ביקורת ספר: כשזכות השיבה נתקלת בעובדות

בעולם אידאלי, כל נציג של מדינת ישראל העוסק בסכסוך היה מחויב ללמוד את העובדות בספר 'מלחמת זכות השיבה' ונבחן עליהן. כל דיפלומט וכל קצין במנהל האזרחי היה מסתובב תמיד עם עותק מהוה ומקומט של הספר, ושולף אותו כדי להשיב על כל שקר פלסטיני מזדמן.

הספר הזה מרכז כמה מהתשובות הטובות ביותר לכמה מהשקרים הנבזיים ביותר בארסנל הכזבים הפלסטיניים. כלאחר יד מצויה בו התשובה הטובה ביותר שפגשתי לשאלת השאלות – מתי וכיצד הומצא העם הפלסטיני.

בדרך כלל הדיון הזה מתמקד באירועים שהקיפו את הפרעות בשנות ה-20' וה-30' של המאה הקודמת, אלא שהתשובה הזו תקפה רק ללידה התאורטית של רעיון לאומי פלסטיני. ההמונים לא היו מעוניינים ולא שותפים, ולכן אפשר לומר שהדיון בתאוריות שהתפתחו אז לא חשוב. מה שחשוב באמת הוא מתי החליטו המוני הפלסטינים שהם עם והחלו לתבוע הגדרה עצמית.

התשובה לכך, לפי שוורץ ווילף, היא אונר"א:

האמריקאים חשבו שבאמצעות המשך המימון של סוכנות אונר"א הם יצליחו למנוע הקצנה בקרב הפליטים ולחסום השפעה סובייטית. אלא שזה בדיוק ההפך ממה שקרה: תחת עינו הפקוחה של האו"ם ובחסותו הלכה והתבססה במחנות הפליטים זהות לאומית פלסטינית נפרדת, שהתמקדה בדרישת השיבה האלימה והבלתי מתפשרת, ובדחייה מוחלטת של מדינת ישראל"

סיפורה של סוכנות

ליבת הטענה בספר היא כי דרישת השיבה הפלסטינית אינה מוצדקת, והיא למעשה הונאה בקנה מידה אדיר בדרך להגשמת המטרה הסופית של מדינות ערב – השמדת מדינת ישראל. הדרישה הזו מתבססת על הנצחת מיתוס הפליטות, המטופח בידי סוכנות אונר"א, הממומנת בכספים מערביים.

הטענה לפיה הפליטות הפלסטינית היא היחידה העוברת מדור לדור היא מוכרת, והיא אכן אחד מהפשעים החמורים ביותר של אונר"א, ושל כל מי שתומך בה. אולם הספר מציף כמה עובדות מדהימות נוספות: כך, לדוגמה, בזכות החינוך של אונר"א, יושבי מחנות הפליטים הפלסטיניים הם אחת הקבוצות המשכילות ביותר בעולם הערבי.

בהיותה סוכנות סיוע לפליטים, דואגת אונר"א לצרכי מזון בסיסיים של הפליטים הרשומים אצלה. חלוקת המזון הפכה את "פליטי" אונר"א במקרים רבים לעשירים יותר מתושבי השכונות הסמוכות למחנות הפליטים. המזון הבסיסי המחולק על ידי הסוכנות הוא חסר ערך לכשעצמו, ולכן התפתחו בכמה מן המחנות שווקים שחורים שבהם מוכרים יושבי המחנות את תלושי המזון שלהם. התלושים אז נפדים על ידי "מאכערים" שמושכים מהסוכנות מזון בהיקפים סיטונאיים, ועושים קופה נאה.

תופעה ייחודית נוספת הנחשפת בספר היא הפיכת מחנות הפליטים לשוקי נדל"ן לוהטים: האוהלים הצנועים שהוקמו בתחילה על הקרקעות שהוקצו על ידי הסוכנות הפכו ברבות השנים לבתי מידות, ואלה נמכרים לעתים לאנשים שבינם לבין "פלסטין" אין כל קשר. במצבים כאלה מי שמוכר את הקרקע מהגר למדינות המפרץ העשירות, אך אינו נמחק מרשימת הפליטים של הסוכנות. לעתים גם מי שמחליף את המהגר מצטרף לרשימה המפנקת.

בין פליט לפליט רשום

אחד הדגשים החשובים בספר הוא האבחנה בין אונר"א לבין  – UNHCR נציבות האו"ם לפליטים – האחראית על כל הפליטים בעולם, זולת הפליטים הפלסטינים. אולם המוטבים של אונר"א אינם "פליטים", הם "פליטים רשומים". המילה התמימה הזו יוצרת מושג משפטי נפרד לחלוטין מהמושג המשפטי "פליט", וכך מצדיקה אונר"א את מדיניותה החורגת מהמדיניות המקובלת של האו"ם לטיפול בפליטים.

