסכימו לתת לבית המשפט תחשיב או עקרונות לחישוב הקיום בכבוד המתחייב מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. תחשיב רשמי שכזה מטעם המדינה שיוגש לבית המשפט ישלול למעשה את שליטת הממשלה והכנסת במדיניות הרווחה והקצבאות. בית המשפט יהפוך להיות הפוסק האחרון בשאלות שעל ההכרעה בהן מתקיימות הבחירות לכנסת, וההליך הפוליטי יתייתר.
במקום להגיש תשובה, יומיים לפני המועד שקבעו דורנר, ג'ובראן וחיות, פנתה הפרקליטות וביקשה את הרחבת ההרכב. בקשה שכזו עוברת ישירות לנשיא בית המשפט ובעצם מהווה "עקיפת סמכות" לשופטים שישבו בדין. אבל נשיא העליון אהרן ברק עוד לא היה מוכן להתקפל. בהחלטה קצרה כתב כי "החלטה בבקשה להרחבת ההרכב תינתן לאחר הגשת תשובה מטעם המדינה".
כאן נכנסה לתמונה הכנסת שהגיבה ובעוצמה רבה. בצעד חריג ולמרות התנגדותו של שר המשפטים, התקיים דיון במליאת הכנסת בנושאי התערבות בית המשפט בסדרי העדיפויות הכלכליים והחברתיים של המדינה. הכעס של חברי הכנסת קיבל רוח גבית מפסיקה נוספת של בית המשפט, גם שם בהרכב שכלל את השופטת דורנר, שהורתה לממשלה להעביר 120 מיליון שקל כתקצוב לטובת החינוך המיוחד, תוך עקיפת כל מגנוני קבלת ההחלטות של הכנסת ושל וועדת הכספים.
שבירת הכלים
באופן חריג ביותר, גם מאמר המערכת של עיתון 'הארץ' באותם ימים חשב שבית המשפט חצה את הגבול, ותחת הכותרת "בכל הכבוד, לא בסמכותו" נמתחה ביקורת חריפה על בית המשפט:
"שתי ההחלטות הן התערבות מרחיקת לכת של בית המשפט בתחומי הסמכות והאחריות של הכנסת והממשלה. ההחלטה הראשונה קובעת מה סכום הכסף שראוי לייחד למטרה חברתית מסוימת. השנייה עלולה לחייב את הממשלה והכנסת לבטל החלטות בעלות משמעות כלכלית וחברתית רבה."
אהרן ברק זעם על הכוונה לקיים את הדיון בכנסת בעוד התיק מתנהל. בטקס השבעת שופטים שהתקיים באותו יום, אמר הנשיא לשופטים החדשים שהמתח בין הרשות השופטת לרשויות האחרות, מביא לעתים לשבירת הכלים:
שבירת הכלים עשויה ללבוש צורות שונות. היא באה לידי ביטוי בביקורת שלוחת רסן על פסק הדין; היא תוקפת את עצם הלגיטימיות של ההכרעה השיפוטית; היא מתבטאת בקיום דיונים בכנסת כאשר ההליך תלוי ועומד…"
אך לצד כעסו על הדיון בכנסת, טען ברק גם כי למרות שבית המשפט טועה לפעמים, אך יש ליצור "דיאלוג בריא בין הרשויות" תוך שימוש בכלים הקיימים לצורך תיקון הטעות.
למרות ההתנגדות לקיום הדיון שהובעה במפגש בין ברק לבין יו"ר הכנסת, הדיון התקיים וארך ארבע שעות. חבר הכנסת גדעון סער שהיה הדובר הראשון התייחס להחלטה של השופטת דורנר ואמר: "זאת החלטה שיש בה הסגת גבול. היא מבטאת טירוף מערכות. עלינו מוטלת החובה להבהיר באיזו חומרה אנחנו רואים את העניין הזה".
לאחר דיון סוער, הועלו מספר הצעות להצבעה, וההצעה שאימצה הכנסת מדברת בעד עצמה:
הכנסת רואה בדאגה את גלישת בית-המשפט העליון לנושאים שבמובהק הם בתחום הסמכות של הרשות המבצעת והמחוקקת. על יסוד של כבוד לרשות השופטת בכלל ולבית-המשפט העליון בפרט, הכנסת מתריעה מפני המשך מגמה זו, העלולה להתפתח למשבר חוקתי בישראל. הכנסת דוחה ניסיונות לדה-לגיטימציה של הביקורת על החלטות שיפוטיות, הנעשית באופן מנומק ובדרך-ארץ, ביקורת שהיא לגיטימית ומהווה חלק מהשיח הציבורי בחברה דמוקרטית"
להלך בזהירות
עם הגיבוי הרשמי מהכנסת, החליטה הממשלה לשמור על סמכויותיה ולהתעלם מהחלטת השופטים ומהאיומים המרומזים והמפורשים שנאמרו בדיון. לאחר מספר דחיות, שניתן להניח שנבעו גם מתאריך הפרישה הקרב של דורנר, הוגשה עמדה חדשה לבית המשפט העליון. אם חיפשו השופטים בתצהיר התשובה של מנכ"ל משרד האוצר ציות להוראותיהם ולחובה החוקתית הטריה שהמציאו להגדיר סטנדרט של קיום מינימלי בכבוד – ציפתה להם אכזבה.
