בית הדין האירופאי לזכויות אדם פסק כי דיון על מקורות האסלאם ודמותו של מוחמד הוא "מחוץ לשיח הציבורי"
בספרו המטריד 'כניעה' שראה אור לפני כשלוש שנים, דמיין הסופר הצרפתי מישל וולבק צרפת עתידית בה האסאלמיסטים צוברים כוח פוליטי ומתכוונים לבנות מחדש את החברה על פי חוקי הדין האסלאמי – השריעה. על פי עלילת הספר, האליטות הישנות בצרפת מסכימות להצטרף למהלך, לא מפני שהן מתלהבות במיוחד מתורתו של מוחמד, אלא בגלל ריקנות רוחנית וחוסר תוחלת פוליטית. זאת בניגוד לאסלאם המתואר ככוח איתן, מלא אנרגיה ותאב שלטון.
ביום חמישי בשבוע שעבר, יבשת אירופה עשתה צעד גדול לקראת מימוש החזון הדיסטופי של וולבק, והיא אפילו לא נזקקה למערכת בחירות לשם כך. בית הדין האירופאי לזכויות אדם, הגוף שאמור לשמש כמגן האולטימטיבי של זכויות היסוד ביבשת, פסק כי ממשלות יכולות מעתה להשתיק ביקורת על נביא האסלאם מוחמד במקרה בה הביקורת הזו מאיימת על כללי הנימוס המקובלים בחברה, כפי שבית הדין מפרש אותם.
העובדות בתיק בו דן בית הדין היו פשוטות למדי. בשנת 2009, אזרחית אוסטרית בשם אליזבת סבדיץ'-וולף לימדה שני סמינרים בנושא האסלאם בהם דנו בין השאר בנישואיו של מוחמד לעאישה כאשר זו הייתה בת שש (ישנם היסטוריונים הסבורים שהנישואים לא מומשו עד אשר עאישה הייתה בת תשע או עשר).
כאשר נידון הנושא במהלך השיעור, סבדיץ' שאלה את המשתתפים בסמינר: "גבר בן חמישים ושש וילדה בת שש?…איך אפשר להגדיר את זה אחרת מפדופיליה?".
שנתיים לאחר מכן, בית משפט מחוזי קבע כי ההצהרה הזו "רמזה שלמוחמד היו נטיות פדופיליות", והרשיע את סבדיץ' "בהשפלה של דת". נגזר עליה קנס בסך 480 אירו בנוסף לעלויות המשפט. היא ערערה על פסק הדין, אך בית המשפט העליון באוסטריה השאיר את ההחלטה על כנה, והתיק התגלגל לבית הדין האירופאי.
פסיקתו הסופית של בית הדין לזכויות אדם היא מופת של כיפוף החוק על מנת להגיע לתוצאה הפוליטית הרצויה. הוא נפתח בנימה פסקנית אך מפוקפקת למדי הקובעת כי מדינות יכולות להגביל את חופש הביטוי באופן לגיטימי כאשר עולה חשש ל"אי-סובלנות דתית", כמו במקרה של סבדיץ'.
הוא ממשיך ומספר כי על אף שדבריה לגבי מוחמד היו מדויקים, הם הכילו רמיזה בנושא רגיש במיוחד ולפי בית הדין "לא תרמו לדיון הציבורי" בסוגיית נישואי ילדים. מאחר שסבדיץ' אינה סמכות בנושא העדפותיו המיניות של מוחמד, היה זה שגוי מצידה לייחס לו את תווית הפדופיל.
מסקנתו של בית הדין היא כי בתי הדין המקומיים באוסטריה "שקלו בזהירות את זכותה של העותרת לחופש ביטוי מול זכותם של אחרים להגנה על רגשותיהם הדתיים, ולמען שמירת השלום בחברה האוסטרית".
אירופה הכוזבת
שימו לב להנחה הסמויה בין כל המילים היפות האלה: בית הדין לזכויות אדם רומז כי עצם הדיון בהיסטוריה של דת האסלאם ובדמותו של מייסדה אינו נמצא במסגרת גבולות "הדיון הציבורי" הלגיטימי. בכך למעשה בית הדין נוטל עבור עצמו ועבור מדינות אירופה את הכוח להחליט על אילו נושאים מותר בכלל לדבר ובאיזה תנאים.
למרבה הצער, נראה שכרגע האליטות הליברליות של אירופה צועדות בכיוון רע מאוד, כאשר אותם חברי האליטה בטוחים שהם יכולים לכפות באמצעות בתי משפט את גבולות הדיון המותרים לגבי הגירה ומקומו של האסלאם באירופה.