ההבדל המרכזי בין שתי הסוכנויות הוא שבעוד הנציבות שמה לעצמה מטרה לסיים את מצב הפליטות, אונר"א פועלת למעשה להנצחתו, ולהלכה – לסיוע הומניטרי ל"פליטים" הפלסטינים. ההצדקה למדיניות הזו נעוצה בשתי הנחות יסוד מופרכות:

האחת היא עניין התורשה. בכל העולם, פליטות היא מצבו האישי של אדם הנובע מעזיבתו את מולדתו ומחשש מבוסס שיש לו לשוב אליה. את המצב הזה מנסה האו"ם לרפא בדרך כלל באמצעות הסדרת חייו של הפליט במקום אחר – בעיקר בדאגה למגורים ותעסוקה – ועם ההבנה כי פליט שהשתקם חדל מלהיות פליט.

לעומת זאת, "פליט רשום" הוא מעמד הנגזר מזכויות הקניין שהיו לפליטים המקוריים בביתם שבארץ ישראל. אילו היו נשארים בביתם היו יכולים להוריש אותו לצאצאיהם, ומאחר שהפליטות היא תולדה של הזכות הקניינית הזו הרי שגם היא עוברת בתורשה. הזיקה הקניינית היא הסיבה לכך שהפלסטינים מכנים את זכות השיבה "הזכות הבלתי ניתנת לערעור": זו אינה זכות פוליטית, קולקטיבית, אלא זכות אישית החזקה כמו זכותו של אדם על ביתו.

הנחת יסוד נוספת היא שפתרון מצב הפליטות הפלסטינית הוא התערבות בסכסוך, ולאונר"א אין סמכות לעשות זאת. מבחינת הפלסטינים, שטיפחו את תודעתם הקיצונית בחסות אונר"א, לסכסוך יש רק סיום לגיטימי אחד: השמדת מדינת ישראל. יושבי המחנות מודעים היטב לתפקידם כאמצעי הלחץ המרכזי על ישראל, והנצחת הפליטות גם היא כמובן התערבות בסכסוך.

הדרך לגיהנום

אונר"א היא טרגדיה של טעויות. ראשיתה בכוונות טובות באמת. היא הוקמה בשנת 1949 ביוזמת הנשיא דאז הארי טרומן, אשר מינה את גורדון קלאפ לעמוד בראש משלחת שנועדה לבדוק מה ניתן לעשות כדי לפתור את בעיית הפליטות. קלאפ ניהל בעבר עבור הממשל האמריקני פרויקטים קיינסיאניים שנועדו לשיקום הכלכלה האמריקנית לאחר השפל הגדול, בתקופת הניו-דיל של הנשיא רוזוולט. עבודות יזומות, הניח טרומן, הן המפתח לשיקום, ולכן קלאפ הוא האדם המתאים לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים באמצעות פרויקטים של תשתיות עתירות עבודה.

אבל כדי שהתכנית הזו תפעל, הפרויקטים האדירים הללו צריכים להתבצע בשטחה של מדינה כלשהי. מדינות ערב הבינו ששיקום הפליטים יסיר את אמצעי הלחץ המרכזי על קיומה של מדינת ישראל, וסירבו לקבל מאונר"א מתנות בדמות סכרים, אוטוסטרדות ונמלי תעופה במימון מערבי.

המערב, בהובלת ארה"ב, התכוון להעניק לפליטים סיוע ועבודה עד לשיקומם, אבל למדינות ערב לא הייתה כוונה לסייע לשיקומם של הפליטים. לכן הן מאפשרות עד היום לאונר"א להעניק ל"פליטים" סיוע "הומניטרי", אך בשעתו הערימו קשיים על הניסיונות להשתמש בכוח העבודה הזה לשם פיתוח התשתיות שלהן.

חודשים בודדים לאחר הקמת אונר"א הקים האו"ם את UNHCR – הנציבות שעוסקת בכל הפליטים שאינם פלסטינים. זה קרה משום שכשהבינו הערבים שהנציבות הזו באמת עוסקת בשיקומם של פליטים, הם דרשו להותיר מחוץ לתחום טיפולה את כל הפליטים שמטופלים כבר על ידי סוכנות אחרת של האו"ם – ואלו היו רק הפלסטינים. כך נולדה ההפרדה בין הפלסטינים לבין שאר הפליטים בעולם.

במשך העשור הראשון לקיומה הייתה אונר"א בסיס להונאה הדדית של המערב ומדינות ערב: המערב נמנע מלנקוב בשם המפורש "שיקום", בידיעה שאם יעשה זאת תיזרק אונר"א החוצה ממדינות ערב. מצד שני, מדינות ערב מעולם לא אמרו לא לפרויקטים תשתיתיים גדולים, הם פשוט נקטו גרירת רגליים בלתי נגמרת כך שאלה מעולם לא התחילו.

לאורך אותו עשור נהג הקונגרס בארה"ב להתנות את המשך התמיכה באונר"א בהתקדמות תקציבי השיקום. ב-1959 נפל גם המחסום הזה, וארה"ב תמכה בהמשך קיומה של אונר"א כסוכנות סעד בלבד, ללא אופק של שיקום.

