"12 חוקים לחיים": פרק מספרו החדש של ג'ורדן פיטרסון בהוצאת שיבולת

אתר 'מידה' והוצאת 'שיבולת' שמחים להביא לכם את הפרק הראשון מתוך ספרו של ג'ורדן פיטרסון "12 חוקים לחיים" שרואה אור בימים אלה. מנויי אתר 'מידה' יוכלו להנות מהנחה מיוחדת של 100 ש"ח ברכישת ספרי 'שיבולת'+ מנוי לכתב העת 'השילוח'
לחצו על הקישור לפרטים נוספים

***

כלל 1
הזדקפו, יישרו כתפיים לאחור

לובסטרים — וטריטוריה

כרוב בני האדם, גם אתם מן הסתם לא מרבים לחשוב על לובסטרים, אלא אם אחד מהם מונח לכם על הצלחת. אבל כדאי דווקא להקדיש להם מחשבה. מערכת העצבים שלהם פשוטה יחסית והנוירונים שלהם, תאי הפלא של המוח, גדולים דיים לאפשר למדענים למפות את מערכת העצבים שלהם בדיוק רב. מיפוי זה מאפשר לנו להבין את מבנה המוח ותפקודו ואת התנהגותם של בעלי חיים מורכבים יותר, כולל בני אדם. יש לכם הרבה יותר במשותף עם סרטנים מכפי שנדמה לכם (במיוחד אם אתם סובלים ממחושים — חה חה).

לובסטרים חיים על קרקעית הים. זהו ביתם ושם הם משחרים לטרף ומלקטים פיסות ושיירים אכילים הנושרים אליהם משדות הקטל הכאוטיים במים שמעל. הלובסטרים חפצים במקום בטוח שבו הציד והלקט טובים. הם רוצים בבית.

כאן עלולה להתעורר בעיה: יש הרבה לובסטרים בים. מה קורה כאשר שני לובסטרים שוכנים באותה טריטוריה על קרקעית הים ושניהם רוצים לחיות בה? מה קורה אם מאות לובסטרים, שכולם רוצים להתפרנס בכבוד ולגדל משפחה באותה חלקת חול וזבל ממש?

לא רק הלובסטרים סובלים מהבעיה הזו. גם ציפורי שיר, הנודדות צפונה עם בוא האביב, מוצאות את עצמן מעורבות במאבקים אכזריים על שטח. שירתן הערבה, הנשמעת לאוזן האנושית שלווה כל כך, היא לאמיתו של דבר צפירת אזעקה וקריאת שליטה. הציפור המוזיקלית הזו היא לוחם זעיר המכריז על ריבונותו. ראו למשל את הגִדְרוֹן, ציפור שיר טורפת חרקים קטנה ולוחמנית, הנפוצה בצפון אמריקה. כאשר הגדרון מגיע לשטח חדש הוא תר אחר מקום מוגן לבנות בו קן, רחוק מן הרוח והגשם, קרוב למקורות מזון ומושך מבחינתן של בנות זוג אפשריות. הוא גם רוצה לשכנע את מתחריו לשמור מרחק.

ציפורים — וטריטוריה

כשהייתי בן עשר בנינו אבי ואני בית למשפחת גדרונים. בית הגדרונים נראה כמרכבת סוסים מחופה. היה בו פתח כניסה שגודלו כגודל מטבע. בית כזה טוב לגדרונים הקטנים, אך טוב פחות לציפורים גדולות יותר, שלא יוכלו להידחק פנימה. גם שכנתנו הקשישה זכתה לבית ציפורים, שבנינו לה ממגף גומי ישן. לבית הזה היה פתח גדול דיו לציפורים גדולות יותר, כמו אדום החזה. שכנתנו ציפתה לרגע שבו ייכנסו לתוכו דיירים.

גדרון אחד איתר עד מהרה את בית הציפורים שלנו והתמקם בו. יכולנו לשמוע אותו שוב ושוב משורר את ציוציו הארוכים והנרגשים במשך כל תחילת האביב. לאחר שבנה את קינו במרכבה הסגורה שבנינו, החל הדייר החדש שלנו לשאת זרדים גם אל המגף הקרוב של שכנתנו. הוא צרר אותם עד שמילא את כל הפתח, כך ששום ציפור אחרת, גדולה או קטנה, לא הייתה יכולה להיכנס לתוכו. שכנתנו לא הייתה מרוצה, אך את הנעשה אי אפשר היה להשיב. "גם אם נוריד את זה," אמר אבי, "ננקה אותו ונחזיר אותו אל העץ, הגדרון הזה ימלא אותו שוב בזרדים." הגדרונים קטנים וחמודים, אך חסרי רחמים.

כמה חודשים קודם לכן, בחורף של אותה שנה, שברתי את רגלי בפעם הראשונה שבה גלשתי במדרון. כפיצוי זכיתי בסכום כסף מפוליסת ביטוח של בית הספר שנועדה לילדים מגושמים כמוני. בכספי הפיצוי רכשתי רשמקול (פסגת ההייטק בזמנו). אבי הציע לי להקליט את הגדרון מהמדשאה שמאחורי הבית, להשמיע לו את עצמו ולראות מה קורה. ובכן, יצאתי לי החוצה ביום אביבי צח והקלטתי במשך כמה דקות את הגדרון משורר בזעם את תביעתו לבעלות על הטריטוריה. לאחר מכן השמעתי לו את קולו שלו. הציפור הזעירה, שגודלה כשליש משל דרור, צללה לפתע כמפציץ קטן אל הרשמקול שלי והתחילה להתעופף הלוך ושוב במרחק סנטימטרים אחדים ממנו. חווינו התנהגות דומה גם בלי רשמקול, כשציפור גדולה יותר הרהיבה עוז לנחות על אחד העצים הקרובים לבית הציפורים שלנו, הגדרון-קמיקאזה היה עלול לזנק כדי להעיף אותו מן הענף.

גדרונים ולובסטרים שונים מאוד אלו מאלו. לובסטרים אינם מתעופפים בין העצים ולא מזמרים. לגדרונים יש נוצות, ולא שיריון קשיח. גדרונים לא מסוגלים לנשום מתחת למים ורק לעתים נדירות מגישים אותם עם חמאה. עם זאת, יש להם מאפייניים דומים בכמה מובנים חשובים. למשל, כמו בעלי חיים רבים אחרים שני המינים אחוזי קיבעון למעמדם החברתי. ב-1921 הבחין הזואולוג והפסיכולוג-ההשוואתי הנורווגי תורלייף שיילדרופ-אבה שאפילו תרנגולות בית פשוטות מקיימות 'סדר ניקור' או היררכיה חברתית.

לקביעה "מי ומי" בעולמן של התרנגולות יש השלכות חשובות על הישרדותו של העוף, בייחוד בעת מחסור. לתרנגולות הידועניות יש זכות קדימה למזון שהלולן מפזר מדי בוקר בחצר. אחריהן באות המחליפות, המתחנפות והשואפות. ואז באות התרנגולות דרג גימ"ל, וכן הלאה עד לעלובות המטונפות, מרוטות הנוצה, מכת הטמאים בהיררכיה התרנגולית.

תרנגולות חיות בקהילות, אך גם ציפורי שיר, כדוגמת הגידרון, שאינן חיות בקהילות, מתקיימות בתוך היררכיה של שליטה. ההיררכיה שלהם פשוט מתפרשת על פני שטח רחב יותר. הטריטוריה המשובחת ביותר נתפסת על ידי הגדרונים החזקים והבריאים ביותר, בעלי התושייה, הכוח והמזל. הם יגוננו על הטריטוריה שלהם וסיכוייהם להשיג בני זוג איכותיים ולגדל גוזלים שישרדו וישגשגו הם הגבוהים ביותר. מחסה מרוח, מגשם ומטורפים ומגורים עם גישה נוחה למזון איכותי, הם מתכון לחיים מתוחים פחות. טריטוריה היא עניין משמעותי מאד ואין הרבה הבדל בינה לבין מעמד חברתי. לעתים קרובות זה עניין של חיים ומוות.

כשמחלת עופות מדבקת מתפשטת בחברה המעמדית של ציפורי השיר, יחלו וימותו בעיקר הציפורים שבתחתית ההיררכיה, החשופות יותר לגורמי לחץ קיומי. בשכונות של בני אדם פועל אותו עיקרון בדיוק. העניים שבתחתית ההיררכיה חיים בתנאים של לחץ ומחסור. כששפעת העופות או מחלה אחרת מתפשטת על פני כדור הארץ, העניים יחלו ראשונים וימותו במספרים גדולים יותר. זו גם האוכלוסיה הפגיעה ביותר למחלות לא מדבקות כמו סרטן, סוכרת ומחלות לב. "כשהאצולה מצטננת," כמו שאומרים, "מעמד הפועלים מת מדלקת ריאות."

מכיוון שטריטוריה היא גורם מכריע, ושתמיד קיים מחסור באזורים טובים, נוצרים עימותים בין בעלי חיים טריטוריאליים. המאבק עצמו יוצר בעיה נוספת: איך אפשר לנצח או להפסיד במאבק, בלי שהצדדים יגבו זה מזה מחיר גבוה מדי? זו נקודה חשובה במיוחד. כששתי ציפורים מתקוטטות על שטח קינון נחשק אחד, המפגש עלול להידרדר בקלות למאבק גופני. סביר להניח שהציפור הגדולה תצא וכנפה על העליונה — אך גם היא עלולה להיפגע בקרב ואז ציפור שלישית, אופורטוניסטית מטיבה, שצפתה בעורמה מהצד מבלי לסכן את נוצותיה, תתערב ותביס את המנצחת הפצועה. כמו שאומרים, שני ציפורים רבות על העץ, והשלישית מנצחת. מכל מקום, זו לא עסק טוב לגבי שתי הציפורים הראשונות.