כפי שנכתב ב"הצהרת פריז" עליה חתמו בשנה שעברה הוגים בולטים כמו רוג'ר סקרוטון, פייר מאן ורמי ברג, היבשת ההזויה והמתפוררת שיצרו האליטות, ואותה הם מתקשים לתחזק, היא "אירופה כוזבת":
אירופה כיום מבקשת לחזק עוד יותר את ההגבלות הקיימות על חופש הביטוי, שהוא ההתגלמות הטבעית של הזכות לחופש המחשבה. המטרה של הגבלות אלה אינה ביטויים גסים או מתקפות אחרות על ההגינות שבחיים הציבוריים. במקום זאת, המעמד השולט באירופה מנסה להגביל את חופש הביטוי הפוליטי. מנהיגים הנותנים לקול לאמת הלא נוחה על האסלאם ועל הגירה מובאים בפני שופטים. התקינות הפוליטית כופה טאבו כה חזק שכל אתגר לסטטוס קוו נחשב כדבר לא מקובל. אירופה הכוזבת אינה מעודדת תרבות של חירות"
ואכן, "אירופה הכוזבת" נשענת בעיקרה על שיגיון רוחני ואינטלקטואלי. לאלה העומדים בראשה אין כל אמת צרופה מלבד המשך האינטגרציה של אומות ושווקים. ולכן הם כה חוששים מביקורת על האסלאם: שיח תיאולוגי מעין זה, אפילו בצורתו הגולמית, מזכיר להם שלבני עמם יש עדיין אמיתות וערכים ממשיים המרכיבים את ליבת זהותם.
הנחמה היחידה ממקרים כמו פסק הדין של סבדיץ' היא שלאירופאים עצמם, בניגוד למרבית מנהיגיהם, ישנה עדיין תפיסה כלשהי של מהותה האמיתית של היבשת הישנה, אותה יבשת מפוארת שנבנתה על מורשת הנאורות. האירופאים עצמם עדיין כמהים לאמת, לטוב וליפה, למרות מאמצי המנהיגים לדכא אותם.
כאן טמון לדעתי גם הפגם בחזונו הפסימי של מישל וולבק. אירופה האמיתית עוד תשוב יום אחד, ולו בשל העובדה שלעולם לא ניתן לדכא לחלוטין את האמת. אף חברה מתורבתת בהיסטוריה לא הסכימה לאורך זמן לעמוד מנגד מול השתקה מבישה ושלילה עצמית, כפי שדורשים הצנזורים והבירוקרטים של בית הדין האירופאי.
סורהב אחמרי הוא סופר ועיתונאי איראני-אמריקני. בעבר שימש ככתב בכיר ב'וול סטריט ג'ורנל'. הטור התפרסם לראשונה במגזין 'קומנטרי'. מאנגלית: אמיר לוי
ואפשר להגיד הכל על היהדות
כדי לפגוע ביהודים הם לא צריכים לדבר על היהדות יש להם את מדינת היהודים. הימין הקיצוני והמוסלמים דוחקים את היהודים לישראל והשמאלנים יפי הנפש מנסים לחסל את המדינה. אנטישמיות תמיד הייתה גורם מאחד.
ואומרים…
וגם חכמי ישראל לאורך כל הדורות דיברו על בעייתיות בתנ"ך והציעו משמעויות סימליות ופרשנויות לארועים שהפשט שלהם בעייתי – והתייחסו בחומרה לקראים ולאלה שהתייחסו אך ורק לפשט.
העובדות במאמר נכונות אך הפסקה האחרונה הינה משאלת לב בלבד (של הכותב) ואין לה לצערי כל אחיזה במציאות…
אכן, והיסטורית הוא לא צודק בכלל, הרבה חברות דעכו ונמחקו כליל בעקבות ירידה למקומות הרבה פחות נמוכים מהשפל שהעולם המערבי הגיע אליו.
מבית המשפט של הגויים הללו בג״ץ שואב את ההשראה לפסקי הדין ההזויים שהוא חתום עליהם, כמו לארה אל קאסם לדוגמא.
בדיוק הפוך! בתי המשפט הללו שואבים את ההשראה מזה הישראלי שהוכיח לאליטות בכל העולם שאין צורך בבחירות, בכוח צבאי או מוסרי על מנת להמשיך ולשלוט בהמון הנבער.
והם מלמדים אותנו שאסור לסתום פיות לאומנים
ביה"ד צדק, גם לפי החק הישראלי:
|
פגיעה ברגשי דת- עברה לפי חק הענשין.
הנאשמת לא דברה אמת- לפי הפס"ד היא לא הוכיחה שמחמד היה פדופיל, שהרי אפשר שהנשואין בגיל צעיר היו לפי מנהג המקום, כפי שיצחק אבינו נשא את רבקה בהיותה בת 3 שנים (נ"מ לדינא: אסור גלוי טפח גוף אשה- החל מגיל 3 שנים).
