העשור האבוד: אחרי שנכשל בירושלים, ברקת מנסה לכבוש את הליכוד

ניר ברקת יסיים בקרוב עשר שנים בראשות עיריית ירושלים, וזה הזמן לבדוק כיצד נראית בירת ישראל לאחר שתי קדנציות רצופות של ברקת בתפקיד ולפני שהוא פונה אל זירת הפוליטיקה הארצית.

אתחיל בשאלה המכרעת: כיצד ניתן להסביר את הפער שבין תדמית של ראש עירייה מצליח אותה מייחסים לניר ברקת לא מעט אנשים, לבין כישלון בנתון הבסיסי ביותר במדידת הצלחתו של ראש עיר, קרי שיעורי ההגירה של ירושלים בתקופתו?

לגבי דבר אחד אין ויכוח: עיר שתושביה נוטשים אותה בהיקף כה נרחב היא עיר שהעומד בראשה נכשל כישלון חרוץ. העובדות הקשוחות ביחס למאזן ההגירה בירושלים חסרות רחמים והן אינן מתחשבות בתעמולה: בתקופת ברקת ירושלים ממשיכה להינטש על ידי תושביה היהודיים בצורה דרמטית, ובקצב המסכן את עתידה כעיר יהודית וציונית.

הפער הזה שבין תדמית למציאות הוא הסיפור של ניר ברקת, ולא רק ביחס למידת הצלחתו בירושלים. בנתונים שאביא להלן, אראה כי בתום עשר שנות כהונה כראש עירייה ברקת מותיר את ירושלים במצב קשה עד אנוש.

כבר לא ציונית

בחודש פברואר של השנה שעברה פרסמתי כתבה באתר זה תחת הכותרת "ירושלים כבר לא ציונית", בה הראיתי בנתונים קשיחים שעד שנת 2014, הרוב היהודי בירושלים המשיך להישחק בהתמדה, כמו גם הדמוגרפיה של הציבור היהודי הלא-חרדי.

במילים אחרות, הנתונים מצביעים על כך שניר ברקת נכשל בשני האתגרים המרכזיים שלו. כעת, על סף סיום עשור ש כהונה בראשות העירייה, המצב רק החמיר.

בין השנים 2011 ל-2017 איבדה האוכלוסייה היהודית בירושלים בין 45 ל- 50 אלף יהודים. למעשה, נטישת העיר על ידי יהודים בתקופת ברקת היא תופעה כה דרמטית, עד שזאב אלקין, המכהן כשר לענייני ירושלים ומתמודד כיום על תפקיד ראש העירייה, אמר ביוני 2016: "הבעיה הדמוגרפית הגדולה אינה הילודה הטבעית, אלא הגירה שלילית מירושלים של האוכלוסייה היהודית".

באותה כתבה מ-2017 הראיתי כיצד הנתונים ביחס לדור הצעיר מבטאים עתיד בו ירושלים אינה יהודית ואינה ציונית. נתונים חדשים מעצימים את התבהלה.

ברקת נוהג להתגאות בעלייה בכמות התלמידים בבתי הספר הממלכתיים והממלכתיים דתיים יחד. בפוסט שהעלה בפייסבוק ביוני השנה הוא פרסם גרף המראה זאת וכתב: "המהפכה ממשיכה: גם ב-2018, החינוך הציוני בירושלים בצמיחה".

https://www.facebook.com/nir.barkat/photos/a.163572597082036/1501138549992094/?type=3&theater

מי שרואה רק את הגרף והטקסט של ברקת, מבין שהאוכלוסייה הציונית בירושלים בתנופה ויש מהפך דמוגרפי, אך המציאות מראה תמונה אחרת וקשה. מה שאין בגרף של ברקת הם הנתונים הבאים: באותה תקופה עלתה כמות התלמידים בחינוך הערבי בכ-30,000 תלמידים ובחינוך החרדי בכ-16,000, עליה של יותר ביותר מפי 7 מזאת של החינוך הציוני.

אם מעיינים ביחס שבין החינוך היהודי לערבי, הרי שבערבי כמות התלמידים עלתה בצורה דרמטית (חלק מהעלייה הוא גם בשל מעבר לבתי ספר רשמיים), ונכון ל-2017 החינוך העברי היווה בכמותו רק כרבע מכלל התלמידים בירושלים. המשמעות העתידית של הנתונים הללו ברורה.

הפער שבין הגרפים הוא הדגמה חשובה לפער שבין מה שמשווק ברקת לבין המציאות המדאיגה. אך אלה לא רק הנתונים הקשים ביחס למערכת החינוך. אחד האתגרים המרכזיים של כל עירייה והעומד בראשה הוא לספק שירותי ניקיון טובים לעיר ולתושביה. ובכן, לפני כחמישה חודשים הוכרזה ירושלים כעיר המטונפת ביותר בישראל, בפער רב מהבאה אחריה, בני ברק.