עימות — וטריטוריה

בעלי חיים הנאלצים לחיות באותה טריטוריה, גיבשו עם הזמן אסטרטגיות רבות לביסוס שליטה תוך מיזעור סיכונים. זאב מובס, לדוגמה, יתגלגל על גבו ויחשוף את גרונו למנצח — וזה האחרון לא יקרע את גרונו. הוא עשוי להזדקק יום אחד לשותף לציד, גם אם מדובר בשותף עלוב. החרדון המזוקן הוא לטאה חברותית מאוד. כשחרדון אחד חולף על פני משנהו הוא ינופף לשלום ברגליו הקדמיות כדי לאותת לחברו שהוא לא מחפש צרות ולא מתכוון לחבל בהרמוניה החברתית. דולפינים משמיעים קולות נקישה יחודיים בעת ציד או במצבים אחרים של התרגשות גדולה, כדי לצמצם חיכוכים בין חברי להקה דומיננטיים לאלו שלא. התנהגות כזו נפוצה מאד ומאפיינת את מרבית בעלי החיים החברתיים.

הלובסטרים שעל קרקעית הים אינם יוצאי דופן במובן זה. אם תלכדו כמה עשרות מהם ותשחררו אותם במקום חדש, תוכלו להתרשם מהשיטות המתוחכמות של טקסי קביעת המעמד. כל אחד מהלובסטרים יצא תחילה למסע חקר בטריטוריה החדשה שלו כדי למפות אותה לפרטיה ולתור אחר מקום מחסה טוב. לובסטרים מסוגלים ללמוד וגם לזכור פרטים רבים על איזור המחייה שלהם. כשמחרידים לובסטר מרבצו, אם הוא נמצא קרוב לקנו, מיד יקפל את עצמו פנימה. אבל כשהוא רחוק מהקן, הוא יזנק מיד אל המקלט הקרוב ביותר, שאת מיקומו זיהה בעבר ונצר בזכרונו.

לובסטר זקוק למחסה בטוח מטורפים ומפגעי הטבע. לובסטרים גם משילים את קליפותיהם כשהם גדלים ולכן הם נותרים זמן רב רכים ופגיעים. מאורה מתחת לסלע היא מעון טוב ללובסטר, במיוחד אם המקום שופע צדפים וחומרי גלם שניתן לגרור כדי לכסות את פתח הכניסה כשהלובסטר מצטנף לו בפנים. הבעיה היא שמקומות מסתור טובים הם נדירים ויקרי ערך. ואולי יש מעט כאלו בטריטוריה החדשה. מלבד זאת, גם לובסטרים האחרים תרים אחריהם ללא הרף.

כל זה אומר, שלובסטרים נתקלים זה בזה לעתים תכופות במסעות החיפוש שלהם. מחקרים הראו שאפילו לובסטר שגדל בבידוד יודע מה עליו לעשות במפגש שכזה, שכן דפוסי ההגנה והתקיפה מובְנים במערכת העצבים שלו. בשלב הראשון מרים הלובסטר צבתות פתוחות אל על ופוצח בריקוד מתאגרפים סביב יריבו, כשהוא נע קדימה ואחורה ומצד לצד כתמונת מראה לתנועות יריבו ומתיז לעברו סילון נוזלים מתוך פתח שמתחת לעיניו. הנוזל הזה מכיל שילוב של כימיקלים שמגלה ליריבו מה גודלו, מינו, מצב בריאותו ומצב רוחו של המתיז.

היריב יכול להתרשם מגודל הצבתות ולהגיע למסקנה שהוא קטן מכדי לנצח ואז להתקפל ולסגת ללא קרב. גם חילופי המידע הכימי יכולים לשכנע לובסטר כשיר פחות או תוקפני פחות, לסגת. זהו יישוב סכסוכים ברמת הבסיס. אם חילופי המידע הכימי לא מניבים מידע מספק או כששני הלובסטרים דומים מאוד בגודלם וביכולתם, העימות מתקדם ליישוב סכסוכים דרג ב'. הצבתות מקופלות כלפי מטה ועם שני זוגות מחושים שלופים המצליפים בטירוף אחד מתקדם והשני נסוג. ואז הנסוג מתקדם והתוקף נסוג. כמה סבבים כאלו מספיקים לעצבני מבין השניים להסיק שזה לא הולך לכיוון טוב מבחינתו. הוא יסתלק משם בהליכה לאחור, מצליף רפלקסיבית בזנבו, וילך לנסות את מזלו במקום אחר. אבל אם אף אחד מהם אינו ממצמץ ראשון, היריבים עוברים לשלב ג': דו־קרב אמיתי לכל דבר ועניין.

הפעם, הלובסטרים הנזעמים מסתערים זה על זה בצבתות שלופות בכוונה להתגושש, כשכל אחד מהם מנסה להפוך את יריבו על גבו. לובסטר שמוצא עצמו על הגב יסיק מכך שסיכויו לנצח קלושים, ולרוב יוותר ויסתלק (אם כי ינטור טינה ליריבו כל החיים וירכל עליו ללא הרף מאחורי גבו). אם אף אחד מהם לא מצליח להפוך את השני — או אם הלובסטר שספג איפון בוחר שלא לנטוש, או אז יעבור המאבק לשלב ד'. כאן כבר מדובר בסיכון קיצוני, שאין להכנס אליו בלי שיקול דעת מעמיק. בסיבוב הזה לפחות אחד מהם יפצע, לעתים שניהם. ייתכן שאפילו אנוּשוֹת.

השניים מסתערים זה על זה במהירות. העוצמה הולכת וגוברת, הצבתות שלופות כדי לתפוס רגל, מחוש, גבעול-עין, או כל אבר חשוף ופגיע אחר. כשאחד מהם יצליח לתפוס חלק גוף של יריבו, הוא ינעל את צבתו על פלג הגוף ויצליף בזנבו כדי לנוע לאחור ולקרוע אותו מגופו של היריב. מלחמה שמסלימה עד לנקודה זו תסתיים בניצחון ברור של אחד הצדדים. המנוצח לא ישרוד בדרך כלל, במיוחד אם הוא, או היא, נותרים בשטח שנכבש בידי המנצח, שהפך עתה לאויבו המושבע.

לובסטר שהובס ושרד, גם אם היה קודם תוקפני מאוד, יאבד עתה כל רצון להלחם, גם לא מול יריב חלש שאותו כבר הביס בעבר. ביטחונו העצמי ייעלם, לעתים למשך כמה ימים. תוצאות התבוסה עלולות להיות חמורות אף יותר: כשלובסטר שליט נוחל תבוסה מוחצת, מוחו מתפורר ממש. במקומו הוא מצמיח מוח חדש, כנוע יותר, המתאים למעמדו הנחות. המוח הקיים של הלובסטר אינו מתוחכם דיו לעמוד בשינוי ממלך לקבצן והוא מתפורר, פשוטו כמשמעו, כדי למוח מחדש. כל מי שחווה אי פעם שינוי כאוב בעקבות תבוסה רומנטית או עסקית מוחצת, יוכל להבין לליבו של הסרטן שהיה פעם מלך.

הנוירוכימיה של תבוסות וניצחונות

ההרכב הכימי במוחו של לובסטר מנוצח שונה משמעותית מזו של לובסטר מנצח וההבדל משתקף ביציבה שלו. ההבדל בין לובסטר עם ביטחון עצמי לבין לובסטר מתרפס נמצא ביחס שבין שני כימיקלים שמסדירים את התקשורת בין תאי העצב: סרוטונין ואוקטופמין. ניצחון מביא לגידול בייצור הסרוטונין על חשבון האוקטופמין.

לובסטר עם רמות גבוהות של סרוטונין ורמות נמוכות של אוקטופמין הוא סרטן בוטח, יהיר בהילוכו, שלא ירתע בדרך כלל מהזמנה לקרב. הסיבה לכך היא שסרוטונין מסייע בוויסות גמישות השרירים האחראים על מתיחת אברים. לובסטר גמיש מרחיב את גפיו כדי להיראות גדול ואימתני כמו קלינט איסטווד במערבון ספגטי. אם חושפים לובסטר שזה עתה הפסיד בקרב לסרוטונין הוא יימתח ויתמלא ביטחון עצמי עד כדי כך שהוא עשוי להסתער על מי שהביס אותו בזה הרגע וילחם ביתר עוצמה, ולמשך זמן רב יותר. מצב זה דומה להשפעה הכימית וההתנהגותית שיש לתרופות נגד דיכאון לבני אדם, המבוססות על עיכוב ספיגת הסרוטונין. דוגמה מעוררת השתאות לרצף האבולוציוני של החיים עלי אדמות אפשר למצוא בכך שפרוזק מעודד אפילו לובסטרים מדוכאים.

סרוטונין גבוה ואוקטופמין נמוך מאפיין מנצחים. יחס הפוך מעניק ללובסטר מראה מובס, מכווץ, עלוב, מתרפס, בלום ופחדן, מהסוג שנע כצל בפינה ומתנדף עם הרמז הראשון לבעיה. סרוטונין ואוקטופמין גם מווסתים את רפלקס הצלפת הזנב המאפשר ללובסטר לסגת במהירות כשהוא צריך להימלט. הגירוי לרפלקס הצלפת הזנב יופיע בקלות יתרה אצל לובסטר מובס. הד אנושי לכך אפשר למצוא ברפלקס הבהלה המוגבר אצל ילדים מוכים הסובלים מדחק פוסט-טראומטי ואצל חיילים הלומי קרב.

עיקרון החלוקה הלא-שווה

סיכויי התבוסה של לובסטר שהצליח לאזור עוז לשוב לשדה הקרב לאחר שהובס גבוהים יותר ממה שאפשר היה לחזות לאור קרבותיו בעבר. לעומת זאת, סיכוייו של יריבו המנצח גדלים והולכים. בעולמם של הלובסטרים המנצח זוכה בכל, בדיוק כמו בחברה האנושית: המאון העליון מחזיק בממון בהיקף דומה לזה של חמישים האחוזים שבתחתית. שווי הנכסים של שמונים וחמישה האנשים העשירים ביותר בעולם שווה לזה של שלושה וחצי מיליארד האנשים שבתחתית.

