ריסוק האמת אינו מקדם שלום, אלא הופך את השיח לשדה קרב בין רעיונות קיצוניים. חברה שלא מסוגלת להסכים על אמיתות וערכים משותפים, תחדל להתקיים
כאשר הפילוסוף המנוח אלן בלום פרסם את ספרו 'דלדולה של הרוח באמריקה' בשנת 1987, הוא תיאר אקדמיה אמריקנית שטופה ברלטיביזם פוסט-מודרני. במקום שיעודדו את התלמידים למצוא את האמת, האוניברסיטאות השרישו את הערך המוסרי של "פתיחות", כך שהאמונה היחידה שאיחדה את כולם היא שהאמת היא עניין יחסי. בלום תיאר סטודנטים ששאלו ללא הרף: "איזו זכות יש לי, או לכל אחד אחר, לקבוע שדעה אחת טובה מאחרות?".
אפילו אקדמאים פוסטמודרנים היו ערים לתופעה. בחיבור משנת 2004 שפורסם בכתב העת Critical Inquiry, העיר הסוציולוג ברונו לאטור כי "תכניות דוקטורט שלמות עדיין מנוהלות במטרה להבטיח שילדים אמריקנים טובים לומדים בדרך הקשה שעוּבְדות הן המצאה".
אילו פירות הניבה הגישה הרלטיביסטית הזו? בוודאי לא אלו שרוב הפרשנים צפו. אלה שאימצו בחום את הרלטיביזם באקדמיה, ציפו שיפעל כמו אותה מדבקה לרכב הקוראת ל"דו-קיום" בין כל הדתות: צעד פשוט שיהדוף את האבסולוטיזם ויקדם סובלנות דמוקרטית ושוויון. מנגד, המבקרים הספורים של הגישה הזהירו מפני ואקום מוסרי שיוביל להדוניזם וניהיליזם. שני הצדדים טעו.
הסטודנטים בני ימינו, תוצרים של דורות של רלטיביזם פוסט-מודרני בכל רמות החינוך באמריקה, אינם ההדוניסטים המופקרים מהם חששו השמרנים (למעשה, מחקר שהתפרסם בשנה שעברה הראה שבני הנוער היום יוצאים פחות לדייטים, מקיימים פחות יחסי מין ושותים פחות אלכוהול). אבל הסטודנטים כיום גם אינם חסידי דו-קיום ושלום כפי שהפרוגרסיבים קיוו: אחד מכל חמישה סטודנטים אמריקנים סבור שמותר להשתמש באלימות כדי להפריע לדובר שנוי במחלוקת.
וכך פועלים הקמפוסים בימינו לפי ההפך המוחלט של רלטיביזם. זהו פוזיטיביזם מוסרי חדש. צעירים בימינו מרגישים בנוח עם נידויים והלשנות על מפרי כללים, היוצרים תרבות עמוסת איסורים-שאין-לערער-עליהם שמעט מאוד אנשים חזו.
הכל מזויף
בעקבות סערות ציבוריות כמו האירוע המפורסם במכללת אוורגרין בשנה שעברה – בו סטודנטים שזעמו על מה שחוו כעלבון גזעני, הצליחו להשתלט על הקמפוס והחזיקו את הנהלת המוסד כבת ערובה – אנו יודעים שהתרבות הזו יכולה ללבוש לעתים אופי אוטוריטרי. הפוזיטיביזם המוסרי של הסטודנטים הופך יותר ויותר לניסיון להגבלת החירויות של הקבוצות להן הם מתנגדים. אבל איך מקומות כמו אוורגרין, אולי המקום מסביר הפנים ביותר בעולם לרלטיביזם הפוסטמודרני, הפכו לחממה של הסמכותנות ההופכית לו?