המבקרים הרבים בירושלים פוקדים את מתחם התחנה, את השוק או את העיר העתיקה, אך אלו תופסים שבריר של אחוז מהמרחב העירוני של ירושלים המורכב משכונות ענק. מי שמכיר את העיר בכללותה יודע עד כמה מצב שירותי הניקיון הוא בכי רע, והוא רק חלק מהתמונה הכוללת העגומה.

כך למשל, בדירוג הערים הטובות בישראל, שבוחן מגוון פרמטרים של איכות חיים ופורסם באוקטובר 2017, דורגה ירושלים רק במקום ה- 27. בנובמבר 2016 פורסם מדד הדירוג החברתי-כלכלי של הלמ"ס שהראה "ירושלים ענייה יותר", שהציגה תוך חמש שנים ירידה מהאשכול הרביעי לשלישי – מתחת לנתיבות, אופקים וקריית מלאכי. כל זה התרחש במקביל לחלק הארי של כהונת ברקת.

חטא היחצנות

אין דרך לנצח את הנתונים הקרים: לאחר עשור של ברקת כראש עיריית ירושלים, היהודים נוטשים את העיר בהמוניהם, הדמוגרפיה היהודית והציונית בשחיקה מתמדת, הרכב התלמידים במערכת החינוך מדאיג ביותר ביחס לעתידה כעיר יהודית וציונית, והעיר הידרדרה מכל בחינה כלכלית ובאיכות החיים.

מדובר בכישלון מהדהד שהיה צריך לגרום לברקת לארוז את חפציו ולשוב לחייו הפרטיים. אז מדוע למרות המציאות הקשה והחמורה הזאת התדמית ממנה הוא נהנה הפוכה? התשובה היא שניר ברקת הוא יח"צן בחסד, וזהו גם החטא הגדול ביותר שלו כלפי ירושלים ותושביה.

יש הטוענים להגנתו של ברקת כי כנראה שאי אפשר לנצח את המגמות הדמוגרפיות והכלכליות של ירושלים, שהן עמוקות וחזקות מכל ראש עירייה. בנוסף, הקפאת הבנייה בתקופת אובמה נתנה אותותיה בדמוגרפיה, כי היא יצרה מחסור בדיור עבור תושבי ירושלים היהודים.

יש בטענה זו מן האמת, אך אם ירושלים הייתה באמת חשובה לברקת, לאור המצב הזה הוא היה צריך לגייס את כל כוחותיו למען העיר, ולא להפוך אוותה למקפצה לקריירה בפוליטיקה הארצית. שנית, במצב כזה ברקת היה צריך לגלות יושרה בסיסית ואחריות ולהכריז קבל עם ועולם, שמצבה של ירושלים קשה ושאין לו הכלים המתאימים להתמודד אתו.

אך מה שברקת עשה הוא לא פחות ממופע של הפקרות לאומית. ברקת יצר מצג שווא בהצגת הכישלון הקולוסלי שלו כהצלחה, הרדים את קברניטי המדינה ואזרחיה ביחס למצבה הקשה של עיר הבירה, ובכך רק הביא להחמרתו.

ימין או שמאל?

מבחינה פוליטית, כיום מוכר ניר ברקת כאיש ימין, אך האם גם כאן מדובר בתדמית או במציאות? הבה נבחן את ההיסטוריה הקרובה.

בפברואר 2006 הצטרף ברקת למפלגת 'קדימה', שהוקמה על חורבות גוש קטיף וצפון השומרון. בסיור עם שמעון פרס בירושלים, כחלק מהבחירות בהן התמודד פרס מטעם המפלגה,  אמר ברקת כי "זה כבוד גדול לארח אותו בירושלים. קדימה היא שילוב נהדר שהעם חיכה לו הרבה זמן. היה לי קל להצטרף לחשיבה של אנשי המפלגה". חודש קודם לכן מינה אהוד אולמרט, אז יו"ר 'קדימה' ומועמדה לראשות הממשלה בבחירות 2006, את ניר ברקת לראש מטה המפלגה בירושלים.

היום ברקת בן 59, אז הוא היה בן 46. מה יכול לגרום לאדם בשלהי העשור החמישי של חייו להפוך מאיש שמאל לאיש ימין? לא ברור. שאלה זו מתחדדת יותר לאור העובדה שמאז ועד היום לא התרחש שום אירוע מדיני או ביטחוני דרמטי המביא לשינוי עמדות כה משמעותי.