המדינה חזרה על עמדתה לפיה אין שום מקום לקביעת סטנדרט שכזה. למרות שהפרקליטות ידעה היטב שאותה "חובה חוקתית" נוסחה למעשה על ידי השופטים במהלך הדיון, נכתב בתשובתה כי חובה זו אינה ראויה והיא "אינה עולה בקנה אחד עם המדיניות השיפוטית הראויה בהתאם לפסיקתו של בית משפט נכבד זה", והמוכ כן "מנוגדת למושכלות היסוד הנובעות מעקרון הפרדת הרשויות"
למקרה שהמסר לא הובן, נשתלו בטקסט ציטוטים ואזהרות כמו: "בתחום המשפט החוקתי נדרש בית המשפט להלך בזהירות רבה במיוחד כדי שלא ימעד", והבהרה נוספת למען הסר ספק: "מוטב שבית המשפט ילך בזהירות, עקב בצד אגודל, כשהוא מתווה את הגבול".
עצות ידידותיות אלה הבהירו לבית המשפט שנבחרי הציבור רציניים ושנחצה גבול שאין לחצות אותו. אהרן ברק, בחושיו הפוליטיים המחודדים, קלט זאת כבר קודם. למרות ההתנגדות שהביע לקיום הדיון בכנסת ולמרות אזהרתו מפני שבירת הכלים, הוא הרגיש שדורנר, ג'ובראן וחיות, טעו טעות חמורה והכין את דרכי הנסיגה.
"סמכויות לא לנו"
ב-3.3.2004 יצאה השופטת דליה דורנר לגמלאות. בנאום הפרישה שלה אמרה:
זה לא מכבר התכנסה הכנסת בתגובה להוצאת צו על-תנאי בעתירה שבה הממשלה נדרשה לקבוע סטנדרטים לקיום מינימלי…חרף האיסור בתקנון הכנסת לדון בעניין התלוי ועומד בבית-המשפט, התקבלה החלטה כנגד התערבות בית-המשפט בענייני תיקצוב, הגם שזו היא השאלה העומדת להכרעה בשני ההליכים. החלטה זו של הכנסת היא ניסיון להפעיל לחץ על בית-המשפט – בעודו דן בעניין – להוציא שאלה משפטית מסוימת מתחום ביקורתו, ולמעשה לפסוק לפי עמדת הממשלה. אני סמוכה ובטוחה כי בית-המשפט העליון לא יושפע מצעדים אלה"
אבל בית המשפט העליון הושפע, ועוד איך. לנוכח נחישותה של הכנסת ונחישותו של שר האוצר בנימין נתניהו, לא נותר לבית המשפט אלא לסגת. פחות משבועיים אחרי פרישתה של דורנר, אהרן ברק החליף את ההרכב ויחד עם השופטים הוותיקים מצא וחשין קיים דיון קצר בעתירה שבסופו החליט: "בהסכמת הצדדים, אנו רואים כאילו הוצא צו-על-תנאי בעתירות, על פי ניסוחן המקורי. בכך יש לבטל את הצו-על-תנאי שהוצא ביום 5.1.2004".
כעבור כמעט שנתיים ולאחר הרחבת ההרכב, נתן בית המשפט העליון פסק דין בו קבע ברק יחד עם רוב השופטים (למעט השופט אדמונד לוי) שהעותרים לא הצליחו לבסס את טענתם על פגיעה בזכות חוקתית לקיום בכבוד ושאין לבטל את החוק.
השופט חשין, שהצטרף לעמדת הרוב של ברק, הסביר היטב שבית המשפט איננו הכתובת ואיננו הפורום המתאים לקבלת החלטות תקציביות ומדיניות, שאינן בתחום מומחיותם וסמכותם:
מבקשים היינו להיות לעזר להם, לעותרים, שהרי חייהם חיי-מצוקה הם, וידענו כי בקושי, בקושי רב עד-למאוד, עולה בידיהם לנהל את חייהם כסדר. ואולם חזקה עלינו מיצוות המישטר שאנו חיים בו, וחובה היא המוטלת עלינו לכבוש את רגשותינו – ולעיתים: גם את כעסנו – ושלא לחרוג מהגבולות שהושמו סביבנו. שאם נעבור ונחרוג, נשבש סידרי מימשל ומינהל והטובה תצא ברעה. אנו הם העומדים עתה למיבחן, והשאלה היא אם יעלה בידינו לעמוד כנגד היצר הטוב, לעצור בעד ריגשותינו. חוששני כי פסילת מעשה מחוקק על-פי הנתונים שהונחו לפנינו, תהא שקולה כנגד התערבות קשה ובוטה בסמכויות לא-לנו. איזמל שבידינו איזמל המשפט הוא, והמשפט מטיל עלינו מיגבלות ומוסֵרות שלא נוכל להם"
האם הלקח נלמד?
את הלקח שלמדה אז שופטת בית המשפט העליון החדשה אסתר חיות, מן הראוי שתיישם היום הנשיאה חיות גם בנושא חוק הלאום. התערבות קשה ובוטה בסמכויות שאינן שייכות לבית המשפט וניסיון לקבוע עבור הציבור ונבחריו את כללי המשחק החוקתיים, ללא הסמכה וללא תקדים, יעוררו משבר חוקתי שיגמד את מה שהתרחש בשנת 2004.
