משה ארנס, זן הולך ונעלם

לפני קרוב לחודשיים וחצי פרסמה ממשלת ישראל הצהרה משותפת עם ממשלת פולין במה שתואר על ידי גורמים בתקשורת ובשמאל כ"הלבנה" של הכחשת שואה פולנית. פרופסור יהודה באואר, מי שנחשב לבכיר חוקרי השואה כיום, כינה את ההצהרה הזאת במונח הברור "בגידה".

זמן קצר לאחר מכן יצא לאור ספרו החדש של משה ארנס, "למען בטחון ישראל". האוטוביוגרפיה הקצרה מכילה שנים עשר פרקים, מבוא וסיכום, ודומה שראוי להתיל לנתחה דווקא עם הפרק הלפני-אחרון בספר השופך אור על היסטוריונים כמו באואר.

ארנס נולד בליטא והיגר עם משפחתו מלטביה לארצות הברית ערב מלחמת העולם השנייה, ובהמשך אף שירת בצבא האמריקאי בשלהי המלחמה. רישומי השואה והמלחמה נותרו בו לאורך כל חייו, ובפרק זה הוא מגולל את הסיפור שהוביל למחקרו פורץ הדרך אודות מרד גטו ורשה שהתפרסם בספרו "דגלים מעל הגטו".

עד לספר זה, הנרטיב שהשתרש בציבור ועסק בגבורה במהלך המרד התמקד אך ורק בגבורתם של לוחמים שהשתייכו למפלגות שמאל תוך שהוא מוחק לחלוטין את חלקם של אנשי תנועת בית"ר. התעקשותו של ארנס לגלות את האמת, אשר ראויה לציון בפני עצמה, חשפה את ערוותם של אלו שנחשבים היסטוריונים רשמיים של השואה.

למרות שלכאורה כל תחום ראוי להיחקר עד היסוד וזאת נשמת אפו של כל מכון מחקר, הרי שאותו באואר אמר לארנס בעת העבודה על הספר כי "לא תמצא שום דבר חדש. אחרי כל כך הרבה שנים, כל דבר הקשור למרד גטו ורשה כבר ידוע לכל, ובכלל זה מידת השתתפותם של חברי בית"ר".

באואר הציע לארנס לפנות להיסטוריון ישראל גוטמן, שהודה שצעירי בית"ר לא קיבלו את הקרדיט על ההתקוממות אך אין כל תיעוד על כך והתעקש גם הוא ש"לא תצליח למצוא דבר חדש כלשהו". אך ארנס לא ויתר, התמיד ואף מצא עדויות ממקורות אותנטיים. אחד מהם היה "דו"ח שטרופ" שחובר בידי גנרל האס אס שעמד בראש הכוחות הנאצים שנשלחו להחריב את הגטו, וקבע בפסקנות שלצעירי בית"ר היה חלק משמעותי ביותר במרד. בכך הוא גם סתר לחלוטין את מחקריהם של פרופסורים מהוללים כמו באואר.

פוליטיקה אחרת

הסיפור הזה הוא רק אחד מני רבים השזורים לכל אורך הספר ומביאים את קורות חייו הכה מרתקים של ארנס, אלא שיש בספר חיסרון בולט: הוא נכתב בקצרה יחסית ונפרס על פני 227 עמודים, בהם מנסה ארנס לתאר את דרכו כפוליטיקאי, פרופסור, שגריר, רפורמטור אך יותר מכל – ציוני רב השפעה.

למרות קצרנותו, הספר מצליח לפתוח צוהר – לעיתים באופן ישיר ולעיתים במרומז – לדמותם של אישים ומנהיגים פוליטיים שהובילו את מדינת ישראל מאז היווסדה. בנוסף, הוא מביא נקודת מבט על סוגיות עיקריות שליוו את מדינת ישראל והעם והיהודי ובהן ארנס היה מעורב.

מנחם בגין נהג לומר שהפיקוד על האצ"ל בימי המנדט הבריטי היה השליחות הציבורית החשובה ביותר אותה ביצע. משה ארנס לעומת זאת טוען בספרו שהתפקיד המספק ביותר אותו מילא היה ראש מחלקת ההנדסה בתעשייה האווירית, אליה הצטרף לאחר שהגיע לדרגת פרופסור בכיר לאווירונאוטיקה בטכניון.

על אף הישגיו האדירים ותרומתו לתחום המדע והביטחון בארץ עוד לפני הצטרפותו לפוליטיקה, הקריאה בספר מראה עד כמה סגנונו הפוליטי של ארנס, שיחגוג בקרוב את יום הולדתו ה-93, חסר בישראל של ימינו.

לארנס הוצע להיות שר בממשלת בגין הראשונה אך הוא ויתר על התפקיד לחיים לנדאו. לאחר מינוי משה דיין לשר החוץ, ארנס בכלל רצה להתפטר מהכנסת בשל התנגדותו למינוי אך התחרט לאחר שבגין ביקש ממנו לא לעשות זאת. עשור לאחר מכן הוא החליט להתפטר מתפקידו בממשלה עקב החלטתה להפסיק את פרויקט מטוס ה'לביא' – אותו פרויקט שארנס ראה בו לא רק את מפעל חייו אלא גם פרויקט לאומי מהמעלה הראשונה.

