מעט מדי, מאוחר מדי: פיחות המטבע בוונצואלה לא יציל את הכלכלה הקורסת

ונצואלה הודיעה לאחרונה על אחת מרפורמות המטבע הדרמטיות ביותר בהיסטוריה, כאשר החליטה על הפחתה של תשעים וחמישה אחוזים בערך המטבע שלה – הבוליבר.

המטבע הישן שהוצג לראשונה לפני כעשור נקרא באופן אירוני Bolivar Fuerte, כלומר "חזק", וכעת יוחלף על ידי Bolivar Soberno, שמשמעותו "ריבוני". יחס ההמרה הוא 100 אלף בוליברים ישנים עבור בוליבר אחד חדש. בד בבד, שער החליפין הרשמי של הממשלה קפץ מ-285,000 בוליברים לדולר אחד, עד לשישה מיליון בוליברים עבור דולר אחד.

מניסיוני בתור חוקר של שוק המטבעות העולמי, נדיר מאוד לראות פיחות בקנה מידה כזה. למעשה, ונצואלה הודתה שהמטבע שלה הפך לחסר ערך לחלוטין, והגיע הזמן להתחיל מהתחלה. אבל האם התחלה חדשה היא באמת אפשרית?

היפר-אינפלציה על סטרואידים

הסיבה לרפורמת המטבע הרחבה של ונצואלה היא ברורה: אינפלציה. בשנים האחרונות, המחירים במדינה קפצו בצורה מואצת וכבר מזמן נכנסו לתחום ההיפר-אינפלציה. כמעט כל מדינה בעולם חווה סוג כלשהוא של אינפלציה, אבל לעתים נדירות שיעורה מגיע מעבר לעשרות בודדות של אחוזים. היפר-אינפלציה זהו מצב בו העלייה ברמת המחירים מגיעה אל מעבר לחמישים אחוזים, ומשם כבר יוצאת לגמרי משליטה לעבר שיעור תלת-ספרתי.

בוונצואלה של היום, המחירים המקומיים עולים בקצב שנתי של 108,000 אחוזים. כלכלנים שונים וקרן המטבע הבינלאומית מעריכים שעד סוף השנה הנוכחית המספר הזה עשוי לעמוד על מיליון אחוז. לשם המחשה, תארו לעצמכם מצב בו מחיר החלב משלש את עצמו מדי דקה.

עבור משפחות בעלות הכנסה קבועה, ההשפעה של היפר-אינפלציה היא הרסנית. עם הכסף שבעבר הספיק לרכוש ארוחה שלמה לכל המשפחה, אי אפשר כיום לקנות אפילו כיכר לחם אחת. מצרכים בסייסים אחרים לאחזקת הבית שבעבר היו ברי השגה בקלות, כיום מצריכים מריצות מלאות במזומן.

משום כך אני סבור שהצעדים של ממשלת ונצואלה הם פעולה נואשת של משטר שנגמרו לו כל האפשרויות האחרות.

סיכויי ההצלחה

ונצואלה אינה הראשונה בהיסטוריה שמגיבה להיפר-אינפלציה בפיחות של המטבע, ומדינות רבות אחרות מצאו את עצמן במצב ביש כזה בעבר. לאורך עשור בין אמצע שנות השמונים לאמצע שנות התשעים, ברזיל השכנה החליפה לא פחות מארבעה סוגי מטבעות, ובכל פעם הפחיתה שלושה אפסים מהערך. ארגנטינה עשתה את אותו הדבר באותה תקופה. לא מזמן, זימבבואה חזרה על המהלך, וביצעה פיחות של שישה ואז תשעה אפסים במעבר בין המטבעות.

למרבה הצער, הפחתת ערך המטבע בפני עצמה מסייעת מעט מאוד בניסיון להשתלט על האינפלציה. לרוב, כל מה שהיא עושה זה להקל על חיי האזרח הפשוט לזמן קצר בלבד.

בוונצואלה, כוס קפה שעלתה לפני כמה שבועות שני מיליון בוליברים, תימכר כעת בעשרים בוליברים. התושבים לא יצטרכו יותר לשאת מחשבון ותיק או שניים מלאים בכסף מזומן כדי לצאת לקניות במכולת, והמחירים ירדו לפחות למראית עין לרמה סבירה.

אבל הרווח מכך יהיה קצר ימים, אם לא עושים שום דבר אחר כדי להאט את האינפלציה. כאשר המחירים בבית הקפה או בשוק ימשיכו לעלות, כוח הקנייה שוב ישחק במהירות והמחירים ינסקו לשמיים.