כדי להתחיל לחשוב על תשובה, כדאי לפתוח חלון ישיר ליישום המעשי של הרלטיביזם בכיתת הלימודים. למרבה המזל יש לנו כזה. לפני מספר שבועות ערך העיתונאי בנג'מין בויס ראיון עם סטודנט מאוורגרין בשם תומאס הדלי. זהו תיעוד יוצא דופן שכדאי לצפות בו במלואו. הדלי מתאר את החוויה שלו משיעור קולנוע בשם "התקשורת חשובה":
הדבר הראשון [שהמרצים] דחפו לנו היה הרעיון שסרטים תיעודיים אינם "אמיתיים". וזה נכון בחלקו…הרי אי-אפשר להתעלם מהמעורבות האנושית בתהליך ומהבחירה להדגיש נרטיב כזה או אחר. אבל…היה לי ברור שיש בעיה קשה בלומר לתלמידים שכל מה שהם רואים הוא זיוף כזה או שקר כזה"
ניתן היה לצפות שסטודנטים שגודלו על מסרים כאלה היו הופכים למבקרים פאסיביים, מיומנים בפירוק רעיונות אך ביישנים וספקנים מכדי לקדם נרטיב משל עצמם. זה מה שאלן בלום חזה כבר ב-1987, אבל בעליל זה לא מה שקרה כאן. הדלי ממשיך ומתאר אירוע מימיו הראשונים בקורס: המרצים ערכו תרגיל בו הסטודנטים קיבלו שתי מילים הופכיות ונדרשו לבחור היכן הם עומדים על הרצף ביניהן. כאשר חלק מהם התנגדו לשימוש במילים "מלוכלך" ו"נקי" מפני שחשו שיש להן משמעויות גזעניות, זה מה שקרה:
כמה מהסטודנטים היו מאוד נסערים וצעקו על המורה שהנחתה את התרגיל, ונזפו בה עד שפרצה בבכי, התנצלה ואמרה: "אוי, אלוהים, אני כל כך מצטערת, לא התכוונתי, בבקשה תסלחו לי". היא אומרת את כל זה כשהיא בוכה ונשברת … היה ברור שבראש ההיררכיה בכיתה עומדת קבוצה קטנה וקולנית מאוד של סטודנטים, שכולם ייכנעו לה מיידית. התגובה שלהם הייתה: "כמובן שאנחנו לא סולחים לך", והם המשיכו לנזוף בה"
איך סטודנטים בעלי אינסטינקטים אוטוריטריים כאלה מצאו קרקע פורייה כל כך לאבסולוטיזם שלהם בשיעור קולנוע במכללה? הדלי שיער שבניגוד למרצים במדעים מדויקים, סגל ההוראה במדעי הרוח והחברה "אומר בסבירות גבוהה יותר לסטודנטים, 'יש לכם כבר את כל הידע שאתם צריכים…אנחנו כאן היום כדי שתביעו באופן הברור והקולני ביותר מהי האמת שלכם'". וכך, בעוד שהחינוך המסורתי עורר בתלמידים ענווה בכך שהעריך אותם מול אמת-מידה חיצונית, מן הפדגוגיה הפוסט-מודרנית עולה שכל ניסיון לערער על האמת האישית של התלמיד הוא לא לגיטימי.
קונפליקט נצחי
הלקח מעדותו של הדלי פשוט: כאשר מרסקים את המקורות החיצוניים לאמת, נותר רק מקור אחד: העצמי. והעצמי, למרות הכוונות הטובות של הפוסט-מודרניסטים, מתקשה מאוד להכיר בעדויות לכך שהוא שוגה ומוטה. הביטחון העצמי בצדקתו מושרש עמוק בפסיכולוגיה האבולוציונית שלנו מכדי להיות באמת מעורער על-ידי מסריה של תיאוריה מופשטת.
מאותה סיבה, האדם מטיל ספק בחדווה בצדקת אחרים. יתכן שהפוסט-מודרניסטים קיוו שעל ידי פירוק האמת אנשים יפנו את הביקורת פנימה, וישאלו בצניעות: "מדוע האמת שלי טובה במשהו משלך?" אלא שבמקום זאת, הם ניסחו את אותו רעיון באופן שונה, ושואלים בהתרסה: "למה האמת שלך טובה במשהו משלי?" זהו מתכון לקונפליקט נצחי.