אך הלקח צריך להילמד לא רק במסדרונותיו של בית המשפט. נחישותם של נבחרי הציבור שיחקה תפקיד משמעותי ביותר בבלימת ניסיון ההפיכה החוקתית של השופטת דורנר. קבלת החלטה ברורה וחד משמעית על ידי הכנסת במליאתה ומתן תשובה נחושה על ידי הממשלה לבית המשפט, הבהירו לשופטים דאז מי הריבון ומנעו את המשבר מראש.
נותר רק לקוות שחוק הלאום חשוב לראש הממשלה נתניהו לפחות כמו שהריסון התקציבי היה חשוב לשר האוצר נתניהו, ושיו"ר הכנסת יולי אדלשטיין מאמין בחשיבות הפרדת הרשויות לפחות כמו קודמו ראובן ריבלין.
עו"ד שמחה רוטמן הוא היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה
מדאיג עד כמה הממשלה מכופפת עצמה להחלטות בג"ץ. לדוגמה בעניין המסתננים, המדינה היתה צריכה להרחיק אותם לארצות המוצא ובבג"ץ להגן בפועל על מדיניות זו, וזה לא קשה, ושבג"ץ יקפוץ, לא יעזור והוא לא יוכל לקבוע מדיניות.
חבל חבל חבל שנתניהו מצטייר כחסר עמוד שידרה בקדנציה הנוכחית מול בג"ץ הפולש ומתערב בתחומים מדיניים ללא הסמכה לכך וללא אחריות.
חבל חבל שאת שוב דוחפת את נתניהו למקום שלא היה מקום לדחוף אותו. זו בעיה של הכנסת כולה הרבה יותר משל הממשלה שכן הכנסת מחוקקת את החוקים. המעורבות הבוטה האחרונה של בית המשפט העליון היה בנושא מתווה הגז. ההחלטה של הבג"צ היתה מתנשאת, שערוריתית ברף העליון, בולשביקית במהותה. ושקד לא רק שלא עושה כלום, אלא שמנפנפת כל הזמן עם כביכול הישגים. שקד וכחלון אותו נפנוף ריק מתוכן
ההתפרעות משולחת הרסן של בית המשפט העליון לא תשאיר בסופו של דבר ברירה, אלא לקבוע בחוק שפס"ד של בג"ץ שמכוון כלפי רשות ממשלתית או תחיקתית, הוא בגדר המלצה בלבד, והרשות המדוברת תחליט אם לקיימו או להתעלם ממנו.
ובעצם… למה אי אפשר לעשות זאת גם בלי חוק כזה?
אני חושב שעצם הדיון כל חוק יסוד הוא כבר חציית קו וחבל שלא קמה על זה זעקה
קולו של עו"ד שמחה רוטמן כמעט ואינו נשמע בטלוויזיה למיטב זכרוני הופיע בערוץ הכנסת ופעמים בודדות פחות ממספר האצבעות על יד אחת בכל שאר הערוצים , חבל מאוד אותם ערוצים המייללים לשיוויון רומסים את השיוויון והאיזון התקשורתי כנראה התקשורת אוהבת את עצמה(אברמוביץ ,יעל דיין. ואחרים) יותר מאשר את תפקידה לשמור על הדמוקרטיה
מתי יגיע הזמן ששופט שחורג מסמכותו ומתערב בעניינים לא לו ,יפוטר ותישלל לו הפנסיה?? הרי קצין צבא על דבר הרבה פחות מודח מתפקידו או רופא שהתרשל מפוטר,ואיש משטרה שסרח נענש ,מתי יגיע הזמן שישלם על פסקי דין שלו המעוותים??
על הממשלה להודיע כי לא תגיש תשובה לעתירה היות ומדובר בדיון בלתי חוקי בעליל
את התגובה הזו, כפי שציינת, על ראש הממשלה לשלוח לדיון בבג"ץ עם הפקיד/ה הזוטר/ה ביותר במשרד ראש הממשלה. התגובה צריכה להיות כתובה בכתב יד, על נייר פשוט שקורעים ממחברת של תלמיד בכיתה א', וצריך להיות כתוב שם משהו בסגנון "הממשלה לא מכירה בזכותו של בית המשפט להתערב בהליכים המתרחשים לפי החוק. אם לעותרים ישנה טענה כלפי החוק, שיגישו אותה לחברי הכנסת המייצגים אותם. אם בית המשפט יתערב בעבודת הממשלה, הממשלה תתערב בעבודת בית המשפט. אם שופטי בג"צ ידונו בתחומי הביטחון של מדינת ישראל או שלומו וביטחונו של יהודי כלשהו, הממשלה תיראה בשופטי בג"צ בוגדים בשעת מלחמה, ותפעל בהתאם."
הסיבה שעירבתי את נושא הביטחון, היא כדי להבהיר לשופטי בג"צ עד לאן ראש הממשלה מתכוון להגיע בטיפול בהם.
הסיבה שציינתי את אופן משלחו התגובה, היא כדי להבהיר לשופטי בג"צ מה מקומם האמיתי.
מי שמונע כרגע את השינוי הנחוץ הוא אך ורק כחלון.
כחלון אשם יהיה בבעיית המסתננים הנוראה, באי סילוקם כרגע מהארץ, בהתרבותם בקצב רצחני על חשבון הקופה של כולנו, ובהעברת מיליארדים על חשבוננו לטיפול בהם ובבעיות שהם מייצרים פה כשיש להם מדינות משלהם ומקומם לא כאן.
