מינוי השופט קוואנו: האם האמת חשובה עדיין?

הקרקס הבלתי פוסק סביב אישור מועמדתו של ברט קוואנו לבית המשפט העליון מעלה שתי שאלות חשובות: האם האמת עדיין משנה משהו? ולא פחות חשוב – האם הסנאט מסוגל למלא את חובתו החוקתית?

כל מי שעדיין מאמין שהאמת חשובה, צריך לכעוס מאוד על מגזין ה'ניו-יורקר', שפרסם השבוע את אחת מכתבות הסיכול הממוקד ההזויות ומוטות פוליטית שקראתי מימיי. על פי הסיפור שפורסם בכתב העת, סטודנטית לשעבר באוניברסיטת ייל בשם דבורה רמירז טוענת שקוואנו השיכור חשף את עצמו בפניה במסיבה במעונות לפני יותר משלושה עשורים, ו"גרם לה" לגעת באיבר מינו ללא הסכמתה.

סיפור באמת מזעזע, אבל חכו עד שתקראו את "הראיות", ואז תנסו לדמיין את עצמכם מציגים סיפור כזה לאדם הוגן וסביר שמבקש לברר את העובדות. ראשית, רמירז טוענת שהיא שתתה בכבדות באותה התקופה, ולכן היא עצמה "מהססת לדבר בנושא מכיוון שהזיכרונות שלה לא שלמים". אז איך ממלאים את הפער בזיכרון של תקרית בת שלושים שנה? לטענת העיתון, "אחרי שישה ימים בהם ניסתה להיזכר והתייעצה עם עורך הדין שלה", היא הרגישה בטוחה מספיק להתוודות.

אבל גם ההתייעצות המשפטית לא עזרה לה לזכור בבירור את מעשיו של קוואנו. היא "משוכנעת" שהיא ראתה אותו "לובש את מכנסיו", והיא "בטוחה" שהוא היה שם. אבל לפי תחקירים שונים, יש אחרים שלא כל כך בטוחים. ב'ניו-יורק טיימס' שבדק גם הוא את הטענה נכתב כי לא נמצאו עדים שיוכלו לאמת את הסיפור. גרוע מכך, העדים הפוטנציאלים שהתראיינו לטיימס הדגישו שאפילו רמירז עצמה לא בטוחה בסיפור שלה:

בשבוע החולף ראיינו כמה עשרות אנשים בניסיון לאמת את הסיפור, ולא הצלחנו למצוא אף אדם שהיה עד לאירוע בגוף ראשון. גברת רמירז עצמה יצרה קשר עם חבריה לכיתה לשעבר בייל ושאלה אם הם זוכרים את התקרית. היא אמרה לחלקם שהיא לא יכולה להיות בטוחה במאה אחוז שקוואנו הוא זה שחשף את עצמו בפניה"

בחזרה לכתבה ב'ניו יורקר', שם ה"אימות" היחיד שהצליחו למצוא לא היה מפי אדם שנוכח במקום או אפילו מישהו ששוחח עם רמירז, אלא שמועה לפיה מישהו "שמע" על האירוע. לא מאמינים? הקשיבו לכתבת העיתון מודה בכך:

Where did the corroborating witness get the information from? –@JDickerson

“He remembers it from–he was in the same dorm .. and he remembers it clearly” –@JaneMayerNYer

But did he see it? –@JDickerson

“No. As I’ve said, he heard it from someone who was there.” –@JaneMayerNYer pic.twitter.com/h9dxDiPJeX

— Norah O'Donnell 🇺🇸 (@NorahODonnell) September 24, 2018

אבל מה בנוגע לשותפיו לחדר של קוואנו וחבריו מתקופת הלימודים? מה עם אנשים שלכאורה נכחו באירוע עצמו? ובכן, ה'ניו יורקר' מציין בכתבה כי "לא הצליח לוודא עם עדי ראייה אחרים שקוואנו אכן היה במסיבה". זה נראה כמו פרט די בסיסי וחשוב, לא?

רשעות וחובבנות

סיפורה הרעוע של רמירז מגיע לאחר שהמתלוננת הראשונה נגד קוואנו, קריסטין פורד, ספגה גם היא מהלומות קשות לאמינותה. פורד, שהאשימה את קוואנו בכך שניסה לכפות עצמו עליה במסיבה לפני 36 שנים, מסרה שמות של ארבעה אנשים שהיו נוכחים במקום. כל הארבעה הכחישו זאת, כולל חברתה הטובה ביותר ותומכת המפלגה הדמוקרטית לילנד קייסר. במכתב שהעביר לוועדת הסנאט כתב עורך דינה כי "גברת קייסר אינה מכירה את מר קוואנו ואין לה שום זיכרון לגבי מסיבה או אירוע אחר בו הוא היה נוכח, לבד או ביחד עם קריסטין פורד".

ואם המתקפות על קוואנו לא היו חובבניות ומרושעות מספיק, הצטרף אליהן בשמחה מייקל אוונטי, עורך הדין של סטורמי דניאלס שניהלה בעבר רומן עם הנשיא טראמפ. בסדרת ציוצים שפרסם הוא טוען, ללא שום הוכחה או ראיה, כי הוא מייצג לקוחה שבידה מידע שרומז כי קוואנו השתתף באונס קבוצתי בזמן שהיה תלמיד תיכון. כן, לרמה כזאת של הזיה הגענו.