העיקרון האכזרי של חלוקה לא שוויונית, פועל גם מחוץ לתחום הפיננסי — ולמעשה חל על כל מקום שבו נדרשת תפוקה יצירתית. קבוצה קטנה מאד של מדענים אחראית לרוב הפרסומים המדעיים בעולם. מספר זעיר של מוסיקאים אחראי לכול המוסיקה המסחרית כמעט. קומץ סופרים אחראים למכירת כול הספרים בעולם. מיליון וחצי כותרים שונים(!) נמכרים בכל שנה בארה"ב, אבל רק חמש מאות מהם נמכרו ביותר ממאה אלף עותקים. כמעט כל היצירות המוסיקליות המבוצעות בידי תזמורות קלאסיות נכתבו על ידי ארבעה מלחינים (באך, בטהובן, מוצרט וצ'ייקובסקי). באך לבדו הלחין יצירות כה רבות, עד שיידרשו עשרות שנות עבודה רק כדי להעתיק ביד את כל תווי יצירתו. עם זאת, מתוך כל המגוון העשיר שיצר רק חלק זעיר מבוצע בידי תזמורות. כך גם אצל שלושת המלחינים האחרים שבצמרת: רק חלק זעיר מיצירותיהם מנוגן בפומבי. יוצא שרק חלק זעיר מהמוסיקה שהולחנה בידי קומץ זעיר של מלחינים קלאסיים הוא כמעט כול המוסיקה הקלאסית שהעולם מכיר ואוהב.

עיקרון זה ידוע לפעמים בשם חוק פְּרַייס, על שם דרק ג' דֶה סוֹלָה פְּרַייס, החוקר שגילה את יישום העיקרון במדע ב-1963. אפשר להדגים זאת בתרשים דמוי האות L. כשהציר האנכי מייצג את מספר בני האדם, ואילו הציר האופקי את היצרניות או המשאבים. העיקרון הבסיסי התגלה הרבה לפני כן. בתחילת המאה העשרים גילה המלומד האיטלקי וִילפְרֶדוֹ פּארֶטוֹ (1848-1923) את יישום העקרון להתפלגות חלוקת העושר ומסתבר שהוא תקף בכל חברה, בלי קשר לשיטת הממשל. זה נכון גם לגבי התפלגות אוכלוסיית ערים (בקומץ ערים חיים רוב האנשים), תקף ביחס לגופים שמימיים (מספר קטן מאוד של גופים מכיל את כל החומר ביקום), וקולע להתפלגות תדירות השימוש במילים בשפה (90 אחוז מהתקשורת מתקיימת תוך שימוש בחמש מאות מילים בלבד), ועוד דברים רבים אחרים. העיקרון הזה נקרא לעתים גם העיקרון של מתי על בסיס אחת האבחנות האכזריות ביותר המיוחסות לישו: "כִּי מִי שֶׁיֶשׁ־לוֹ נָתֹן יִנָּתֵן לוֹ וְיַעֲדִיף וּמִי שֶׁאֵין לוֹ גַם מָה־שֶׁיֵּשׁ־לוֹ יִנָּטֵל מִמֶּנּוּ." (הבשורה על פי מתי, י"ג: י"ב).

צא ולמד: כשהאבחנות שלך נכונות אפילו לגבי סרטנים, אתה יכול לטעון שאבא שלך אלוהים.

אבל הבה נשוב אל פרוק הרגליים העצבני שלנו: כשהלובסטרים בוחנים זה את זה, הם לומדים מהר מאד עם מי אפשר להתעסק, וממי רצוי לשמור מרחק. כתוצאה מכך ההיררכיה מתקבעת במהירות ויציבותה נשמרת. די בכך שלובסטר מנצח ינענע מחושים במחווה מאיימת, כדי שיריב לשעבר יתנדף משם בענן של חול. לובסטר חלש יותר יוותר מראש על ניסיון להתעמת עם יריבים, ישלים עם מעמדו הנמוך ויזכה למצער לשמור את רגליו מחוברות אל שאר גופו. לעומתו, הלובסטר הדומיננטי מתרווח במחסה הטוב ביותר, נופש כהלכה, מסיים ארוחה טובה ואז יוצא לטיול שליטה שאנן וזחוח בטריטוריה שלו, כשהוא מחריד לובסטרים נחותים ממרבצם בלילות רק כדי להזכיר להם מי כאן הגבר.

כל הנערות

לובסטריות (שבשלב האימהות של קיומן נאבקות על שטח בקשיחות שאינה נופלת מזו של הזכרים) מזהות בקלות את הלובסטר השליט ומוצאות אותו מושך במידה שאין לעמוד בפניה. להערכתי, זו אסטרטגיה מבריקה והיא רווחת מאד בקרב נקבות ממינים רבים ומגוונים, כולל המין האנושי. במקום לבצע חישובים מסובכים כדי לזהות את הזכר המוצלח ביותר, הנקבות מבצעות מיקור חוץ של החישוב הזה לזירת היררכית-השליטה, שהיא מעין מכונת חישוב אורגנית המשקללת עבורן את בעל היתרונות והתכונות הנחשקות ביותר. הן מניחות לזכרים להילחם ואז בוחרות במאהב מבין המנצחים. כך פועל גם שוק המניות, שבו תמחור ערכה של כל חברה נקבע באמצעות התחרות בין כל החברות.

כשלובסטרית מוכנה להשיר את שריונה ולהתרכך מעט היא מתחילה להתעניין בהזדווגות. כדי לפתות לובסטר שליט, היא תצא למסע כיבוש באיזור מגוריו ותשפריץ בכיוונו ניחוחות ונוזלים מעוררי חשק. הזכר עלול להגיב תחילה באותה תוקפנות נרגזת שהקנתה לו את מעמדו השליט. הוא גם גדול, בריא וחזק ולא קל לשכנע אותו להפוך מלוחם למאהב (אך אם יוקסם כהלכה, יהיה נכון להשתנות למענה. זוהי הגרסה הלובסטרית לרב המכר העולמי חמישים גוונים של אפור והעלילה הארכיטיפית הנצחית של היפה-והחיה. דפוס התנהגות זה שב ומופיע בפנטזיות בספרות הארוטית החביבות על נשים לא פחות מתמונות של נשים עירומות אצל גברים).

כוח גופני לבדו אינו יכול להבטיח יציבות דומיננטית לאורך זמן. שני פרימטים, לדוגמה, מסוגלים להדיח אפילו את הקוף האלים והאכזרי ביותר, גם אם כל אחד מהם ניחן רק בשלושה-רבעים מכוחו. הפרימטולוג ההולנדי פראנס דה ואל גילה בתצפיות קפדניות בלהקות השימפנזים, שזכרי השימפנזה המצליחים טיפחו מיומנויות חברתיות מתוחכמות כדי להבטיח את יציבות שלטונם. השליטים שהחזיקו בשלטונם לפרק הזמן הממושך ביותר היו אלה שהשכילו ליצור קואליציות של שיתוף פעולה הדדי עם בעלי המעמד הנמוך יותר, וטיפלו בהקפדה בנקבות הלהקה ובצאצאיהן. מסתבר, איפוא, שהנוהג של פוליטיקאים לנשק תינוקות הוא תכסיס עתיק יומין. אבל לובסטרים הם יצורים פשוטים יחסית, ולהם מספיקים גם המרכיבים הבסיסיים של תחבולת 'היפה והחיה'.

לאחר ש'החיה' הוקסם בהצלחה, נקבת הלובסטר ששבתה את לבו תשיל את שריונה ותהפוך רכה ופגיעה, מוכנה להזדווגות. ברגע הנכון הזכר, שהפך למאהב עדין, יפקיד את זרעו לכלי הקיבול המתאים. אחרי כן הנקבה תישאר בסביבה עוד כמה שבועות, בעודה הולכת ומקשיחה (עוד תופעה שאינה זרה לחלוטין למין האנושי) ואז תשוב למעונה, עמוסה בביצים מופרות. בשלב זה נכנסת הנקבה הבאה בתור בניסיון להשיג אותו דבר בדיוק, וכן הלאה. הזכר השליט, הזקוף והבוטח, אינו מסתפק בהשגת הדירה המובחרת ובשטחי הצייד המשובחים ביותר, הוא גם מקבל את כל הבחורות. אם אתה לובסטר — וזכר — משתלם לך הרבה יותר להיות זכר מצליח.

כל זה רלוונטי לנו במספר רב להפליא של דרכים, נוסף על המקבילות המתבקשות. ראשית, אנו יודעים שהלובסטרים קיימים בצורה זו או אחרת כבר למעלה מ-350 מיליון שנים. זה הרבה זמן. הדינוזאורים עדיין התהלכו על פני האדמה לפני 65 מיליון שנה. עבורנו זהו עבר רחוק באופן בלתי נתפש. אך בעיני הלובסטרים הדינוזאורים הם הנובורישים שבאו ונעלמו כלעומת שבאו בזרם הזמן הנצחי כמעט. כלומר, היררכיות של שליטה היו מרכיב קבוע בסביבה שאליה כל צורות החיים המורכבות התאימו את עצמן. לפני כשליש מיליארד שנים המוחות ומערכות העצבים של בעלי חיים היו עדיין פשוטים יחסית, ואף על פי כן, כבר אז היו מבנים נוירוכימיים המשמשים לעיבוד מידע הנוגע למעמד ולחברה. קשה להפריז בחשיבות עובדה זו.

טבעו של הטבע

האבולוציה שמרנית מטבעה. זו אמיתה ביולוגית מוסכמת. כאשר משהו מתפתח, הוא מתבסס על מה שהטבע כבר יצר. תכונות חדשות נוספות, ותכונות ישנות עשויות לעבור שינוי כלשהו, אך רוב הדברים נשארים כפי שהם. יש דמיון צורני מופלא בין מבנה השלד בכנפי עטלפים, למבנה עצמות הידיים של בני אדם ולסנפירי לווייתנים. אפילו מספר העצמות זהה. האבולוציה הניחה את אבני היסוד למבנה הפיזיולוגי הבסיסי לפני זמן רב.