בואו בטענות נגד כחלון.
הוא זה שמשמר את כוחו של בג"צ שאינו אלא מפלגת השמאל שאיבדה כוחו בכנסת.
בג"צ הוא לא בית משפט.
בית משפט ישראלי אמור לתפקד כמגן על עם ישראל ולא לשמש כמסלול עוקף ממשלה וכנסת, שמנסה לכפות על הציבור את האידיאולוגיה של השמאל הקיצוני שחבר לגופים עוינים למדינה. בית משפט ישראלי אמור לדאוג לתושבי דרום תל אביב ולא לפולשים לא חוקיים מוסלמים ממדינות אויב.
לא ייתכן שבית המשפט יתפקד כבועה אוטיסטית המנותקת מהמדינה בה הוא שוכן ובניגוד לאינטרסים של אזרחיה. בית משפט שבראש מעייניו נמצאים רווחתו של המרגל, הבוגד, המחבל, האויב והפולש מאפריקה הוא בית משפט שצריך לפזר ולהחליף. צריך להעיף מכאן לכל הרוחות את הפולשים הלא חוקיים מאפריקה ותומכיהם.
http://www.haaretz.co.il/blogs/misgav/1.2127372
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4431710,00.html
אסתר חיות פסקה בפסק דין עדאלה בענין איחוד משפחות, בעד עמדות הפלשתינים, כאשר קבעה שיש לאשר לפלשתינים לקבל אזרחות מכוח נישואין בישראל – דבר שעלול לחסל את המדינה היהודית. אני ממש מודאג אם זאת השופטת שתהיה נשיאת העליון ב- 2017. נמאס כבר משופטים שמאלנים קיצונים בעליון – חייבים לעשות שינוי בועדה לבחירת שופטים.
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000596112
אכן, בכל דיון על בג"ץ יש לזכור היטב, ולהזכיר ללא לאות שבעניין איחוד המשפחות, מתוך הרכב של 11 שופטי בג"ץ, לחמישה שופטים לא היתה שום בעיה להוציא פסק דין שמשמעותו התאבדות של המדינה היהודית. די בעובדה אחת זו כדי להדליק נורה אדומה מהבהבת וזועקת מעל לכל המהפכה השיפוטית של אהרן ברק, ולשאול את עצמנו האם לא היתה זו מראש קונספירציה לחיסול המדינה היהודית. נשמע מופרך? ממש, אבל ממש, לא.
לא יתכן שכמה שופטים שהתמנו בשיטת "חבר מביא חבר" יבטלו חוקי הכנסת. חייבים להקים בית משפט לחוקה שימונה באופן המייצג את העם שרק הוא יהיה מוסמך לבטל חוקים ויפה שעה אחת קודם! הגיעו מים עד נפש! כעת הם הגיעו למצב שכוחם אבסולוטי. הם בפועל מנהלים את המדינה. בשלב זה "הכוח" עלה להם לראש והם חדלו מכל ריסון עצמי מינימלי. התנהגותם לא מידתית בצורה קיצונית והם דומים לפילים בחנות חרסינה כשהם רומסים את כל המבנה החברתי של מדינת ישראל. מישהו חייב לשים לזה סוף!
http://rotter.net/forum/gil/27118.shtml
הבעיה של כולנו היא בג"ץ שלא נותן לממשלה הנבחרת לנהל את המדינה.
כל מי שחרד לעתידה של המדינה חייב להצביע למי שיבטיח לרסן ולשנות את שיטת החבר מביא חבר של הבג"ץ.
הצביעו רק לליכוד בבחירות הבאות. עם 50 מנדטים הוא יעשה מה שצריך בלי כחלונים צבועים ולקקני סמאל.
פוליטיזציה של משפט
פרופ' מנחם מאוטנר, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב
http://www.youtube.com/watch?v=MaGOlzc8ydM
להלן התמלול המלא:
קבוצת מלכי הגבעה של השמאל הפסידה הרבה מאד כוח בפוליטיקה וסובלת הפסדים פוליטיים גדולים מאד ומה שהיא עושה בעצם, היא העתיקה את הפעילות הפוליטית שלה במידה רבה מאד מהפוליטיקה של הבחירות, שהיא הפוליטיקה של הכנסת, למקום אחר – לבית המשפט העליון – והפכה אותו למוסד שממנו היא מנהלת פוליטיקה.
בראש העותרים לבג"צ חברי הכנסת של מר"צ והעבודה והעתירות שלהם תמיד על נושאים פוליטיים.
בג"צ הפך למוסד פוליטי…
הדמוקרטיה הישראלית נמצאית במשבר חמור לא רק בגלל מה שקורה במערכת הפוליטית שלה. היא נמצאית במשבר לא פחות חמור בגלל מה שקורה בבית המשפט העליון שלה.
אחרי 30 שנה של כיוון כזה מצידו של בית המשפט, בית המשפט מוצא את עצמו כרגע במצב של אובדן לגיטימציה כפול.
הוא איבד באופן כמעט מוחלט את הלגיטימציה אצל הקבוצות התרבותיות שלא מזדהות איתו ובראש ובראשונה הציונות הדתית והוא איבד הרבה מאד מהלגיטימציה שלו אצל הקבוצות שהכי מזדהות איתו, זה הקבוצות שקראתי להן ההגמונים הליברלים לשעבר, החילונים המשכילים המערביים. אין לי זמן לנתח למה קרה אובדן הלגיטימציה הכפול הזה אבל מה שאני רוצה לומר שלא רק במערכת הפוליטית יש לנו משבר.