הימים האחרונים עמדו בסימן הוויכוח לגבי חובת ההוכחה, ונראה כי רבים בשמאל האמריקאי פשוט הפנו את גבם למורשת המשפטית בת מאות השנים לפיה אדם המאשים אדם אחר בפשע הוא זה שצריך להוכיח את אמיתות טענותיו. במקום זאת, בשמאל טוענים כיום כי מספיק שההאשמות נשמעות "אמינות" כדי להאמין להן. הסנאטורית הדמוקרטית מזי הירונו הולכת צעד אחד קדימה, וטוענת ש"הפילוסופיה השיפוטית" של קוואנו גורמת לה להאמין יותר לנשים המאשימות אותו:

CNN’s Jake Tapper: “Doesn’t Kavanaugh have the same presumption of innocence as anyone else in America?”

Sen. Mazie Hirono: “I put his denial in the context of everything that I know about him in terms of how he approaches his cases” #CNNSOTU https://t.co/E2UoZMzNhN pic.twitter.com/3mDb8ysskj

— CNN (@CNN) September 23, 2018

איפה העדים?

בואו נבחן לרגע את מצב הראיות נגד השופט קוואנו. נכון לעכשיו, אין עד ראיה אחד שיכול לאמת את הטענות נגדו, או אפילו למקם אותו בזירות הפשע לכאורה. במצב רגיל, האשמות כאלה נגד אדם היו מעלים חשדות נוספים נגדו, אך במקרה הזה כל המתלוננות נכשלו להציג ראיה עובדתית ומבוססת.

העדויות שקיימות כרגע לא עומדות בשום חובת הוכחה סבירה. בהתחשב בתקופת הזמן שעברה ובזיכרון הבעייתי בו הודתה המתלוננת עצמה, קשה מאוד לראות איך טענותיה עוברות גם את הסף הנמוך ביותר של "אמינות". רוב הטיעונים של "אני מאמינה לה" שמציפים את השיח ברשתות החברתיות מבוססים על חוויה אישית או על סטטיסטיקות בררניות. אין לכך שום קשר לטענות נגד קוואנו.

במילים אחרות, אותם פעילי שמאל ועיתונאים סבורים שהטענות הן "אמינות" רק מפני שהן קיימות. אבל הליך משפטי שמבוסס על ראיות לא עובד ככה.

זה מביא אותי לנושא העיקרי הבא – תפקידו של הסנאט. הדמוקרטים טוענים שההאשמות נגד קוואנו צריכות להיחקר על ידי ה-FBI. אז מה בדיוק התהליך כאן? האם כל האשמה, לא משנה עד כמה מופרכת, מצדיקה חקירה של הבולשת, גם כאשר לא מדובר בהפרה של חוקים פדרליים? הדמוקרטים מצביעים על כך שה-FBI התערב גם במקרה של אניטה היל, שהאשימה את המועמד לבית המשפט העליון קלרנס תומאס בהטרדה מינית לפני 27 שנים. אבל גם באותו מקרה ה-FBI לא קבע כלום וההחלטה האחרונה הייתה בידי הסנאט שאישר את המינוי. גם ההחלטה לאשר את קוואנו צריכה להיות בידיו.

במצב רגיל והגיוני, הסנאט הוא זה שקובע איך ומתי יתקיים התהליך. תלונות נגד מועמד מסוים צריכות להיות מוגשות עד תאריך מסוים, כדי שיוכלו להיבדק כראוי על ידי נציגים משתי המפלגות. אם הסנאט נזקק לסיוע מצד רשויות אכיפת החוק, הוא רשאי לבקש אותו. במקרה בו הטענות עומדות בסף הבסיסי של ראיות הן מוזמנות להישמע בדיון בוועדה, שם הסנאטורים יכולים לבדוק את האמינות של המאשים והמואשם. ציבור הבוחרים בתורו יחליט האם הוא מרוצה מתפקוד אותם סנאטורים ביום הבחירות.

אם המאשימים לא משתפים פעולה עם הגוף שעל פי החוקה מוסמך לאשר מינויים נשיאותיים, אז הסנאט יכול להמשיך ולהצביע בנושא. גם במקרה של קוואנו, בו המאשימות לא סיפקו ראויות אמינות, הסנאט צריך להמשיך להצבעה ולא לקיים שימועים נוספים.

חשוב מאוד להדגיש את ההבדל הבסיסי בין ההאשמות נגד קוואנו לבין ההאשמות נגד כל פוליטיקאי או ידוען אחר שעלו וצפו במהלך גל ה-Me Too ששטף את אמריקה. כאשר מסתכלים על מקרים כמו ביל קלינטון או אל פרנקן, מוצאים הוכחות אמיתיות מעבר למילותיה של המתלוננת, כולל עדויות צולבות ואף ראיות פיזיות. אף אחד מהגורמים האלה לא קיים במקרה של קוואנו, המבוסס בעיקר על רכילות פרועה ולא מאומתת, שהיא ההפך מכל תהליך בסיסי של בחינת ראיות.

בהעדר ראיות אמיתיות, פעילי השמאל ואפילו כמה עיתונאים ממלאים את החלל עם האג'נדה הפוליטית האישית שלהם. זו היא לא הדרך בה צריכות להתברר האשמות שעשויות להשפיע על עתיד אמריקה כולה, וגם על חיים ומוניטין של אנשים פרטיים. כל עוד המתלוננות מסרבות לשתף פעולה עם התהליך החוקתי ולא עומדות בחובת ההוכחה המינימלית, הסנאט צריך לאשר את מינוי קוואנו ללא שום שהיות. כל דרך אחרת תראה יותר כמו סיכול ממוקד ורצח אופי מאשר חיפוש הוגן אחר האמת.

הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'