לא כמו כולם

מחברי הספר עשו מאמצים ברורים להרחיב את המבט ולהשוות את התנהלות אונר"א עם הנעשה במקרי פליטות אחרים, והספר סוקר סכסוכים באירופה של אחרי מלחמת העולם, מלחמת קוריאה, אפריקה ועוד. אחת האבחנות החשובות שהספר מגלה הן בין "שיבת מיעוט" ל"שיבת רוב": מתברר שבאותם מקרים מעטים שבהם אכן התאפשר לפליטים לשוב למולדתם, תמיד היו אלה פליטים שנמנו על קבוצת הרוב במדינה הקולטת. מעולם לא אפשרה הקהילה הבינלאומית לקבוצת מיעוט לשוב למולדתה, ויש לכך סיבה טובה: המתחים בין קבוצות רוב לקבוצות מיעוט הן שיוצרות, פעמים רבות, את הסכסוכים שהולידו את הפליטות.

המסקנה הסופית של וילף ושוורץ היא כמובן שאין כל בסיס משפטי ומוסרי להכרה בטענת הפליטות הפלסטינית ובזכות השיבה. חלק ניכר מהספר מוקדש לחשיפת העובדה שהנצחת הפליטות היא פעלול יחצ"ני שנועד להקנות לערבים יתרון במשא ומתן מול ישראל.

המחברים דורשים במפגיע מההנהגה הישראלית לא להתקפל, ולחשוף את הצביעות שבדרישת השיבה. הם מפנים אצבע מאשימה מוצדקת כלפי ממשלת ישראל וכלפי מנהלת התיאום והקישור, אשר הודפות יוזמות של גורמים פרו-ישראליים בממשלות ארה"ב וקנדה להפסיק את המימון לאונר"א. לשיטתם, מי שרואה באונר"א גורם מייצב בטווח הקצר מתעלם מההשפעה ההרסנית של הסוכנות על סיכויי השלום בטווח הארוך, בהיותה אינקובטור לארס לאומני פלסטיני קיצוני.

התפכחות חלקית

אך בסופו של הספר נופלים המחברים בדיוק באותו הבור שמפניו הזהירו. הספר נחתם במשפט הבא:

אם נדע להתעשת ולעשות את הצעדים המוצעים כאן, יהיה בכוחנו, לראשונה מאז מלחמת העצמאות, להתחיל לצמצם את היקף דרישת השיבה הפלסטינית, וכתוצאה מכך נוכל לעשות צעדים משמעותיים להשלמת תהליך חלוקת הארץ בין מדינה יהודית למדינה ערבית.

הכשל השמאלני בולט כאן למרחוק: המחברים דבקים בתפיסה לפיה מטרת הציונות היא הקמת שתי מדינות – יהודית וערבית – בין הירדן לים. הם נצמדים לשקר כאילו הדרך היחידה לפתרון הסכסוך היא הקמת מדינה פלסטינית. המסקנה הזו מפתיעה מאוד כשהיא מגיעה לאחר סקירה כה מקיפה של ההונאה הפלסטינית בנושא השיבה.

הלאומיות הפלסטינית, בדיוק כמו הפליטות הפלסטינית, היא הונאה ערבית שנועדה לשלול את הלגיטימציה מהמדינה היהודית כולה. עשרות פעמים לאורך הספר חוזרים המחברים על הקביעה שהשיבה, לו תמומש, איננה מטרה סופית אשר תביא לסיום הסכסוך, אלא רק תחנה בדרך להשגת המטרה הסופית. התביעה למדינה פלסטינית אינה שונה מכך. את העבודה המקיפה שעשו כעת שוורץ ווילף בעניין הפליטים, עשתה אך לפני מספר שנים קרוליין גליק בעניין המדינה הפלסטינית, בספרה 'סיפוח עכשיו'.

אחד הפרקים החשובים והמרתקים בספר הוא המבוא שנכתב על ידי וילף:

גדלתי להאמין שהערבים החיים מעבר לקו הירוק – הפלסטינים – דומים לישראלים וכמותם רוצים לא פחות ולא יותר ממה שרצתה הציונות … שנאתי מתנחלים בכל לבי, והאמנתי שהם ורק הם, במעשה התנחלותם בשטחי הגדה המערבית, מונעים ממני את השלום המיוחל.

הספר כולו, אם כן, הוא התפכחות מרתקת של שני אנשי שמאל הפוגשים בעובדות. וילף ושוורץ, לו יישלחו לייצג את ישראל במשא ומתן עתידי, צפויים שלא להתפשר בגרם אחד על סוגיות השיבה והפליטים. אבל ההתפכחות אינה שלמה, בשל חוסר ההכרה בכך שדרישת המדינה הפלסטינית מופרכת לא פחות מדרישת השיבה.

ניתן, אם כך, לצפות בקוצר רוח לספרם הבא של עדי שוורץ ועינת וילף.