יש לנו משבר לא פחות חמור כרגע עם בית המשפט העליון שהוא מוסד מדינה חשוב מאין כמותו. כדאי שנפתח חשיבה חדשה לגמרי לגבי איך הוא צריך לפעול ב- 30 השנים הבאות.
פרופ' מנחם מאוטנר מדבר על בג"צ של אחרי מהפך 77'
http://www.youtube.com/watch?v=KsxDURXWIyk
****
יורם שפטל בהרצאה מרתקת – הדיקטטורה של בג"צ 1/4
http://www.youtube.com/watch?v=Chdt-MdUsVQ&feature=related
הבחירות הן אשליה. משום שאין כאן שלטון רוב. יש כאן כניעה של הרוב.
נסביר את הדברים.
כל מיעוט, בתחום שלו, עושה מה שהוא רוצה. זה נכון ל"מתקדמים", חלקם מהשמאל הפוסט והאנטי-ציוני, ששולטים בנפח הולך וגדל מתחומי התקשורת והתרבות. הם מכתיבים לנו את האג'נדה שלהם. הם מחלקים פרסים לעצמם. הם משמיעים את עצמם ומראיינים את עצמם וכל ביקורת נתקלת בתגובה הקבועה, על "חופש הביטוי והיצירה". בוודאי. בתנאי שזה שלהם ורק שלהם. את חופש הביטוי, נשמת אפה של הדמוקרטיה, הם הפכו לכוח הביטוי.
אוליגרכיה שיפוטית
זה נכון בתחום השיפוטי, כאשר קבוצת שופטים מצפצפת על הדמוקרטיה והופכת את "שלטון החוק" לשלטון השופטים.
הנשיא לשעבר, אהרן ברק, טיפח עד לזרא את הפסיקה לפי "הציבור הנאור". זו הסיבה שבג"ץ בראשותו הפך את נבחרי הציבור לפוליטיקאים קטנים, שחייבים להוציא מהם כמה שיותר סמכויות, תוך העברתן לשופטים.
התהליך הזה קרוי אצלו "דמוקרטיה".
זו הסיבה שהרכב בראשותו קיבל החלטה עקרונית שפוסלת את חוק האזרחות ומאפשרת, הלכה למעשה, את זכות השיבה. הקונצנזוס הלאומי דורש דבר אחד. העריצות של המיעוט המשפטי רומסת את הרוב המוחלט.
…הרוב נרמס. הגיע הזמן להגן עליו.
…יש רק ציבור אחד שאין לו ייצוג רציני.
הציבור הציוני השפוי, דתי, מסורתי וחילוני. הציבור שעובד ומפרנס ומחזיק את המדינה על הכתפיים.
הרוב הזה לא קיים.
הוא תמיד משלם את המחיר ואין מי שמגן על זכויותיו. הוא חסר אונים.
הרמיסה הזאת חייבת להיפסק. לא ברור איך עושים את זה. אין מקום לעריצות, אך היא כבר כאן. עריצות המיעוטים. כך שאין מנוס מהחזרת המטוטלת למקומה הנגדי. יש צורך בתקופת ביניים של עריצות הרוב.
…מותר לומר למנהיגות הנוכחית: נמאסתם. אם לא תתעשתו, אל תתפלאו אם הדמוקרטיה הישראלית הופכת לבדיחה עצובה.
http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=f2b4c1b55be76d1e6d7b777256ea0370&id=1047
ישנה מפלגת כולנו – כחלון הגורמת לכך שאין רוב להרבה מאוד חוקים ושינויים בכנסת. הלאוי ולא תהיה מפלגה ארורה זו בכנסת הבאה.
ראש ממשלה פיקטיבי
התקדים של היועץ זמיר, העיגון של השופט ברק. צריך לקרוא את הפסיקה כדי להאמין: כך נוצל "שלטון החוק" כדי לסתום את פיותיהם של הממשלה ושריה – כמו 1984 בנוסח ג'ורג' אורוול. הפרק "איך קרה שהיועץ עלה למעלה" מספרו החדש של שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן
בעקבות מינויו ב-1978 של אהרן ברק לבית המשפט העליון, התמנה יצחק זמיר לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, שאותו מילא עד 1986. ביוני 1985, בשעה שפרשת השב"כ עדיין לא פרצה במלוא עוצמתה, פרסם זמיר את ההנחיה התמוהה, שלפיה אין לנשיא המדינה סמכות לחון עבריינים לפני הרשעתם. באמצעות ההנחיה הזו ניסה זמיר ליצור כלל שיחייב את הממשלה ואת הנשיא, וכשהגיע הנושא לעליון, ביקש ברק להפוך את דעתו של זמיר להלכה מחייבת באמצעות פסק דין. המהלך נכשל. ברק נשאר במיעוט, בעוד שמאיר שמגר ומרים בן פורת קבעו ברוח פסיקה קודמת כי חוות דעתו של זמיר שגויה.