מאז הנחת היסודות פועלת האבולוציה בעיקר באמצעות וריאציות וברירה טבעית. וריאציות (מגוון ושוּנות של מינים) קיימות מסיבות רבות, כמו עירבוב גנים (בניסוח פשטני), ומוטציות אקראיות, שהן הסיבה לשוֹני בין פרטים מאותו מין. הטבע בורר מבין הוואריציות לאורך הזמן. תיאורית האבולוציה בניסוח זה מסבירה את ההשתנות התמידית של צורות החיים לאורך עידנים. אבל מתחת לפני השטח יש עדיין שאלה נוספת: מהו בדיוק אותו "טבע," ב"ברירה טבעית"? מהי בדיוק אותה "סביבה" שאליה בעלי החיים מתאימים את עצמם? אנחנו נוטים להניח הנחות לגבי הטבע — לגבי הסביבה — ולהנחות יש השלכות. "לא מה שאנחנו לא יודעים מסבך אותנו בצרות," אמר פעם מרק טווין "אלא מה שאנחנו בטוחים שהוא נכון — בטעות."

קל להניח ש"טבע" זה משהו שיש לו טבע משלו, כלומר שהוא קבוע ובלתי משתנה. ובכן, זה לא נכון. למצער, לא במובן הפשוט של המונח. הטבע קבוע ומשתנה בו זמנית. הסביבה — הטבע הבורר — גם היא משתנה. סמל היין והיאנג המוכר של הטאואיסטים מבטא זאת בצורה יפה מאוד. מבחינת הטאואיסטים קיום — המציאות עצמה — מורכבת משני עקרונות מנוגדים המפורשים תכופות כייצוג זכרי ונקבי. אבל פירוש מדויק יותר של סמל יין-יאנג הוא ייצוג של כאוס מול סדר. הסמל הטאואיסטי מציג צמד נחשים כלואים בתוך עיגול, ראש אל זנב. בראשו של הנחש השחור, כאוס, יש נקודה לבנה. אצל נחש הסדר, הלבן, יש נקודה שחורה. הכאוס והסדר חלופיים זה לזה וגם מנוגדים זה לזה תמידית. אין בעולם דבר שהוא כה יציב עד שאי אפשר לשנותו לעולם. אפילו לשמש יש מחזורי אי יציבות. מנגד, אין דבר שהוא כה משתנה עד שאי אפשר לקבעו. כל מהפכה יוצרת סדר חדש. כל מוות הוא, בו-זמנית, גם מטאמורפוזה.

תפישת הטבע כדבר מה קבוע ובלתי משתנה יוצרת שגיאות הבנה חמורות. הטבע "בורר." רעיון הברירה טומן בחובו במשתמע את הרעיון של התאמה. ה"התאמה" היא ש"נבררת." התאמה, בהכללה גסה, היא הסבירות שאורגניזם מסוים יותיר אחריו צאצאים (כלומר, יפיץ את הסליל הגנטי שלו הלאה בזמן). מה ש"מתאים" ב"התאמה" הוא, אפוא התאמת תכונת האורגניזם לדרישת הסביבה. אם מפרשים את המושג דרישה, כאילו היא תמיד אותה דרישה —במילים אחרות, אם הטבע אכן היה נצחי ובלתי משתנה — אזי האבולוציה לא הייתה אלא סדרה נצחית של שיפורים על ציר ליניארי, והתאמה היא דבר שאפשר להתקרב אליו יותר ויותר עם הזמן. התפישה הוויקטוריאנית, הרווחת גם היום, של מרוץ מתמיד של התקדמות אבולוציונית לקראת שיא אחד — האדם — מבוססת בחלקה על דגם כזה של הטבע. היא יוצרת את התפישה השגויה כאילו לברירה הטבעית יש יעד (הגברת ההתאמה לסביבה) ושניתן לחשוב עליה כאילו הייתה נקודה קבועה.

הטבע, הגורם ה"בורר," אינו בורר סטטי במובן הפשוט של המילה ופועל בדרכים שונות בכל מקרה. הוא משתנה כמו תכליל (פרטיטורה) — וזו גם אחת הסיבות להדהוד המשמעות העמוק שיש למוסיקה בתוכנוּ. כאשר הסביבה שתומכת במין מסוים משנה צורה ומשתנה, משתנות ומשנות צורה גם התכונות המקנות הצלחה בהישרדות וברבייה.

תיאורית האבולוציה על דרך הברירה הטבעית אינה מניחה שקיימת תוכנית מפורטת של העולם, ושהכל שואף להתאמה מדויקת יותר ויותר אליה. המצב הוא כזה שעולם החי כולו עורך מחול קטלני מתמשך עם הטבע. "בממלכתי," שחה המלכה האדומה לאליס "עלייך לרוץ מהר ככל שתוכלי רק כדי להישאר באותו מקום." מי שעומד במקום לא יוכל לנצח, לא חשוב כמה הוא איתן.

הטבע אינו דינמי בלבד. אדרבא, דברים משתנים במהירות רבה, אך הם שוכנים בתוך דברים אחרים, המשתנים לאט יותר (וגם דגם זה מצוי לעתים תכופות במוסיקה). עלים משתנים מהר יותר מעצים, עצים משתנים מהר יותר מיערות. מזג האוויר משתנה מהר יותר מהאקלים. אם פני הדברים לא היו כך, השמרנות של אבולוציה לא הייתה עובדת, ואז המורפולוגיה של הזרועות והידיים, צורה בסיסית וקדומה יותר, הייתה משתנה באותה מהירות שבה היו משתנים המרכיבים הבסיסיים פחות, כמו אורך העצמות, הזרועות ותפקודי האצבעות. אבל לא כך הדבר. הטבע הוא כאוס בתוך סדר, בתוך כאוס, בתוך סדר מדרג גבוה יותר. הסדר האמיתי ביותר — הוא הסדר הבלתי משתנה ביותר — והוא אינו בהכרח הסדר הגלוי ביותר לעין. כשמתמקדים בעלה אחד, לא רואים את העץ. מרוב עצים, לא רואים את היער. יש דברים אמיתיים וממשיים מאד (כמו הירארכיית-השליטה הנצחית, הנוכחת תמיד) שאינם גלויים לעין כלל.

גם התפישות הרומנטיות על הטבע שגויות. אנשים שנולדו בסביבה עירונית מודרנית, מוקפים בטון חם ולוהט, מדמיינים את הטבע כמעין גן עדן בראשיתי, או כציור נוף צרפתי אימפרסיוניסטי. פעילי איכות-הסביבה, שגישתם אפילו אידאליסטית יותר, תופשים את הטבע כשלמות הרמונית, שאיזונה מופר רק בשל התערבותו הגסה של האדם. אלא שלרוע המזל, "הטבע" הוא גם פָּיֶלֶת ותולעי גיּנֵיאָה (אל תשאלו), יתושי אָנוֹפֶלֶס ומלריה. הוא גם בצוֹרת, רעב, איידס והדבר השחור. את פניו האפלות של הטבע אנחנו משאירים מחוץ לפנטזיות שלנו, אך הם ממשיים לא פחות מאשר דימויי הטבע כגן עדן. אלו הדברים שבגללם אנחנו מנסים לשנות את סביבתנו, להגן על ילדינו, לבנות ערים ומערכות תעבורה ולגדל מזון ולייצר חשמל. לו רק אמא טבע הייתה קצת פחות נחושה בשאיפתה להחריב אותנו, אולי היה קל יותר לחיות בהרמוניה עם תכתיביה.

מכאן אנו מגיעים לתפישה השגויה השלישית, זו המפרידה באופן ברור חד בין הטבע, לבין המבנים התרבותיים שהתפתחו בו.

הסדר שבתוך הכאוס וסדר הקיום "טבעי" יותר ככל שהתקיים זמן רב יותר. ה"טבע" הוא "זה שבורר" וככל שתכונה מסוימת התקיימה זמן רב יותר, כך היה לה זמן רב יותר להברר ולעצב את החיים. אין זה משנה אם התכונה היא פיסית, ביולוגית או חברתית ותרבותית. מנקודת מבט דרוויניסטית, תמידות היא כל הסיפור, והיררכיית שליטה, גם אם היא נראית חברתית או תרבותית, שרדה משך כחצי מיליארד שנים כמעט. היא תמידית. היא אמיתית. הירארכיית שליטה אינה קפיטליזם או קומוניזם. היא אינה תעשיית הנשק. היא אינה הפטריארכיה, אותו רעיון מלאכותי, שרירותי, קלוקל ומיותר. במובן העמוק ביותר, היררכיה אינה יצירה אנושית בכלל. הירארכיית שליטה היא היבט כמעט-נצחי של הסביבה, וחלק ניכר במה שמוטח במופעים בני החלוף שלה הוא תוצר של קיומה הבלתי משתנה. אנו (האני הריבון, האני שהיה כאן מהרגע שבו נוצרו החיים) חיינו תחת היררכיית שליטה מזה זמן רב, רב מאוד. עוד הרבה לפני שקרמנו עור וגידים, לפני שהצמחנו ידיים, ריאות או עצמות — כבר ניהלנו מלחמות מעמד. כמעט שאין בעולם דבר שהוא טבעי יותר מאשר תרבות. הירארכיות השליטה עתיקות יותר מהעצים.