ירושלמים רבים שתמכו בברקת כאשר התמודד לראשונה נחלו אכזבה מכך שעסק בקדנציה הקודמת בעיקר ביחסי ציבור, אך לא עשה את העבודה האמיתית של ראש עירייה. בשל הכישלון הזה, בבחירות המקומיות שהתקיימו ב- 2013 נרשמה התלבטות בקרב אנשי הליכוד בעיר אם לתמוך בו. ובשיחה איתו הצטדק ברקת ואמר בערך כך: "בקדנציה הראשונה עסקתי במיתוג, בקדנציה הבאה ננצל את המיתוג לטובת העיר".

אלא שגם כאן ציפתה לנו אכזבה מרה. בתוך שנתיים לאחר שנבחר החליט ברקת לממש את המיתוג לטובת החלטתו להתמודד במישור הארצי בליכוד, ועל-כן השקיע משאבי זמן ואנרגיה בקידומו האישי במפלגה ולא בעיר.

הקמפיינים של ברקת בירושלים התבססו על שיווקו כמי שידאג לציבור הלא-חרדי בירושלים, אלא שמרגע שפנה למישור הפוליטי הארצי הפנה עורף גם להתחייבות היסודית הזאת וביצע מהלכים כמו הסכם עם החרדים על חלוקה דמוגרפית של העיר.

גם בהחלטתו שלא להתמודד שוב על ראשות העירייה גילה ברקת חוסר אחריות משווע כלפי ירושלים ותושביה. במשך זמן רב הוא השהה את ההחלטה הסופית, ורק לקראת סוף חודש מרץ השנה הודיע שלא יתמודד פעם שלישית. צעד זה גרם לכך שמתמודדים פוטנציאליים מוכשרים נשארו מחוץ למרוץ בשל ההודעה המאוחרת.

העולם הוא פלטפורמה

דוגמה נוספת לגמישות הפוליטית שגילה ברקת הייתה בדצמבר 2011,  אז יזם תוכנית לחלוקת ירושלים. זה היה בשלב שהפוליטיקה הארצית לא עניינה אותו. והנה, בפברואר 2016 ברקת תקף את בוז'י הרצוג שהציע, פחות או יותר, אותה תוכנית בדיוק. אז כבר היה ברקת עם הפנים ימינה לליכוד.

לפני כחודש יצא ברקת עם תוכנית נועזת נוספת בה קרא להוציא את אונר"א מירושלים. "נמשיך עם המגמה הברוכה של פיתוח ירושלים כעיר מאוחדת", אמר ברקת. אך אף אחד לא שאל מדוע הוא נזכר לעשות זאת לאחר עשור שלם בראשות העיר, ורק אחרי שנושא אונר"א עלה לסדר היום הציבורי בעקבות החלטת טראמפ לקצץ את המימון לארגון ופרסומים כמו ספרם החדש של עדי שוורץ ועינת וילף, 'מלחמת זכות השיבה'.

https://www.facebook.com/nir.barkat/videos/266084260588684/

שתי הדוגמאות הללו מראות את עוצמת מהותו היחצנית של ברקת: המיתוג הוא לא הדרך להשגת הישגים, המיתוג הוא הכל, הוא המהות.

לפני מספר חודשים סיפר  לי פעיל ירושלמי על שיחה שניהל עם ברקת בנוגע לאראל מרגלית, תאומו העשיר של ברקת שניסה להתמודד על ראשות מפלגת העבודה אך נכשל. ברקת הסביר לפעיל כי כישלונו של מרגלית נבע מהעובדה שלא בחר בפלטפורמה הנכונה. וזאת התשובה הכי מדויקת מפיו של ברקת עצמו: הליכוד הוא פלטפורמה, הימין הוא פלטפורמה, ותפקידה היחיד הוא להביא את ברקת לעמדת כוח נוספות על אף הכישלונות.

היחצנות היא המהות

אם כן ניתן לראות כי ישנו קשר הדוק בין המהפך המוזר של ברקת משמאל לימין ובין כהונתו כראש עיריית ירושלים. יש בכך גם משום אזהרה למחנה הימין שצריך לשאול את עצמו:  עד כמה אפשר להאמין לניר ברקת? לשאלה הזאת משמעות רבה, במיוחד כאשר נראה כי ברקת פועל לכבוש את ראשות תנועת הליכוד כשהוא מלווה בשלל יועצים ומקורבים.

כל פעולותיו והצהרותיו של ברקת במשך עשר שנים בהן כיהן בתפקיד ציבורי בכיר מעלות את החשש שהוא אינו מחזיק בעמדות אמיתיות כלשהן. במקום זאת, ברקת מתפעל מכונת יחסי ציבור משומנת שמשווקת את מה שמשרת את מטרותיו באותו רגע.

לא ברור אם יש משהו אמיתי מתחת למעטה היח"צ, וכאן טמון המלכוד למחנה הלאומי. כאשר אדם ללא שורשים בימין שכולו מהות יחצנית יגיע לעמדות הכוח המשמעותיות בפוליטיקה הארצית, זאת עלולה להיות טעות דרמטית.