איך זה אמור להיות

המרכיב המרכזי בכל רפורמה במטבע הוא הפחתת הערך, שבאופן עקרוני אמור להמריץ את הכלכלה המקומית לצמיחה מחדש. לפי מודל הכלכלה הבסיסי, הפחתת ערך המטבע מפחיתה את מחירי הייצוא במטבע זר ומעלה את מחירי הייבוא של המטבע המקומי. בכך מתרחב הביקוש למוצרי ייצוא מקומיים ולתחליפים לייבוא. במילים אחרות, זרים קונים יותר מתוצרת המדינה בגלל שהם לפתע יותר זולים. באותו הזמן סחורות מיובאות הופכות יקרות יותר, מה שמעודד את התושבים לקנות תחליפים מקומיים. העלייה בייצור שמגיעה בעקבות זאת אמורה להקל על הלחץ האינפלציוני.

אבל כפי שכל סטודנט מתחיל לומד במהרה, המודלים שמופיעים בספרי הכלכלה הם לרוב פשטניים מדי ונשענים על הנחות יסוד שעלולות להטעות. בעולם האמיתי, הדברים הרבה יותר מסובכים.

במקרה של ונצואלה, 98 אחוזים מהכנסות המדינה מייבוא מגיעות מתעשיית הנפט שמחירו נקבע בשווקי העולם בדולרים, ולא במטבע מקומי. לכן ההפחתה בערך הבוליבר לא תשנה את המחיר שמשולם עבור הנפט הגולמי של ונצואלה. זו בעיה אשר ניצבה בפני מדינות מתפתחות רבות שנשענו באופן נרחב על ייצוא סחורות, כולל ברזיל וזימבבואה. חוסר השליטה שלהן במחירים בשוק העולמי הוא לא משהו שמופיע במודלים שבספרי הכלכלה.

בדומה לכך, כלכלה כמו זו של ונצואלה שהתמחתה בייצור מוצר אחד בלבד, מוגבלת ביכולתה לייצר סחורות אחרות שיהוו תחליף לייבוא, בכל מחיר שהוא. היא לא יכולה פשוט להתחיל פתאום לייצר רכבים, מכונות או ציוד רפואי שנרכש במשך עשורים בחו"ל. זהו עוד סיבוך שהמודלים הקונבנציונליים לא מביאים בחשבון.

אבל הגרוע מכל, הפחתת ערך המטבע עשויה דווקא להחמיר את הבעיה שאותה היא נועדה לפתור – האינפלציה. ככל שכלכלה מתבססת יותר על ייבוא, כך המחירים העולים מוסיפים ליוקר המחייה ומחזקים את התחושה הקשה בקרב האזרחים לפיה זינוק נוסף באינפלציה הוא גזרת גורל.

ונצואלה לא לבד

ונצואלה כאמור אינה המדינה היחידה שנקלעה לצרה הזו. ההיסטוריה הכלכלית מלאה בדוגמאות לאומות שמצאו את עצמן לכודות בסבך האינפלציה. זה קרה להרבה מדינות אירופאיות, במיוחד בריטניה ואיטליה בעקבות משבר הנפט בשנת 1973 שהזניק את המחירים פי ארבעה. זה קורה גם כיום לטורקיה, כאשר מחיר הלירה הטורקית איבד ארבעים אחוז מערכו מאז ינואר בזמן שהאינפלציה דוהרת.

כדי להרגיע במעט את מעגל האינפלציה ההרסני של ונצואלה או טורקיה יש לרדת לשורש העניין – הוצאות מוגזמות של הממשלה שמממומנות על ידי עוד ועוד הדפסת כסף. בסופו של דבר, זה לא באמת משנה עד כמה המטבע מופחת בערכו לעתים קרובות, כל עוד הבנק המרכזי ממשיך להדפיס כסף כדי לספק את התיאבון של אוצר המדינה.

מדיניות מוניטרית שפויה יותר אמנם לא תפתור את כל בעיותיה הכלכליות והפוליטיות של ונצואלה, אבל היא תהיה מקום טוב להתחיל בו. ללא הצבת גבול על מימון החוב הציבורי, המעגל של אינפלציה\הפחתת ערך המטבע ימשך ללא סוף.

פרופסור בנג'מין כהן הוא חוקר של כלכלה בינלאומית באוניברסיטת קליפורניה. הטור התפרסם לראשונה באתר The Conversation.