אותו חלק במוחנו שעוקב אחר מעמדנו בהיררכיית השליטה הוא אפוא עתיק ובסיסי מאוד. זוהי מערכת בקרה ראשית המסדירה את תפישותינו, ערכינו, רגשותינו, מחשבותינו ופעולותינו. היא משפיעה בעוצמה על כל היבט של קיומנו, במודע ושלא במודע. זו הסיבה לכך, שכשאנחנו סופגים מפלה אנחנו מגיבים ממש כמו לובסטרים מנוצחים. יציבתנו רפויה וראשנו פונה מטה. אנו חשים מאוימים, פגועים, מלאי חששות וחלשים. כשתחושת התבוסה מתמשכת ללא שיפור, אנחנו נקלעים לדיכאון כרוני. במצב כזה איננו מסוגלים לגייס את רוח הלחימה הנחוצה לנו במאבק הקיומי, והופכים טרף קל לבריונים שיריון קשיח משלנו. והדמיון המפתיע בינינו לבין הלובסטרים לא נעצר בהתנהגות ובחוויית החיים. אנחנו חולקים איתם גם את המבנה הנוירוכימי הבסיסי.

בחנו למשל את הסרוטונין, החולש על היציבה ועל דפוסי ההימלטות של הלובסטר. סרטנים נמוכי מעמד מייצרים סרוטונין בכמות קטנה יחסית, ממש כמו בני אדם שנמצאים בתחתית ההיררכיה (ועם כל תבוסה, כמויות הסרוטונין פוחתות). כשרמת הסרוטונין נמוכה גם הביטחון עצמי בשפל המדרגה. רמה נמוכה משמעה תגובות יתר במצבי לחץ ובזבוז אנרגיה יקרה בגלל ההכרח להשאר עירניים בכל רגע, נכונים לכל מצב חירום אפשרי. הנחת המוצא של אלו שנמצאים בתחתית ההירררכיה היא שהכל יכול לקרות, תמיד (ורק לעתים נדירות קורה משהו טוב). רמת סרוטונין נמוכה, משמעה פחות אושר, יותר כאב ומועקה, יותר מחלות וחיים קצרים יותר. כך זה אצל סרטנים, וכך זה אצל בני האדם. אלו שמצויים במעלה ההיררכיה נהנים גם מרמות סרוטונין גבוהות יותר. הם מוגנים יותר ממחלות, מסבל וממוות. והכלל הזה נכון גם אם גורמים כמו ההכנסה המוחלטת — או מספר שיירי המזון הנרקבים על קרקעית האוקיינוס — הם קבועים. זהו עיקרון שקשה להפריז בחשיבותו.

אלו שלמעלה ואלו שלמטה

עמוק בתוך מוחנו, הרבה מתחת למחשבות ולתחושות, שוכן מחשבון קדמוני, עתיק לאין קץ. הוא מנטר את מעמדנו המדויק בחברה. לצורך הטיעון, נניח דירוג מאחד עד עשר. אם אתם נמצאים בדרגה אחת, הגבוהה ביותר, הרי שאתם הצלחה מסחררת. אם אתם גברים, אתם זוכים בגישה מועדפת למקומות המגורים הטובים ביותר ולמזון האיכותי ביותר. אנשים מתחרים על הזכות לתגמל אתכם. יש לכם הזדמנויות בלתי מוגבלות לקשר רומנטי ומיני. אתם לובסטרים מצליחים, והנקבות הנחשקות ביותר עומדות בתור ומתחרות על תשומת לבכם.

אם את נקבת צמרת, את נהנית ממבחר של מחזרים איכותיים הצובאים על דלתך: גבוהים, חזקים וסימטריים למראה; יצירתיים, אמינים, ישרים ונדיבים. כמו עמיתך הזכר השליט, את תאבקי בלהט ובאכזריות כדי לשמר או לשפר את מעמדך בהיררכיית הזיווג הנקבית, שהיא תחרותית לא פחות. את תשתמשי באלימות פיסית במידה פחותה, אך לרשותך יעמוד שלל תכסיסים ואסטרטגיות מילוליות, כולל השפלת יריבותייך, ואת עשויה לעשות בהן שימוש מיומן מאוד.

לעומת זאת, אם אתם זכר או נקבה בדרגה עשר, בתחתית הטבלה, אין לכם בית לגור בו (או שהוא לא יהיה ראוי למגורי אדם). המזון שלכם איום ונורא. וגם אם אינכם מורעבים ממש, מצבכם הגופני והנפשי ירוד. אף אחד לא מחזר אחריכם, למעט אומללים ונואשים כמוכם. יש סבירות גדולה יותר שתחלו, תזדקנו בטרם עת ותמותו בגיל צעיר — ורק מעטים, אם בכלל, יתאבלו עליכם אחרי לכתכם. אפילו אם היה לכם כסף, ייתכן שהוא לא היה עוזר לכם. לא הייתם יודעים איך להשתמש בו, כי לא קל להשתמש בכסף נכונה, במיוחד אם לא הורגלתם בכך. להפך, התעשרות תחשוף אתכם לפיתויים מסוכנים, כמו שימוש בסמים ואלכוהול, משום שאם לא חוויתם עונג לאורך זמן, הסיפוק שתפיקו מסמים יהיה עז במיוחד. הכסף גם יהפוך אתכם יעד לטורפים ולפסיכופתים, המשגשגים על ניצול של אנשים כמוכם, בדרגות הנמוכות של החברה. תחתית היררכיית השליטה הוא מקום נורא ומסוכן מאוד.

המחשבון הקדמוני במוחנו הממוקד בהערכת שליטה בוחן איך מתייחסים אלינו אנשים אחרים. על בסיס המידע הזה הוא קובע את ערכנו ומקצה לנו מעמד בהיררכיה. אם עמיתיכם סבורים שאתם בעלי ערך מועט, המחשבון יגביל את הנגישות לסרוטונין. במקרה כזה תהיה לכם תגובת יתר בכל מצב או אירוע שעשויים ליצור רגש — ובמיוחד רגש שלילי. תגובת היתר חיונית להישרדות בתחתית ההיררכיה, שבה מצבי החירום נפוצים.

לרוע המזל, מצב תמידי של כוננות גבוהה שורף אנרגיה יקרה ומשאבים גופניים. תגובת היתר הזו היא מה שכולם קוראים לו "מתח" והיא לא נובעת רק, או אפילו בעיקר, מסיבות נפשיות. תגובת יתר, או מתח, היא השתקפות של האילוצים הממשיים בנסיבות עגומות. כשאתם בתחתית ההיררכיה, כל אירוע בלתי צפוי שמתרחש, ואפילו הקטן ביותר, מפורש על ידי המחשבון כאילו הוא תחילתה של שרשרת לא נשלטת של אירועים שליליים. גרוע מכך, תאלצו להתמודד אתם לבד, משום שקשה למצוא ידיד מועיל בשולי החברה. כדי לטפל במקרי חירום בהווה תאלצו להקריב את האנרגיה שנועדה לשמש עתודה גופנית להבטחת עתידכם. כשלא בטוחים מה עתיד לקרות, קשה לדעת מה יש לעשות ולכן עליכם להיות מוכנים בכל רגע לכל פעולה נדרשת, לכל צרה שלא תבוא. אתם משולים לאדם היושב במכונית וסוחט בו זמנית גם את דוושת הדלק וגם את הבלמים. ובעוד רגע יתפרק הכל. לשם ניהול משברים בהווה, המחשבון הקדמוני גם ישתק את פעולת מערכת החיסון שלכם ויבזבז בהווה את האנרגיות והמשאבים הנחוצים להבטחת בריאותכם העתידית. עתה, האימפולסיביות שלכם בשיאה, ואתם תסתערו, לדוגמה, על כל הזדמנות לזיווג קצר מועד ותחטפו כל הזדמנות לחוות עונג, לא משנה כמה עלוב, מביש או בלתי חוקי הוא. אתם תחיו בחפזה ואולי גם תמותו, למען הזדמנות נדירה לעונג, למען השיירים האקראיים שייפלו עליכם באקראי משדות הקטל הכאוטיים במים שמעל. העול הגופני של נכונות למצב חירום ישחק אתכם בכל מובן.

מנגד, אם אתם במעמד גבוה המחשבון הקדמוני, מהעידן הקדם זוחלי שלכם מניח בחישוב קר שהגומחה שלכם בטוחה ויצרנית, ושסביבכם סביבה חברתית תומכת שתגן עליכם. המחשבון הקדמוני מעריך שהסבירות שמשהו יפגע בכם נמוכה ואפשר להתעלם ממנה בבטחה. שינוי נתפש בעיניכם כהזדמנות, לא כאסון. המוח שלכם שופע סרוטונין המעניק לכם תחושת ביטחון ורוגע. אתם רשאים להזדקף ולהימתח במלוא אורככם ואינכם צריכים להקדיש אנרגיה לכוננות מתמדת. מעמדכם בטוח וגם העתיד צופן לכם בחובו רק טוב. כדאי לכם להקדיש מחשבה לטווח הארוך וליום המחר. אינכם צריכים להיאחז בכל פירור הנקרה בדרככם, משום שאתם יכולים לצפות שהדברים הטובים ימשיכו להיות נגישים לכם. אתם יכולים לדחות סיפוקים בלי לחשוש שאולי ויתרתם עליהם לנצח. אתם יכולים להרשות לעצמכם להיות אזרחים הגונים ומתחשבים.

תפקוד לקוי

המחשבון יכול גם להתקלקל. הרגלי שינה ואכילה גרועים עשויים לשבש את תפקודו. מצבים של אי ודאות עלולים להפתיע אותו. הגוף על כל חלקיו אמור לתפקד כתזמורת מתורגלת היטב. כל איבר במערכת צריך לנגן את תפקידו היטב ובזמן הנכון. וָלא, דברים יתחילו לצרום ואז הכאוס מובטח. זו הסיבה ששיגרת חיים כה חיונית לנו. פעולות היומיום צריכות להפוך אוטומטיות. הרגלים יציבים ואמינים נחוצים כדי שהפעולות הללו יאבדו את מורכבותן ויישארו פשוטות וצפויות. קל להבין את חשיבותה של שיגרה כשמתבוננים בילדים קטנים: כשהרגלי האכילה והשינה שלהם יציבים וקבועים, הם יצורים מלבבים, מצחיקים ושובבים. כששגרתם משובשת הם הופכים ליצורים בלתי נסבלים, בכייניים ומעצבנים.