אבל הכישלון הנקודתי הזה אינו מאפיל על העובדה שבסדרת מהלכים נוספת עלה בידי זמיר וברק להנהיג דין שקשה למצוא לו אח ורע בעולם – דין שעִרער את השלטון, פגע קשה בשלטון החוק והמיר את שלטון המשפט בשלטון המשפטנים. הם עשו זאת תוך עמידה נחושה על עמדה קיצונית וחריגה בשתי סוגיות: הראשונה – תוקפה של חוות דעתו של היועץ המשפטי, ועד כמה היא מחייבת את הממשלה. השנייה – ייצוגן של המדינה ורשויות השלטון בבתי המשפט, ולא פחות מכך: מי, מתי ולמה יכול להחליט כי המדינה, הממשלה, רשות כלשהי או בעל תפקיד אינם ראויים לייצוג.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4395573,00.html
ספרו של פרופ' דניאל פרידמן "הארנק והחרב – המהפכה המשפטית ושברה" יצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים"
השתלטות בית המשפט על הפוליטיקה הישראלית
השופט הראשון אשר שלח ידו לתוך הפוליטיקה היה שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט. הזדמנות הפז לבית המשפט העליון להתחיל להשליט את מרותו היתה בעת שגדעון האווזנר כיהן כהיועץ המשפטי לממשלה. כך היתה ההשתלשלות. *גדעון האוזנר (1962-1960), דרש עצמאות מוחלטת, בלחצו קמה ב- 1962 ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט. הועדה קבעה שהיועץ המשפטי הוא “חופשי ועצמאי” אם כי עליו להתייעץ עם שר המשפטים, במידה והשר חולק על דעתו יש לו זכות וטו וזכותו ליטול לעצמו את סמכויותיו של היועץ המשפטי. יחד עם זאת הועדה ניסתה לכונן את מעמדו החוקתי של היועץ המשפטי לממשלה כפקיד ציבור בעל שיקול דעת שיפוטי העומד בראש מערכת התביעה הכללית.. כאן לראשונה נקבעה הזהות שבין משרת התובע הכללי ליועץ המשפטי, כיון שלדעת הועדה או לדעתו של אגרנט, ריכוזיות זו הינה ראויה…בתור התובע הכללי עליו ליצג האינטרס הציבורי ושמירה על קיום החוק.ולעמוד בראש התביעה הכללית. בתור היעוץ המשפטי לממשלה עליו לתת יעוץ משפטי לממשלה ולרשויות הממלכתיות האחרות. כמו כן יעוץ וסיוע לממשלה בהכנת חקיקה. לדעת בית המשפט ולדעתו בלבד, על היועץ המשפטי להיות בעמדת כח חזקה יותר מהממשלה, כדי שלאליטות השלטוניות לא תוכלנה להשתמש במערכת והתביעה וגם היעוץ… למטרות אינטרסנטיות. הנחת היסוד המובלעת כאן היא שלמוסדות השלטוניים הנבחרים להם בלבד אינטרסים אנוכיים, משמע עניינם אינו קידום מדיניות לטובת המדינה. לשיטת בית המשפט משילותן של האליטות השלטוניות הנבחרות היא פגיעה ביסודות הדמוקרטיים המערכת המשפטית לעולם נקיה מאלו, ורק בית המשפט מציל את הדמוקרטיה… ———–כך בהקצנה עיוות את מהותה של הדמוקרטיה, בית המשפט הוא הגוף אשר מעצם הגדרתו הינו לא דמוקרטי אשר כופה את דעתו הבלעדית. תוך כדי פסילת המערכת המדינית עשה את שהוא פוסל באחרים נטל את השררה. באשר לכפל התפקידים של היועץ, משרתו של היועץ המשפטי לממשלה אינה דומה לזו של התובע הכללי במדינות בהן היא קיימת וטעות היא להשוות בינהן. התובע הכללי שם הוא אישיות פוליטית והוא חלק מהממשלה. אחריותו היא בקביעת מדיניות תביעה ולא בידיו ההחלטות חקירה והעמדה לדין של מקרים מוגדרים.
אחריו השופט הרודן הגדול הוא כמובן אהרון ברק. ……אהרן ברק בעת שהיה סגן נשיא בית המשפט העליון קבע שהשאלה אינה באם חרג חריש מסמכויותיו בסרובו לייצג את הממשלה, אלא האם החוק מתיר לראש הממשלה להתעלם מחוות דעתו של היועץ המשפטי.. הממשלה טענה שכפל תפקידים זה מונע את יצוגה הנאות. אהרון ברק טען שהממשלה זכתה הייצוג מיטבי, על היועץ המשפטי לממשלה לייצג את ראש הממשלה על פי התפישה המשפטית שלו. לשיטתו היועץ הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת דעתו היא הקובעת תמיד והיא על כן עמדתה הרשמית של הממשלה והרשות המבצעת כולה. בכך קבע כי היועץ המשפטי לממשלה איננו היועץ המשפטי של הממשלה… אלא הפוסק המחייב עבורה בענייני משפט. בית המשפט העליון הגדיר את היועץ כסמכות המשפטית המכרעת בשירות המשפט הציבורי והכי חשוב: היועץ הינו כפוף לפיקוח בידי בית המשפט העליון בלבד תוך ביטול שיקולים פוליטיים של השלטון. מעתה כוחו של היועץ המשפטי נעשה חסר גבולות. כנהוג עד אז אם עניין אי חוקיותו של מהלך זה או אחר אינו חד משמעי ולדעת הממשלה אין במעשיה דבר עברה היא יכלה לא לקבל המלצותיו ולהגן על עצמה בבית המשפט, שכן גם בין משפטנים קימים חלוקי דעות. משבית המשפט העליון קבע את מוחלטותה של חוות דעת היועץ, הוסרה גם מגבלת הצניעות של בעל משרה המודע לשיקולים אחרים. בפסיקתו השתלטנית של אהרון ברק וחזרתם של משפטנים על כל דבריו, החסרונות: או שהיועץ כמי שמקורב אצל הרשות ומייעץ לה יתקשה בחקירתה או בהעמדה לדין, או כפי שמתגלה במציאות, יועצים משפטיים מונעים להראות עצמאיים ובכך אינם מסייעים לממשלה להשיג מטרותיה במסגרת החוק ואינם מייצגים אותה כראוי בבית המשפט. כלומר כ””דמוקרט”” הוא קבע שהיועץ איננו יועץ אלא קובע ופוסק.