הסתירה שב"רלטיביזם בשבילך אבל לא בשבילי", לא חמקה מעיני המשקיפים על הפוסט-מודרניזם האקדמי. כאשר נשאל לאחרונה פרנסיס פוקויאמה בראיון מדוע נטש את לימודיו אצל נביאי הדקונסטרוקציה ז'אק דרידה, רולאן בארת ופול דה מאן, הסביר מדען המדינה כי אותם הוגים נערצים "קידמו מעין רלטיביזם ניטשאני שקובע כי אין אמת…ולמרות זאת רובם היו מחוייבים לאג'נדה שבבסיסה הייתה מרקסיסטית". הוא הכריז על הסתירה הזו כ"זיבול שכל מוחלט".
בסופו של דבר, כלי הביקורת הפוסט-מודרניים משמשים כיום בעיקר לרדיפת האחר ולפירוק כל היררכיה העומדת בדרך של האמת האישית, שבעצמה לעולם לא מוטלת בספק – בין אם מדובר במרקסיזם, תיאוריות אינטרסקציונליות, או סתם אנרכיית טרולים ברשתות החברתיות. המטרה שעומדת ביסוד כל אחד מאלה היא תמיד המרדף אחר עונג קמאי של הפעלת כוח על אנשים אחרים. בדיוק כמו שקרה כאשר הסטודנטים באוורגרין השפילו את המרצה שלהם.
משבר אמון
אלן בלום ניסה לחזות את תוצאות שלטון הרלטיביזם באקדמיה, וראיית הנולד שלו מציבה אותו כמבקר הנבון ביותר של הפוסט-מודרניזם. בלום האמין שלא סביר שהדמוקרטיה והשוויון במערב יצאו ללא פגע מעליית "הרלטיביזם הערכי". רלטיביזם מחולל יצירת ערכים אישית חינם-לכל בנוסח ווימאר, והערכים שמנצחים באווירת "חינם-לכל" נוטים להיות לא ליברליים. "התנאים של יצירת הערכים", כתב בלום, "ובמיוחד בצורה הסמכותנית והדתית או הכריזמטית שלהם, יפעלו נגד הרציונליזם הדמוקרטי".
ריסוק האמיתות החיצוניות אינו מקדם שלום ואחווה. הוא הופך את החברה לשדה קרב בין אמיתות אישיות, שמתחרות אחת בשנייה עם פחות ופחות ריסון. הוא יוצר תנאים חברתיים שמתגמלים קיצוניות, שהפכה לכלי יעיל בסביבה מוסרית הובסיאנית. השלום, כך מתברר, מגיע רק מערכים הגמוניים – בהסכמה הדדית בין בני האדם על מה היא האמת.
הפוסט-מודרניזם היה אמור לשחרר אותנו ממיתוסים שהתחפשו לעובדות. הבעיה היא שחברה איננה יכולה להשיג דבר – כולל חירות, כולל צדק חברתי – בלי אמון קולקטיבי. ואמון תלוי באזרחים המרגישים קשורים זה בזה באמיתות משותפות, ערכים, וכן, מיתוסים. בלעדיהם, החברה עוברת אטומיזציה ומידרדרת למלחמת הכל בכל, מצבור של "עצמיים" המנסים להקרין כוח – האמת היחידה שהפוסט-מודרניזם מכיר.
אם אנו מעדיפים חברה מתוקנת ולא אדמה חרוכה, אנו חייבים להסכים להיות קשורים על-ידי אמיתות וערכים ומיתוסים שחלקם נמצאים מחוצה לנו. האמיתות והערכים והמיתוסים יהיו לא מושלמים, לא הכרחיים, וניתנים בקלות לביקורת. אבל אם נחליט שאין הם כלל קיימים, במהרה, נחדל גם אנחנו.
ניקולס פיליפס הוא עמית מחקר ב-Heterodox Academy. המאמר פורסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.
מאמר ורעיון מעניינים מאוד…
מעט מדי ומאוחר מדי
בקו התחתון, אחרי כל המלל האקדמי המליצי והמתנשא שמיועד לכך שהדברים הפשוטים שהכותב אומר אולי יקראו גם על ידי הקולגות הטיפשים והמנופחים שלו, האקדמיה השמאלנית של ימינו היא גידול פרוגרסיבי שטלתני שצמח מתוך מדמנה של רעיונות מעוותים ופשוט חיסל כל צמיחה תרבותית שעמדה בדרכו וזה קרה בגלל שזה מה שקורה כשגורמים לאנשים להאמין שעשב שוטה תמים יזבל להם את השדות ולא יהרוג להם את הגידולים. הטבע (האנושי) פשוט ניצח.