לזכותו של ארנס יצוין כי הוא הגיע אל הפוליטיקה אך ורק על מנת לשרת את המדינה, ולכן גם ביקש לפרוש מן החיים הציבוריים כאשר הרגיש שהוא לא משפיע מספיק. אך חשוב לומר גם בהקשר הזה שארנס טעה: נוכחות של אדם כמותו בעולם הפוליטי היא קריטית והוא בעצם משתייך לזן של פוליטיקאים שהולך ונעלם.

אך בכל זאת ישנם מקרים מן הקריירה הפוליטית של ארנס שבהם מתעוררים סימני שאלה. כך למשל, לכל אורך הספר חוזר שוב ושוב ארנס על הצורך בישראל חזקה ובטוחה. מאדם שעשה כה רבות עבור מטרה זו ואף הציע תכנית שלום אותה דחה ראש הממשלה שמיר,  היה ניתן לצפות שיתייחס בפירוט יותר לפרשות כמו עסקת חילופי השבויים בנובמבר 1983, בה שוחררו 4700 מחבלים שפגעו לאין שיעור בביטחון ישראל. ארנס טוען שהסכים לעסקה בלב כבד, ובזאת חותם את העניין וגורם לקורא לחוש תחושת פספוס.

הראשון לזהות את נתניהו

בין שאר פעילותו הפוליטית והציבורית, משה ארנס היה האדם שנתן את הדחיפה המשמעותית ביותר לקריירה של בנימין נתניהו. כאשר ארנס התמנה לשגריר ישראל בוושינגטון בשנת 1982, הוא מינה את נתניהו הצעיר להיות ציר בשגרירות. דרכיהם נפגשו שוב כאשר ארנס נכנס לתפקיד שר החוץ ב-1988 ומינה את נתניהו כסגנו.

ארנס אמנם מבקר את נתניהו -מולו התמודד ב-99' על ראשות הליכוד – במספר מקרים בספר אך הוא מקפיד להדגיש שראש הממשלה היה כנראה מצליח גם ללא התמיכה שקיבל ממנו. "הוא הרשים אותי…כשרונו הרב ויכולותיו היו מביאים אותו בכל מקרה אל פסגת הפוליטיקה הישראלית", הוא כותב.

ההתייחסות הקצרה לנתניהו משקפת שוב את הבעיה העיקרית בביוגרפיה של ארנס: היא כתובה עם רקע והקשרים היסטוריים שהיה ראוי שיורחב עליהם, שכן הקורא הצעיר לא מכיר את הדקויות עליהן כותב ארנס בטבעיות.

ארנס אמנם משבח את נתניהו, אך ההתייחסות שלו לפוליטיקאים אחרים היא סקפטית הרבה יותר. הוא סולד מעזר וייצמן ודרכו הזגזגנית בפוליטיקה, ומטיל ספק בשותפו לדרך יצחק שמיר, לגביו טען כי לעתים הייתה לו "תחושה שלדבר אליו זה לדבר אל הקיר". ארנס גם לא חוסך את לשונו מאריאל שרון ודוד לוי, כאשר הוא מתאר את שלטון הליכוד בשנות השמונים, שהביא את התנועה להפסד השלומיאלי בבחירות 1992.

סיפורה של מדינה

ארנס כיהן כאמור כשר חוץ וכשגריר בארצות הברית והוא היה מבין מקדמי הדיאלוג האסטרטגי והיחסים המיוחדים של ישראל עם ארצות הברית. מהבחינה הזאת מרתק לבדוק את הניגוד  שבין התנגדותו להסכם השלום עם המצרים והדיונים עם אש"ף, לבין הדיאלוג שיצר עם האמריקאים למרות הכל.

יחסיו המיוחדים עם מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ תרמו להצלחתו כשגריר ושר חוץ, וארנס מציין זאת במפורש. לזכותו של ארנס יאמר שהוא לא היסס גם להתעמת עם הממשל האמריקאי בזמנים כמו מלחמת המפרץ, אז לחץ לשווא על ראש הממשלה שמיר לקדם תגובה צבאית לטילי הסקאד שנורו על ישראל מעיראק, למרות ההתנגדות החריפה של וושינגטון לעניין.

סוגיה חשובה נוספת בה נוגע ארנס בקצרה בספר היא נושא המיעוטים בישראל. ממי שפעל רבות למען הדרוזים והערבים בישראל היה ניתן לצפות להרחיב מעט יותר בנושא. במיוחד נכון הדבר לאור התנגדותו של ארנס לחוק הלאום.

נאמן לגישתו הקצרנית, ארנס עורך בפרק הסיכום מעיין מאזן ביניים של מצבה של ישראל במרחב וסוקר את אתגריה, אך מה שחסר יותר מכל הוא קולו הברור של ארנס בדבר עתיד האזור מבחינה מדינית. במהלך הקריאה בספר התגלו גם כמה טעויות עובדתיות, בעיקר תאריכים שגויים, אך בכל מקרה ניתן ללמוד ממנו ומחייו של משה ארנס על סיפורה של מדינת ישראל והתנועה הציונית במאה השנים האחרונות.

משה ארנס, "למען ביטחון ישראל – סיפור חיים", הוצאת ידיעות ספרים, 237 עמודים.