שופטי העליון נשענים על כוח הטרור המשפטי. כיון שלא כפי שצריך להיות בדמוקרטיה, בישראל אין הפרדת רשויות. זה אומר שהתביעה שהיא מהרשות המבצעת והשפיטה שהיא מהרשות השופטת מקיימות בינהם יחסי גומלין הדוקים. הרי רוב השופטים באים מהתביעה. במדינה מתוקנת צריכה להיות הפרדה מוחלטת. מי שבחר בקריירה של תובע לעולם אך לעולם לא יוכל להיות שופט. כך לשופטים אין כוח על התביעה וזו לא מפתיעה בתביעות לרצון בתי המשפט. בישראל השופטים פוקדים על התביעה להוציא תביעות נגד מדינאים העושים דבר מה שאינו לרוחם! גם משרד היועץ המשפטי פועל לפי רצון בית המשפט!
יש להפריד בין משרד היועץ המשפטי לממשלה לבין התביעה. היועץ המשפטי לממשלה צריך להיות חלק מהממשלה וכשמו ליעץ לטובת העניין כיצד לתפקד חוקית, כפי שנהוג במדינות מתוקנות. אלא שבזה אין די התביעה כולה צריכה להיות מופרדת מהשפיטה. המצב כיום הוא שהיועץ הוא בראש התביעה שאינה נפרדת מהשפטה. כל זמן שאלו אינם נעשים המשפטנים ימשיכו לרדות בנו.
שופטים הם לא קדושים נוצרים שירדו עם כנפיים הישר מהשמים. הם בסך הכל עורכי דין שלמדו כמה שנים באוניברסיטה את החוק הטורקי – מוסלמי ואת החוק האנגלי – נוצרי – למרבה החרפה והבושה והבורות שלהם.
השופטים הם בורים ועמי ארצות כפי שטוען פרופ' דיסקין. אנשים צרי אופק וחד ממדיים. פסיקותיהם מעוררות בציבור הרחב בוז וסלידה עמוקה כלפיהם! הם בסך הכל פוליטיקאים קטני ממדים מהשמאל ותו לא!
כשהיו בין חברי הכנסת כאלו שראו בתפקידם שליחות, ובבית המשפט ישבו צנועים שגם הם עשו שליחותם נאמנה, לא היינו עדים לחרפה הזאת, אבל היום שבכנסת יושבים אנשים בינוניים שדואגים לקדם את עצמם, ובמערכת המשפט הוטמעה בידי אהרון ברק מסורת של חוצפה, גאווה וגסות רוח, אז אלו התוצאות.
חובה להחזיר את בג"צ למימדיו הטבעיים ולצמצם פעילותו כפי שמתחייב ממעמדו ועצם תפקידו. בג"צ אינו תחליף לממשלה ריבונית שנבחרה באופן דמוקרטי , מה שלא ישים בבג"צ שם השיטה הנהוגה מבוססת על החברותא לפיה " חבר מביא חבר ".
אם שופטי בג"צ יתמידו בדרכם הנלוזה לפיה פוסלים חוקי הכנסת , בל נתפלא אם האזרח יקום ויאמר את דברו . כיצד זה ייעשה ? הבה נקוה שלא נגיע לכך.
אהרון ברק אך גם מעט קודמיו צעדו לתוך חלל גדול של חוסר מוסדות והמעט שיש אינם מאוישים כיאות. ישנו רק בית נבחרים אחד קטן שכיום מזמן אינו עונה על הצרכים. נא לחשבן אם בהיות מספר התושבים במדינת ישראל 600,000 שש מאות אלף הכנסת מנתה 120 חברים כמה חברי כנסת צריך היום כדי שתוכל למלא את יעודה? כדי שחברי הכנסת יוכלו להיות בקשר עם העם ולא רק עם שופטי בית המשפט העליון הקרובים להם גיאוגרפית, יש להגדיל בדחיפות את הכנסת. אמנם ישנם חברי כנסת שאינם מבצעים עבודתם אך גם ישנם אחרים העובדים קשה. מספר כה זעום של חברי כנסת אינו יכול להספיק גם אם כולם עובדים קשה. מתוך מספר גדול של חברי כנסת קל יותר לנפות את הלא עובדים ולהחליפם לאחר שיכון מנגנון לפיקוח על עבודת חברי הכנסת. את מספר חברי הכנסת יש להגדיל בהדרגה כדי לתת לחדשים אפשרות ללמוד את המלאכה. לדוגמא כל קדנציה להוסיף עוד עשירית. בעיה אין בכלל מקום באולם המליאה הוא בנוי ל120 חברים ותו לו. נודע לי ולא בטוח שזה כך, שיש עוד הרבה מקום לא בנוי בבנין משכן הכנסת. אם אין יצטרכו להוסיף עוד קומה! יש לבנות אולם חדש שיוכל להכיל אפילו 200,0 אלפיים חברי כנסת ואולי יותר. . באם ימצא היכן לבנות אולם מליאה גדול אפשר להוסיף עוד בקדנציה הבאה עוד עשירית וישבו זמנית במעברים.