נשמע שמה שבאמת התגלה עם הזמן זה שמציאת אמת מוסרית סמכותית ואבסולוטית חיצונית זה בעצם דת
האקדמיה מחולקת לשתיים:
חקר מדעים מדוייקים ולימודי תרבות ואומנות.
תואר במדעים מדוייקים זה BSc כשהSc זה Science.
תואר באומנות זה Ba כשהA זה arts.
בפועל באקדמיה עושים שני דברים שונים לחלוטין –
חוקרים מדעים מדוייקים
מקיימים ארועי תרבות.
הרצאה במדעי הרוח זה ארוע תרבות זה לא מחקר מדעי.
היות והאקדמאים בקיאים במדעים מדוייקים אז היו וישנם ניסיונות לחקור את התרבות בכלים מדעיים.
בעוד שימוש בכלים מדעיים הביא לפריצות דרך כבירות בתחומי הפיזיקה הכימיה והביולוגיה.
בתחומי החברה והתרבות הניסיונות האלה לא הובילו לפריצות דרך משמעותיות.
והתחום נשלט בידי שרלטנים אינטרסנטים שמשתמשים במוניטין האקדמי כדי לתת הילה סמכותית לטענות פוליטיות!
מדעי הרוח והחברה הם כיום גידול סרטני שפוגע ביוקרתה ובמעמדה של האקדמיה.
הפתרון הוא הוצאת מדעי החברה והרוח מהאקדמיה למקומם הראוי – תוכניות האקטואליה בטלויזיה ואתרי הפובליציסטיקה.
אין הרבה שחדש כאן
סטודנטים תמיד היו כאילו בל נשכח את מהומות 1968. בסופו של דבר לוקחים תלמידי תיכון, עדיין ילדים ללא נסיון כלשהו, ומכניסים אותם לאוניבריסטה וחושבים שהם חכמים. כל ליצן עם יכולת שיכנוע יכול לפנות לרגשות של אותם סטודנטים ולגרום להם לפעול בצורה הרסנית. הסטודנטים כמו הרבה צעירים בגיל הזה עדיין רואים את העולם בצבעי שחור לבן. הגוונים באים עם הנסיון. בנוסף הרבה מן הנלמד בחוגי מדעי הרוח לא ניתן למדידה מדויקת אם בכלל אפשר למדוד וגם לא מאפשר נסיון מבוקר ולכן כל מיני קביעות הן באמצעות רגשות. בנוסף ההגדרות אינן אוניברסליות ולכן כל אחד יכול לפרש כל דבר בצורה הנוחה לו. לא ראיתי דברים כאילו בענפי המדעים המדויקים בהם אפשר למדוד כל דבר במדויק וקיימת הסכמה אוניברסלית לכל הנושאים.
אני רוצה להגיב לכל המגיבים פה.
מדעי הרוח והחברה – זה גם מדע וגם תרבות. אם לומדים ספרות או יהדות עדיף במקום מחקר השוואתי, פשוט ללמוד את הטקסט עצמו ואת מסריו הפילוסופיים, מוסריים, תרבותיים. מחקר טכני מוציא את הרוח, ואת הכיף מהלימוד התרבותי הזה.
לימודי היסטוריה או מדעי המדינה חייבים להיות יותר מדעיים. הווה אומר, כל טענה חייבת להיות מגובת עובדות ומשכנעת. כל ניתוח תהליכים חייב לשכנע באמצעות עובדות. הגיגים פילוסופיים יכולים לבוא רק אחרי שהבאנו עובדות לתמוך בהם.
הפוליטיזציה של לימודי המדעים האלה זה לקחת את היהדות, הספרות, ההיסטוריה או מדעי המדינה כבני ערובה למשנה מרקסיסטית למשל. זה להיות חד צדדי ולא לאפשר להתמודד מול דעה הפוכה מגובת עובדות.