אני תמיד מתעניין בהרגלי השינה של המטופלים שלי. האם הם מתעוררים בכל בוקר באותה שעה? האם שעת יקיצתם היא זו הטיפוסית לרוב בני האדם? אם הם משיבים בשלילה, זה הדבר הראשון שאמליץ לתקן. חשוב פחות ללכת לישון בכל יום באותה השעה, אבל חיוני לקום בבוקר בשעה קבועה. כששיגרת היום בלתי צפויה מראש קשה לטפל בחרדה ובדיכאון. יש קשר הדוק בין המנגנונים המווסתים וממתנים רגשות שליליים, לבין מקצבים מחזוריים של המעגל הביולוגי היממתי.

הנושא הבא הוא ארוחת הבוקר. אני מייעץ למטופליי לאכול ארוחת בוקר עתירת שומן וחלבון סמוך ככל האפשר למועד הקימה. (לא פחמימות פשוטות, ולא סוכרים משום שאלו מתעכלים מהר מדי ויוצרים עליה חדה של הסוכר בדם ואחריה צניחה מהירה). אנשים חרדתיים ומדוכאים נמצאים כבר ממילא במתח, במיוחד אם לא היו בשליטה על חייהם מזה זמן. כשהם עוסקים בפעילות תובענית גופם כבר נערך להפרשת-יתר של אינסולין. אם יעבדו כך לאחר צום של לילה שלם ולפני האוכל, האינסולין העודף יטאטא את כל הסוכר מדמם. זה ישאיר אותם במצב תמידי של היפוגליקמיה (תת-סוכר בדם), בלתי יציבים מבחינה גופנית ונפשית. רק שינה נוספת תוכל לאפס את המערכות. אין דרך אחרת. מטופלים רבים שלי הצליחו להפחית את רמת החרדה שלהם לרמה נטולת תסמינים קליניים כשהחלו לישון ולקום באופן מסודר ואכלו ארוחת בוקר.

הרגלים רעים נוספים יכולים לשבש את דיוקו של המחשבון. לפעמים זה קורה ישירות מתוך סיבות ביולוגיות שלא הובנו כהלכה, או כשהרגלים רעים מתניעים מעגלי היזון חוזר מסתבכים והולכים. מעגל היזון חוזר כולל גלאי קלט כלשהו, מגבר וסוג של פלט. דמיינו אות שנקלט על ידי גלאי קלט, הוגבר, ואז נפלט בצורתו המוגברת. עד כאן, הכול בסדר. הצרה מתחילה כשהגלאי מאתר את הפלט הזה ומעביר אותו שוב למערכת, מגביר אותו ופולט אותו שוב, וחוזר חלילה. כמה סיבובים מתגברים והולכים כאלו ונוצרת סכנה שהדברים יצאו מכלל שליטה.

היללה מחרישת האוזניים של פידבק במופע מוזיקלי היא מעגל היזון חוזר כזה: המיקרופון משגר אות לרמקולים, הרמקולים פולטים את האות. אם המיקרופון נמצא סמוך מדי לרמקולים או שהצליל רם מדי האות נקלט מחדש במיקרופון ונשלח שוב לרמקולים, שמגבירים אותו עוד יותר ועוצמת הקול מוגברת במהירות לרמה בלתי נסבלת, העלולה אפילו להרוס את הרמקולים.

מעגל היזון חוזר זהה מתרחש בחייהם של אנשים. רוב הזמן אנחנו מתייגים מעגל כזה כמחלת נפש, גם אם אינו מתנהל בנפש פנימה בלבד או בכלל. התמכרות לאלכוהול ולסמים היא הליך היזון חוזר חיובי נפוץ. דמיינו אדם הנהנה משתיית אלכוהול, ואולי נהנה קצת יותר מדי. הוא שותה במהירות שלוש או ארבע כוסיות. רמת האלכוהול בדמו נוסקת בחדות והוא הופך משולהב, במיוחד אם יש לו גם נטייה גנטית לאלכוהוליזם. אך השלהוב הזה נשמר רק אם רמות האלכוהול בדם ממשיכות לעלות — כלומר, רק אם האיש ממשיך לשתות. אם הוא מפסיק, לא רק שרמת האלכוהול בדמו מתאזנת ומתחילה לרדת, כשגופו מפרק את האתנול שנצרך הוא מתחיל לייצר מגוון של רעלנים. הוא גם מתחיל לחוות תסמיני גמילה מאלכוהול, משום שמערכות החרדה שדוכאו במהלך השיכרות מתחילות להגיב תגובת יתר. זהו ההֶנְגאוֹבֶר (חמרמורת) שהוא למעשה תהליך גמילה מאלכוהול (שלעתים תכופות מביא למותם של אלכוהליסטים נגמלים). ההנגאובר מתחיל זמן קצר אחרי הפסקת השתייה. כדי לשמר את התחושה החמה והנעימה ולדחות את הכאב שבא אחרי השתייה, השתיין עלול להמשיך לשתות עד שיכלה את כל מלאי האלכוהול בביתו, עד שכל הברים ייסגרו וכל כספו יכלה.

למחרת השתיין מתעורר עם חמרמורת מזעזעת. עד כאן, זה סתם לא נעים. הצרה האמיתית מתחילה כאשר הוא מגלה שאפשר 'לרפא' את ההנגאובר בעזרת כמה משקאות בבוקר שאחרי. כמובן, שזהו ריפוי לרגע, שרק דוחה את תסמיני הגמילה למועד מאוחר יותר. אבל אם סבלו חריף דיו, זה מספיק. עתה השותה למד לשתות כדי להקל על ההנגאובר שלו. כשתרופה גורמת למחלה, נוצר מעגל היזון חוזר חיובי וההידרדרות לאלכוהליזם עלולה להתרחש במהירות רבה.

הפרעות חרדה, כמו אָגוֹרָפוֹבּיָּה [בַּעַת-מֵרחַב] גם הן תוצאה של מעגל היזון חוזר דומה. פחדם של הסובלים מאגורפוביה כה מצמית עד שהם מסרבים לצאת מביתם. האירוע הראשון שמתניע את ההפרעה הוא במקרים רבים התקף חרדה. המקרה הטיפוסי הוא של אישה בגיל העמידה שהייתה תלויה יתר על המידה באנשים אחרים. ייתכן שעברה מהר מדי ממצב של תלות-יתר באביה לקשר עם בן זוג מבוגר יותר ושתלטני יחסית, בלי שבין שתי המערכות חצצה תקופה של קיום עצמאי.

בשבועות הקודמים להופעת האגורפוביה רוב הנשים הסובלות מכך חוות אירוע חריג ולא צפוי. האירוע עשוי להיות מחוש גופני, כמו דפיקות לב מואצות. זו תופעה רווחת ובגיל המעבר שכיחותה מוגברת, משום שההליכים ההורמונליים המווסתים את החוויה הנפשית של נשים סובלים מתנודות פתאום. שינוי בקצב הלב עלול לגרום לה לחשוש שמדובר בהתקף לב ועשוי להוביל למפגן פומבי מאוד ומביך מאוד של מצוקה וסבל (מוות והשפלה חברתית הם שני הפחדים הבסיסיים ביותר שלנו). האירוע המחולל הבלתי צפוי עשוי להיות גם עימות בחיי הנישואים, מחלת בן הזוג או מותו. הוא עשוי להיות גירושים של חברה קרובה או אשפוזה. אירוע ממשי כלשהו מעורר בדרך כלל את ההתגברות הראשונית בפחד ממוות או מביקורת החברה.

אחרי ההלם הראשוני, יתכן שהאישה הקדם-אגורפובית תצא מביתה אל הקניון. המקום עמוס וקשה למצוא בו חניה. רמת הלחץ שלה עולה. המחשבות על פגיעותה המעסיקות אותה מאז החוויה הלא נעימה שעברה צפות אל פני השטח ומגבירות את חרדתה. קצב ליבה מואץ. נשימותיה הופכות מהירות ורדודות. היא חשה ליבה מאיץ ותוהה אם היא חווה כעת התקף לב. והמחשבה הזו מעוררת עוד חרדה. נשימותיה הופכות רדודות יותר ורמת דו-תחמוצת הפחמן בדמה עולה. הפחד גורם להאצה נוספת בקצב הלב שלה.

פוף! לולאת היזון חוזר חיובית. החרדה הופכת עד מהרה לפניקה, שבה שולטת מערכת אחר במוח, שנועדה להתמודדות עם האיומים החריפים ביותר ועלולה להתעורר כתוצאה מפחד רב מדי. הלומת חרדה מכל התסמינים האלו האישה חשה לחדר המיון ואחרי המתנה חרדה נבדקים תפקודי הלב שלה. תפקוד הלב שלה נמצא תקין, אך היא לא מוצאת מנוחה.

אגורפוביה ממש נוצרת בעקבות לולאת היזון חוזר נוספת. בפעם הבאה שבה היא צריכה ללכת לקניון, הקדם-אגורפובית מתמלאת חרדה נוכח זיכרון הפעם הקודמת. אך היא יוצאת בכל זאת. בדרך, היא עשויה לחוש את הולם ליבה. תחושה זו יוצרת מעגל נוסף של חרדה ודאגה. מחשש להופעת הפניקה, היא מוותרת על הקניון המלחיץ ושבה הביתה. אולם עתה, מערכות החרדה במוחה רושמות בפניהן שהיא נמלטה מהקניון ומסיקות מכך שהמסע לשם היה מסוכן מאוד. מערכות החרדה שלנו הן מעשיות מאוד. הן מניחות כי אם ברחת ממשהו, הרי שהוא מסוכן. עובדה שברחת.