לאחר זאת יש להקים כפי שנהוג בדמוקרטיות בעולם בית מחוקקים גבוה שיפקח על כולם כולל בית המשפט כולל העליון היהיר על שופיטיו וישפוט אותם לעת צורך. הרי ידוע שבית המשפט עליון חושב שתפקידו לפקח על המדינה והוא לפי כך קבע לעצמו על דעת עצמו את מיקומו בנקודה הגבוהה ביותר בגבעת רם. לאחר שכבר התישב, עצם ישיבתו במקום זה מחזקת את הרגשתו שתפקידו עליון מעל כולם. עד כדי כך בית המשפט העליון בטוח שהוא עליון גם על הממשלה והכנסת שמדריכי מבקרים בבית המשפט העליון כך מסבירים את גובה המקום הטופוגרפי כמתאים לגובה התפקיד מעל שאר הרשויות. גם מדריכי טיולים לוקים באותו ההסבר. קרבה גיאוגרפית זו לכנסת גם מעודדת שליטה על הכנסת ודחיפת חוקים נוחים לבית המשפט ומנוגדים לטובתו של העם. אהרון ברק בכל הזדמנות סר לכנסת וממושב המבקרים החשובים לעיתים צרח על חברי הכנסת.
באופן זה בית המשפט העליון גם אינו נגיש לעם לעירעורים שזה צריך להיות תפקידו שהוא ממילא ממעט לעשות. על כן מתבקש מנגנון שלא מקרב השופטים אשר יעמיד את השופטים על מקומם וישפוט אותם ואף ירחיקם אם יתבקש. יש לבטל את ההפיכה השיפוטית ואת בג"צ בכלל. כלומר יש לבטל את ביטול משילותם של נבחרי הציבור לטובת השופטים. לאהרון ברק המרבה להזכיר את שלטון הנאצים כמו גם לדומיו יש להזכיר שמעשהו ומעשה בית המשפט זהה למעשהו של היטלר אשר עם עלותו לשלטון ביטל את הפרלמנט כי הוא ידע טוב יותר מה טוב עבור העם. מבנין משכן בית המשפט העליון יש לסלק את בית המשפט כלומר את כל השופטים ולמצא לו חלופה במקום נגיש לקהל הרחב. בבנין זה יש לשכן את בית הנבחרים הגבוה לכשיקום והוא חייב לקום.
"נשיאי" בית המשפט העליון לפני פרישתם יושבים מול צייר לציור פורטרט שלהם בעלות של חמישים אלף שקל מכספנו. ציורים אלו נמצאים במרתף בניין בית המשפט העליון. יש להחרים ציורים אלו ובטווח הארוך לפתוח בירושלים מוזאון הרהב שיכיל פורטרטים אלו תוך סיפור מעלליהם של כל אחד מנשיאים אלו. זה יהיה הבסיס למוזאון הרהב, אשר כמו כן יכיל את ספור הקרן להשמדת ישראל בה חברים שופטים אלו והתנהגות האירופאים הצבועים.
המאמר הזה הוא מאמר פרווה שלא נותן את המבט הנכון על בג"ץ .
בחוק כבוד האדם וחרותו הכנסת בכונה לא הכניסה את המושג שיויון לתוך חוק היסוד. החרדים התנגדו ולא היה רוב לחוק אם היו מכניסים את המילה שיויון לחוק . בא בג"ץ ובניגוד גמור לרשות המחוקקת קרי הכנסת הכניס את המילה שיויון לתוך פרשנות החוק .
מה יש לנו פה ? בג"ץ הפך את עצמו לרשות המחוקקת תוך רמיסת הכנסת . אי אפשר לקרוא לזה רק מרד !! מרד!!! . זה בדיוק אבל בדיוק כמו שהרמטכ"ל יצא למלחמה בניגוד להחלטת ממשלה .
ואני יודע שהשמאל צוהל ושמח אבל מתי שהוא שיתחלפו השופטים החרב של בג"ץ תערוף את הראש החלול שלהם לקול מצהלות הימין .
מצב כזה ש 15 מוסקטרים יכולים לעשות כרצונם ללא ביקורת ממשית זה סכנה עצומה לדמוקרטיה . זה בדיוק טורקיה בחזקת 5 .
אם בית המשפט חורג מסמכותו – פסיקתו היא "בבחינת אפס", ומותר להתעלם ממנה.
אבל אם בית המשפט מפרש את החוק כמסמיך אותו לבקר פסיקה של הכנסת – צריך לשנות את החוק.
ואם המחוקק לא משנה את החוק – זהו "רצון העם".
עכשיו, עו"ד שמחה רוטמן, תחליט במה אתה בוחר, וצא עם זה אל הציבור. אני אתך.