לגבי מדעי הטבע. אפשר להישאר בתחום המדעי הטהור כל עוד אנחנו חוקרים את מה שקורה בטבע עכשיו והוא מדיד. זה גם לא קל, כי הקושי העיקרי הוא בידוד הפרמטר אותו רוצים לחקור.
ברגע שאנחנו מגיעים לחקירת תופעות בלתי ניתנות לצפייה גם עם כלים חזקים – כגון מה קרה בטבע לפני מיליוני שנים, כמו תהליכי אבולוציה – אנחנו כבר נכנסים לתאוריות שהן לא בהכרח מדעיות, והן מוטות, ולא ניתן להוכיח אותן בעזרת תצפיות. הוויכוח עליהן נעשה פוליטי ודתי לא פחות ממדעי המדינה.
וזה בגלל שהפוליטיקה חדרה גם לתחומים הללו בעיקר בכל מה שקשור לאבולוציה ולמדעי האקלים. זה כנראה קורה כאשר לתוצאות של המחקרים יש השלכות חברתיות וכלכליות וכשלגורמים פוליטיים מסויימים יש כוח להחליט מי יקבל תקציבי מחקר ומי ימרח בזפת ונוצות בכיכר העיר.
מירית
ציינת שבמדעים המדוייקים הקושי העיקרי הוא בידוד הפרמטר שאותו רוצים לחקור.
תרשי לי לציין שבמדעי הרוח ושות', בידוד הפרמטר הוא בלתי אפשרי!!! התנהגות וחשיבה אנושית מושפעות מאין ספור גורמים. המחקרים בתחום הזה אינם מדוייקים ואינם מתיימרים להיות מדוייקים. הם מבוססים על מודלים שמנסים להסביר את ההתנהגות האנושית, אך כל מודל מצליח בכך באופן חלקי בלבד. לנסות לחזות את ההתנהגות האנושית על בסיס המודלים הללו? בלתי אפשרי עד הזוי.
הבעיה היא שלימודי היסטוריה או מדעי המדינה אינם יכולים להיות מדעיים, כי הם פוליטיים מעצם טבעם. הם באופן אוטומטי כרוכים בשיפוט ובפרשנות של העובדות. משום שכל עובדה ניתנת לפירוש לכאן ולכאן (לדוגמה, יהודים נרצחו ע"י הנאצים- "שואה" מצד אחד מול "התבכיינות יהודית" מהצד השני. אלמנט מסויים ביצירת אומנות מימי הביניים- "פאלי" מצד אחד מול "נרקיסיסטי" מצד שני)
אך "הנרטיב המתמטי" מעולם לא השתנה, 1+1 תמיד היה 2 ותמיד יישאר כך. משפט פיתגורס מעולם לא הופרך, ומאז שהומצא הגלגל, טרם נמצא לו תחליף (שאינו מבוסס עליו).
לסיכום, מדע נבחן בשאלה עד כמה הוא שימושי ולא עד כמה הוא מדעי או מעניין. מסקנות מחקריות במדעי הטבע מיושמות ברפואה, בתעשייה, בכיבוש החלל ובתחומי הטכנולוגיה השונים. מסקנות מחקריות במדעי הרוח (אם יש כאלה) אינן יכולות להיות מיושמות, כי הן בלתי שימושיות בעליל.
המאמר נכון וצודק בהחלט, אבל יש בעיה אחת.
התופעה המתוארת בו לא צמחה בחלל ריק, אלא כתגובת נגד לתופעות אחרות שקדמו לה.
האם אנו מעדיפים עולם של "חזקים על חלשים" או עולם של "אנדרדוגים"? מה ההבדל בין עולם שבו לשחורים אסור לנסוע באוטובוס, לבין עולם שבו ללבנים אסור לקרוא לשחורים "כושים"?
בהיעדר אמת מידה חיצונית, אין שום הבדל בין השניים, ומה שצריך לפני ערכים אלו תכונות אישיות של סבלנות ואורך רוח.
שרון,
דרך ארץ קדמה לתורה.