עתה הקניון מתוייג כ"מסוכן מדי להתקרב אליו" (או שהאגורפובית בהתהוות תייגה את עצמה כ"שבירה מכדי להתקרב לקניון"). בשלב זה המצב עדיין לא הרחיק לכת ולא גורם לה לבעיה ממשית. יש עוד מקומות לקניות. אבל אולי המרכול הקרוב דומה דיו לקניון ומעורר תגובה דומה? אז עכשיו גם המרכול נמצא באותה קטגוריה. ואז זו החנות שבקצה הרחוב. ואז האוטובוסים, והמוניות ועד מהרה זה כל מקום אפשרי. בסופו של דבר האגורפובית תפחד אפילו מביתה שלה, והייתה נמלטת ממנו אם הייתה יכולה. אבל היא לא יכולה. וכך היא תקועה בביתה. הבריחה המבוהלת מכל מקום הופכת כל מקום למעורר בהלה. כל נסיגה בעקבות חרדה מצמצמת את האני, ומרחיבה את העולם ההופך מסוכן יותר ויותר.

https://www.youtube.com/watch?v=TvhykWqMdaw

מערכות רבות של פעולת גומלין בין מוח, גוף וחברה העשויות להילכד בלולאת היזון חוזר חיובי. אנשים דיכאוניים, מוכי אבל ויגון עלולים להתחיל לחוות תחושה שהם חסרי ערך ונטל על סביבתם. תחושה זו תגרום להם להתרחק מחברים ומשפחה. ההתרחקות תגביר את תחושת הבדידות ותעצים את המועקה ואת תחושת אבדן הערך. הם יתרחקו יותר יותר ודיכאונם יסתחרר ויתעצם.

מה שלא הורג אותך, לא בהכרח מחשל אותך. אצל מי שחווה פגיעה טראומטית בנקודה מסוימת בחייו, מחשבון השליטה עשוי להשתנות באופן שדווקא יגדיל את הסבירות לפגיעה נוספת ולא יפחית אותה. זה קורה לעתים קרובות אצל אנשים שבילדותם או בנערותם סבלו התעללות. הם הופכים למבוגרים חרדתיים ונוחים להיעלב, גופם כפוף ומכווץ בתנוחת התגוננות והם נמנעים מיצירת קשר עין ישיר, מחשש שמישהו יפרש זאת כקריאת תיגר למאבק שליטה.

הנזק שגרמה ההתעללות (ירידה במעמד ובביטחון העצמי) עלול להימשך גם הרבה אחרי שההתעללות הסתיימה. במקרים קלים, הצעירים המושפלים מתבגרים, מבשילים ועוברים למקום חדש ומצליח יותר. בחייהם. אך מודעותם לשינוי אינה מלאה. ההתאמות הגופניות למציאות הקודמת נותרות בעינן, אף שכעת הן אינן מועילות והם מפגינים חוסר ביטחון ומתח מעבר לנדרש. במקרים מורכבים יותר, הרגל הנחת הכפיפות הופך אותם מתוחים ומהוססים יותר מהנדרש, ובנוסף היציבה הכנועה שלהם ממשיכה למשוך תשומת לב שלילית מצד קומץ הבריונים המתעללים — בדרך כלל כאלו שזכו לפחות הצלחה בחייהם — שנותרו כאלו גם בבגרותם. במצבים כאלו, התוצאות הנפשיות של ההתעללות מן העבר מגבירות את הסבירות להמשך ההתעללות בהווה (זה לא חייב להיות כך, כמובן. המצב עשוי להשתנות בעקבות התבגרות, שינוי מקום המגורים, רכישת השכלה או שיפור במעמד החברתי).

הזדקפו, התקוממו

יש אנשים שסובלים התעללות משום שהם חלשים יותר מבחינה גופנית מהמתעלל ולכן אינם יכולים להתגונן. זו אחת הסיבות הנפוצות למעשי בריונות בין ילדים. ילד בן שש, ולו גם קשוח מאוד, אינו יכול להתמודד עם ילד בן תשע. הפערים הגופניים מצטמצמים מאוד בבגרות, עם ההתייצבות והאיזון בכוח הפיזי (למעט הפער בין גברים לנשים, שכן רוב הגברים גדולים וחזקים יותר, במיוחד בפלג הגוף העליון). נוסף על כך, עונשים חמורים הרבה יותר מוטלים על מבוגרים המתעקשים להמשיך להטיל את חתיתם בכוח הזרוע.

יש גם לא מעט אנשים שהופכים קרבנות למעשי בריונות לא משום שאינם יכולים להילחם אלא משום שהם מסרבים להגן על עצמם. התופעה הזו אופיינית לבעלי מזג חומל, הנוטה להקרבה עצמית, ובמיוחד אם הם גם רוויים רגשות שליליים ונוהגים להשמיע קולות יבבה המעניקים סיפוק לבריון הסדיסטי המתעלל בהם (למשל, מחקרים מראים שילדים בכייניים סובלים יותר מהתעללות). סוג אחר של אנשים המועדים להיות קרבנות התעללות הם אלו שמסיבות כאלו ואחרות החליטו שכל גילוי תוקפנות, לרבות הבעת כעס, הוא דבר פסול מוסרית. היו לי מטופלים שגילו רגישות קיצונית לשתלטנות קטנונית או לתחרותיות תוקפנית מדי ודיכאו בעצמם כל רגש שעשוי היה לדעתם להתפתח להתנהגות כזו. לעתים קרובות היו אלו אנשים שגדלו תחת אב רודני הנתון להתפרצויות זעם. אך כוחות הנפש לעולם אינם חד-ערכיים. הכוחות הקדמוניים הללו, כעס ותוקפנות, שיש להם פוטנציאל מחריד לחולל מעשי אכזריות, מאוזנים ביכולת הטמונה באותם כוחות גם להתנגד לדיכוי, לומר אמת בתקיפות ולנוע קדימה בהחלטיות בתקופות של מאבק, אי וודאות וסכנה.

כשהיכולת להגיב בתוקפנות כבולה בכתונת-כפייה צרה מדי של מוסריות, אנשים רחומים ונוטים להקרבה עצמית (שהם גם תמימים וקלים לניצול) אינם יכולים לגייס בתוכם את הזעם הצודק והמוצדק הנדרש להגן על עצמם. אם אתה יכול לנשוך, קרוב לוודאי שלא תצטרך לנשוך. הפגנה מיומנת של היכולת להגיב בתוקפנות ובאלימות אינה מגבירה את הסבירות שיהיה צורך בהם אלא דווקא מפחיתה אותה. כשאתם אומרים "לא!" בשלב מוקדם במעגל דכאני ואתם אכן מתכוונים למה שאתם אומרים (כלומר, אתם מסרבים באופן חד משמעי ומוכנים לגבות את הסירוב בפעולה), אתם מגבילים את תחום הפעולה של הגורם המדכא ומותירים אותו תחום ומוגבל. העריצות מתפשטת תמיד כדי למלא את החלל שמתאפשר לה. מי שמסרב להגיב באופן הולם כדי להגן על שטחו חושף את עצמו לניצול והתעללות ממש כמו אלו שבאמת אינם יכולים להגן על זכויותיהם בשל חוסר יכולת או יחסי כוחות המוטים במובהק כנגדם.

אנשים תמימים ובלתי מזיקים תופשים את המציאות ופועלים בדרך כלל לאור כמה הנחות פשטניות: "בני האדם טובים מיסודם"; "אף אחד לא באמת רוצה לפגוע באף אחד"; "האיום בהפעלת כוח, ולבטח השימוש בו, אם גופנית ואם אחרת, הוא דבר פסול." הקלישאות הללו קורסות — וגרוע מכך — במפגש הראשון עם רשע ממשי. וב"גרוע מכך" כוונתי לכך שאמונות תמימות עשויות להיות הזמנה לניצול, משום שאלו שכוונתם רעה התמחו בזיהוי טרף קל בדמות אנשים תמימים המחזיקים באמונות כאלו. במצב כזה הנחות היסוד המכחישות קיומו של זדון בעולם צריכות לעבור שידוד מערכות. במסגרת טיפולית אני נוהג להציב מראה בפני מטופלים שמאמינים שאנשים טובים אינם כועסים ומשקף להם את המציאות הבוטה של רגשות הטינה החריפים המפעפעים בהם עצמם.

אף אחד לא נהנה כשרודים בו, אך אנשים נוטים להשלים עם התנהגות כזו לעתים תכופות ולמשך זמן רב מדי. משום כך, אני מאלץ את מטופליי להבחין ברגשות הטינה שבתוכם ולהכיר, בשלב ראשון, שרגשות אלו הם בעצם כעס, ובהמשך בכך שזהו סימן שצריך לומר משהו או לעשות משהו (ולו מפני שזהו גם צו הכנות). פעולות כאלה, כך אני מראה להם, הן חלק מהכוח שמרסן את העריצות — ברמת החברה וברמת הפרט. מערכות ביורוקרטיות רבות הן בית לרודנים קטנים, היוצרים כללים והליכים לא נחוצים רק כדי לבטא ולשריין את כוחם. הם יוצרים סביבם אגנים נסתרים של טינה, שאם יבואו לידי ביטוי יוכלו להגביל את ביטוייו של כוח פתולוגי זה. נכונותו של הפרט לעמוד על שלו (או שלה) מגינה על הכלל מהשחתת החברה.

אנשים תמימים מזדעזעים עד עמקי נשמתם כשהם מגלים את הזעם שבתוכם. דוגמה מובהקת לזעזוע כזה היא הפגיעות של חיילים חדשים להלם קרב, המתרחש לעתים קרובות לא בגלל משהו שקרה להם, אלא פעמים רבות בגלל משהו שהם עוללו. בתנאי קרב קיצוניים הם מגלים שהם יכולים לנהוג כמפלצות והגילוי משבש את כל עולמם. ואין בכך כל פלא. הם הניחו שכל מבצעי הפשעים האיומים בהיסטוריה היו בני אדם שונים מהם לחלוטין. ייתכן מעולם לא היו מסוגלים לדמיין שיש בתוכם יכולת לדכא ולהתעלל (ואולי גם לא הכירו את יכולתם להיות תקיפים ומצליחים). היו לי מטופלים שהתכווצו באימה במשך שנים לזיכרון הבעת הזדון על פניהם של האנשים שתקפו אותם. תגובות כאלו אופייניות לאנשים שגדלו במשפחות מגוננות יתר על המידה, שבהן שום דבר רע לא התקיים והכל היה נפלא כמו באגדות (וחסר לך שלא).