לא היה בדברי הנאשמת ענין לצבור- לפי הפס"ד ולפי השכל הישר נשואי קטינה במאה ה-7 לא יכולים ללמד על כדאיות נשואי קטינים בימינו.
נא לבטל תגובה זאת . היא שגויה. כתבתי יעקב ורחל והנכון הוא יצחק ורבקה כבתגובתי הבאה.
בתעתיק מדוייק: עאא'שה.
בתעתיק פחות מדוייק: עאישה או עיישה.
אבל אעישה זה כבר שיבוש מוחלט; השם שלה בערבית מתחיל ב-ע' ולא ב-א'.
אני מסכים לגמרי עם הכתבה. חופש הביטוי הוא ערך עליון ושווה להלחם עליו ולהסתכן בשבילו. אסור להכנע לאיומי המוסלמים. אז אפשר להניח שאתר "מידה" בעד חופש הביטוי גם כאשר מדובר ב"פגיעה ברגשות הדת היהודית"? כי אם כבר חופש ביטוי, אז שיהיה לכולם. שיהיה מותר "להעליב" את מוחמד וגם לעשות מערכון עם תפילין בקוקיות.
רגע, אין ויכוח לגבי העובדות (בן 56 וילדה בת 6) אבל יש איסור לגבי הסקת המסקנות? קדושת חופש הדת מתעלה על חופש הביטוי. צביעות מקיר לקיר בנוסח בית הדין האירופי, הקרבת הציבור על מזבח האידאל השמימי המדומיין שלהם. סבל לשנים ארוכות מובטח.
התגובה המיידית לדבריה היא "שהם אמת גולמית", ומשם נוצרת תחושה לא נעימה שבית הדין משתיק את האמת (וייתכן בהחלט שזה נכון…). אבל! אם נביט רגע באותה אמת גולמית, אני מסכים עם המגיב "כף המאזניים"- אנחנו יכולים "לזקק" את האמת עד כדי אבסורד ולהגיד שגבר בן 56 וילדה בת 10 שנישאו לפני יותר מאלף שנה זה פדופיליה, אבל בלי להכיר את הסיפור- קל לראות המון הנחות סמויות פה שאינן בהכרח נכונות. ראשית, הנורמות החברתיות שונות היום לחלוטין (וטוב שכך!), אנחנו לא יודעים אם אכן קיימו יחסי מין בגיל כל כך מוקדם (אולי התחתנו "על הנייר" עד שהגיע לגיל הבשלות שהיה מקובל באותה תקופה?). המילה פדופיליה מקושרת אצלנו עם מחלת נפש, ושכך, המרצה האוסטרית חוטאת לאמת ומייצרת שיח שמריח רע מאוד… קל מאוד "לזקק אמת", לזרוק ניואנסים לפח, ולייצר כעס אצל אנשים…. אבל החוכמה האמיתית היא לקחת אחריות על הסביבה שלנו, וכן, גם כשהיא מוקפת במוסלמים שלא באים לה טוב בעין…. תרגילים מעין זה הם הלחם והמים של פייק ניוז….
** ב"מאה שנים של בדידות", מתאהב אאורליאנו באמרנטה הקטינה עד כלות (לא בטוח שזכרתי נכון את השמות). הם מתארסים כשהיא בת 9, וכולם פוחדים שהיא תעשה פדיחות של ילדות קטנות בטכס הנישואין. את שנותיהם הראשונות הם מעבירים בצורה אפלטונית לחלוטין- הוא מלמד אותה לקרוא ולכתוב, מדע, היסטוריה וכו'…. האם הוא פדופיל?
ניתן להציג את החלתת בית הדין כחכמה אם זה יוצג כהגנה על הציבור מזעם האיסלם… אבל אז בעצם "עברנו" את אותה "עבירה"… עדיף לשטוק. כך אירופה תיכבש בשקט.
הבעיה האמיתית היא שגם אלה שמלמדים על האיסלם וגם אלה ששופטים אותם אינם מודעים כלל למה הוא האיסלם, על כל סטיותיו ובעיותיו הפסיכיטריות. אם להיתחתן עם ילדה בת 6 זה לא פדופיליות, מה אתם חושבים על הנביא שליח אללה שמצץ את לשונו של הילד חוסיין בנו של בןדודו עלי? שהרי הנביא תרץ את סטיתו, כמו כל סטיותיו המיניות שהוצדקו על ידי האללה שהימציא, בתרוץ שהיה צריך לספק קצת רטיבות לילד שפיו היתיבש באקלים הקשה של מדברות ערב…כל מי שרוצה באמת להבין אם האיסלם הוא דת או הזיה פסיכוטית של סוציופט, רוצח סידרתי, שודד סידרתי, וסוטה מין, עם עוד המון מוזריות בהיתנהלותו, צריך ליקרא את סיפרו המאבחן של הפסיכיאטר שיינדלין:THE PEOPLE VS. MUHAMMAD