אם אין כבוד הדדי אי אפשר להתחיל לדבר על ערכים ועל אמת. דברי חכמים בנחת נשמעים. ברגע שתיגמר ההיסטריה וההגזמה של הפרוגרסיבים לכל מילה שיוצאת מפי הימין – אפשר יהיה להתחיל לשוחח על האמת.
ברגע שהכל פוליטי – כי לשם השמאל גרר אותנו, לא ניתן בכלל להגיע לאמת.
אז למה הימין משתמש כל ההזמן בביטוי "האמת שלי"?
א. כי הימין גם פוסט-מודרני.
ב. כי הפוסט-מודרני הוא גם ימני.
אמת, היא תמיד כללית ולא פרטית. אבל בימין אסור לחשוב בכלליות כי אז יחשבו על האמת שמשותפת להם ולפלסטינים, למשל, האמת שהם בני אדם, או האמת שאנו שותפים לאותו עולם.
וכנגד האמת הזו המציאו את "האמת שלי". אז מאמר מגוחך שתוקף איש קש.
כן, פוסט-מודרני זה חרטא. אבל זו חרטא ימנית, אפילו אם נאמרת מפי מני שמאלנים ציוניים.
"אבל בימין אסור לחשוב בכלליות כי אז יחשבו על האמת שמשותפת להם ולפלסטינים, למשל, האמת שהם בני אדם, או האמת שאנו שותפים לאותו עולם."
אכן, הפלסטינים הם בני אדם, גם אנשי הגסטאפו וה-SS היו בני אדם וגם מחבלי דאע"ש, החיזבאללה וחמאס הם בני אדם… אז מה? לא אמרת כלום כאשר ציינת את העובדה הבנאלית והברורה מאליו הזו, באנושות בכלולתה יש קורבנות ומקרבנים, אנשי שלום ואנשי מלחמה, שומרי חוק וסדר (שהפנימו ופועלים בתוך מסגרת דמוקרטית אפקטיבית ומשגשגת) ופושעים שלא לדבר על המצב היחודי לעם היהודי הקטן והנרדף שכבר אלפי שנים מהווה מטרה לשנאה יוקדת, בלתי רציונלית מצד עמים ותרבויות שלמות על מיליארדי בני האדם שמרכיבים את אותם עמים ותרבויות
ההבדל בין השמאל הסהרורי לבין הימין הריאליסט הוא שהימין מסוגל להבחין בכול ההבדלים הללו ולהסיק מסקנות בהתאם, מתוך כוונה בסיסית לשרוד מול שלל הסכנות ומתוך שאיפה (אולי נאיבית) לשלום, חוק וסדר שאולי יובילו לשגשוג וחופש, לעומת זאת השמאל האוניברסליסט / אוטופיסט הדוגמטי, מ ת ע ל ם מהמציאות הקשה הזו מתוך אמונה חסרת שחר ומסוכנת בכך ששונאי ישראל (הפלסטינים / מוסלמים, השמאל הפרוגרסיבי היהודי והנוצרי, ניאו-נאצים) גם הם שותפים לאותה "אמת" אוטופית בדבר "אחוות האדם" וה"עולם האחד" ש"משותף (לכאורה) לכולנו…"
אם עם ישראל לא יעמוד על המשמר, חבריך הפלסטינים (בני אדם כמוך וכמוני…) בגיבוי מלא של השמאל העולמי האנטישמי (היהודי והנוצרי כאחד) ובעידוד מפה לפה מהיציע (הניאו-נאצים למינהם), ישחטו אותי ואותך, ואת כול המשפחות שלנו (שואה 2.0) בלי להניד עפעף, תסריט בלהות "פרוגרסיבי" שכזה, יתרחש רק על הגופות המתות של הרוב הדומם בחברה הישראלית שלאט לאט (מסתכלים על בית המשוגעים ה"פרוגרסיבי" בארה"ב) מתחיל להתעורר ולפנות חזק ימינה
בקיצור, מרקס ממשיך להרוס כל חלקה טובה. אחרי שהרס חצי מהמאה ה20 הוא שם מטרתו למאה ה21
השכלתי! חובה לחדד ולהציף את השקר הפוסטמודרני בכל מקום, האמת היא אמת אחת וברורה