כאשר מגיעה ההתפכחות — כשאנשים תמימים-לשעבר מזהים בתוך עצמם את זרעי הרוע והמפלצתיות, ומסוגלים לראות את עצמם כמסוכנים (באופן פוטנציאלי, לפחות), רמת הפחד שלהם פוחתת. הם מפתחים כבוד עצמי. ואז, אולי, הם מתחילים להתנגד לדיכוי. הם מבינים עתה שיש בהם יכולת להתמודד עם דבר נורא, משום שגם הם נוראים. הם מבינים שהם יכולים ואף חייבים לקום כנגד הדיכוי, משום שאם יבליגו וימשיכו להזין את טינתם, היא תהפוך למשאלה האיומה ביותר שלהם. בניסוח אחר: אין הרבה הבדל בין היכולת לחולל הרס וחורבן לאופי חזק. זהו אחד הלקחים הקשים ביותר בחיים.

אולי אתם מפסידנים. ואולי אתם לא — אבל אם אתם כן, אתם לא חייבים להמשיך להיות כאלה. אולי יש לכם רק הרגלים רעים. אולי אתם פשוט אוסף של הרגלים איומים. אף על פי כן, גם אם הרווחתם ביושר את מעמדכם העלוב — הייתם ילדים לא מקובלים, או שהתעללו בכם בבית או בבית הספר — אין בכך הכרח גם במצבכם העכשווי. אם אתם קורסים תמיד אל דפוס התנהגות של לובסטר מובס, אנשים בסביבכם ימשיכו להתייחס אליכם כאל בעלי מעמד נחות. המחשבון הקדמון במוחכם — זה המשותף לכם ולסרטנים — יקצוב לכם סרוטונין במשורה. אתם תהיו מאושרים פחות, וחרדים ועצובים יותר. קרוב לוודאי שתיסוגו לאחור במקום לעמוד על שלכם. מצב זה יקטין את הסבירות לכך שתמצאו מגורים בשכונה טובה, שתיהנו ממשאבים איכותיים או שתמצאו בני זוג בריאים ונחשקים. בעולמכם שכולו עתיד לא בטוח, תחיו למען ההווה בלבד והסבירות שתתפתו לסמים ולאלכוהול תגדל. במקביל, תהיו חשופים יותר גם למחלות לב, לסרטן ולשיטיון. בסך הכול, זה פשוט לא טוב.

הנסיבות משתנות, וגם אתם יכולים להשתנות. מעגלי היזון חוזר חיובי המוסיפים השפעה על השפעה יכולים להסתחרר במערבולת שלילית, אך גם יכולים לקדם אתכם. זהו הלקח האחר, האופטימי יותר, מחוק פרייס ומעקרון התפלגות העושר של פארטו: מי שמתחיל להשיג, כנראה שישיג יותר. חלק מהלולאות המתרוממות האלו יכולות להתרחש בתוך המרחב הפרטי והסובייקטיבי שבתוכך. שינוי בשפת הגוף הוא דוגמה חשובה. נבדקים במחקר, שהתבקשו להניע את שרירי הפנים כך שייראו עצובים, גם הרגישו עצובים יותר. נבדקים שנתבקשו להעמיד פנים שהם שמחים, דיווחו על תחושת שמחה מוגברת. רגש הוא גם ביטוי גופני וניתן להעצימו (או למתנו) באמצעות ביטויו הגופני.

שינוי בשפת הגוף מפעיל גם מעגלי היזון חיובי הנוגעים גם למרחב החברתי שאותו אתם חולקים עם אחרים. אם תאמצו יציבה שפופה בכתפיים כפופות קדימה, בחזה מכונס ועם הראש מופנה כלפי מטה, תיראו מובסים וחסרי ישע (ומוגנים, להלכה, מפני מתקפה מאחור) — וגם תחושו קטנים, מובסים וחסרי ישע. וגם אחרים יתרשמו כך מכם. אנשים, ממש כמו לובסטרים, אומדים זה את זה גם לפי יציבתם. אם תיראו מובסים, אנשים יתייחסו אליכם כאילו הובסתם. אם תיישרו גו, אנשים יתחילו להתייחס אליכם אחרת.

אתם יכולים לטעון: יש למטה. להיות למטה זה דבר אמיתי. לא מספיק לשנות יציבה כדי לשנות משהו מקובע. אם אתה בדרגה עשר ואתה זוקפים את עצמך כאילו אתה שליט, רק תמשוך אליך מישהו שירצה להשפיל אותך שוב. זו ביקורת הוגנת למדי, אבל עמידה זקופה, עם כתפיים משוכות לאחור אינה עניין גופני בלבד, משום שאתם אינכם גוף בלבד, אתם גם נפש (פְּסִיכֶה). אפשר לומר, נניח.

זקיפות קומה גופנית מרמזת וגם מעוררת את ודורשת הזדקפות מטפיזית. פירושה שקיבלתם עליכם מרצון את עול הקיום. מערכת העצבים מגיבה באופן שונה לחלוטין כשאתם ניצבים מרצונכם אל מול דרישות החיים. זה אומר, שאתם נענים לאתגר במקום להתכדר בציפייה לאסון. אתם רואים את הר הזהב שצבר הדרקון במקום להתכווץ באימה מהמחשבה על כך שיש דרקון. זקיפותכם משדרת שאתם צועדים בבטחה כדי לכבוש את מקומכם בהיררכיית השליטה, לתפוס את הטריטוריה שלכם, להפגין את נכונותכם להגן, להרחיב ולשנות אותה. כל זה קורה, מעשית או סמלית, כהיערכות מחדש, גופנית או מושגית.

עמידה זקופה בכתפיים משוכות לאחור משמעה קבלת האחריות הנוראה של החיים בעיניים פקוחות לרווחה. משמעה שהחלטתם מרצונכם להפוך את הכאוס של האפשרי למציאות של סדר שראוי לחיות בו. זקיפות קומה פירושה שהכרתם ואימצתם במודע את נטל השבריריות ואתם נכונים להותיר מאחור את גן העדן החף ממודעות של הילדות, שבה סופיותם של החיים וּודאותו של המוות מובנים רק במעורפל. עמידה זקופה פירושה הנכונות להקריב את הקרבנות הנדרשים כדי ליצור מציאות פורה ובעלת משמעות. כלומר, בלשון התנ"ך, לעשות את הטוב בעיני אלוהים.

עמידה זקופה בכתפיים משוכות לאחור משמעה לבנות את התיבה שתגן על העולם מפני המבול. פירושו לנחות את בני עמך במדבר אחרי שיצאו מעבדות לחירות. זו היציאה מנוחות ביתך וארצך כדי לשאת דברי נבואה ותוכחה באוזני אלו שיתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם. פירושו להשליך מפניך סדר דברים נוקשה, מאובן ורודני אל תוך הכאוס שממנו בא; משמעותו להתמודד עם אי הוודאות ולכונן אחריו סדר פורה, משמעותי וטוב יותר.

לשם כך עליכם להקדיש תשומת לב ליציבה שלכם. אל תימרחו ואל תשתופפו. אמרו את מה שאתם חושבים. בטאו את מאווייכם, כאילו זו זכותכם המלאה — לפחות כמו של כל אדם אחר. הלכו זקופים והביטו ישר בעיניים. אל תחששו להיות מסוכנים. עודדו את הסרוטונין לזרום בשפע אל תוך הנתיבים העצביים שלכם.

אנשים אחרים, וגם אתם, יתחילו להניח שאתם בעלי כישורים ויכולת (ולמצער, לא יקבלו מיד את המסקנה ההפוכה). התגובה החיובית מן הסביבה תפחית את רמת החרדה שלכם. תגלו שקל יותר להבחין ברמזים החברתיים הדקים שאנשים מעבירים זה לזה. שיחתכם תהפוך קולחת יותר ונגועה פחות בשתיקות מביכות. סיכוייכם לפגוש אנשים, לשתף פעולה ולהרשים אותם יגדלו וילכו. ולא רק שתגדילו את הסיכוי שדברים טובים יקרו לכם, אתם גם תרגישו טוב יותר ביחס אליהם כשהם יקרו.

מחוּזָקים ומעוּדָדים תוכלו עתה לבחור בקיום ולפעול לקידומו ולשיפורו. תיעשו לאדם המסוגל להמשיך לעמוד גם כשאדם אהוב חלה, גם כשהורה עבר מן העולם, ולאפשר לאחרים למצוא בכם כוח גם במקום שבו היה היאוש עלול להציף אותם. מחוזקים, תוכלו לצאת למסע חייכם, עמוד הענן לפניכם, וללכת בעקבות גורלכם. ואז אולי יהיה די במשמעות שהענקתם לחייכם, כדי לדחוק את השפעתו המשחיתה של הייאוש.

אז תוכלו לקבל עליכם את הנטל הנורא של העולם ולמצוא בו אושר.

חפשו השראה בלובסטר המנצח, עם 350 מיליון שנים של חכמה מעשית. הזדקפו, ישרו כתפיים לאחור.

***

הוצאת שיבולת, מיזם משותף של הוצאת סלע מאיר וקרן תקווה תוציא בכל שנה תריסר ספרי הגות שירחיבו את יריעת ההגות השמרנית באמירה ברורה על כלכלה, חברה, לאומיות, עוני, פמיניזם, תרבות, משפט וסביבה.
מנויי אתר 'מידה' יוכלו להנות מהנחה מיוחדת של 100 ש"ח ברכישת ספרי 'שיבולת'+ מנוי לכתב העת 'השילוח'
לחצו על הקישור לפרטים נוספים

https://www.youtube.com/watch?v=K566Zg9D6xw