אקטיביזם משפטי בפעולה: ביהמ"ש מתעלם מן החוק בדיני משפחה ומזונות

נהוג לייחס את האקטיביזם השיפוטי בישראל בעיקר לשאלות חוקתיות או פוליטיות, המערבות סוגיות של זכויות אדם אל מול השלטונות. אלא שלאקטיביזם השיפוטי הפרוגרסיבי מוביל לעתים להשלכות דרמטיות גם על הפרט ועל חייו, כפי שלומדים על בשרם מדי יום מאות אלפי אבות גרושים אשר מחויבים לבדם בתשלום מזונות ללא כל חיוב של האם.

אולם בניגוד למה שהיה אפשר לחשוב, לא החוק הוא שקובע חבות מגדרית בדיני מזונות, אלא פסיקות בתי המשפט אשר מנוגדות לכתוב בו באופן מפורש. למעשה, בתי המשפט בישראל מסרבים באופן עיקש ליישם את הוראות החוק ותחת זאת פועלים כאוות נפשם.

בהתאם לחוק במדינת ישראל, דיני המזונות כפופים לדין האישי או הדתי של כל אדם, והחיוב במזונות קטינים נקבע לפי דתו של ההורה. כאשר מדובר בהורים יהודים, חובת המזונות נקבעת על פי הדין העברי או דין התורה, ולפי הדין השרעי במקרה של הורים מוסלמים. כך גם ביחס לדתות נוספות.

מצב זה הוביל לכך שחלק מההורים לא היו מחויבים במזונות ילדיהם הקטינים, ולכן ניסה המחוקק לתקן אותו. החוק לתיקון דיני משפחה ומזונות שעבר בשנת 1959, ("חוק התיקון") קבע כלל שיורי לפיו כל הורה שלא חל עליו חיוב במזונות בהתאם לדינו, בכל זאת יחויב לשלם מכוח חוק זה אשר מטיל את החיוב על שני ההורים. סעיף 3(ב) המתייחס לתחולתו של החוק קובע כך:

אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה"

בהמשך אף תוקן החוק באופן שמבהיר כי החובה חלה על שני ההורים באופן שווה בהתאם ליחס הכנסותיהם (סעיף 3א). נדמה שדברי המחוקק ברורים ופשוטים ובבסיסם עומד הרציונל ליצור שוויון ללא הבדל מגדרי. ובכל זאת מסתבר שבתי המשפט אינם מיישמים את התיקון הנכון והראוי שקבע המחוקק ועודם ממשיכים לפסוק מזונות באופן מגדרי ולא שוויוני .

הפוך על הפוך

על מה נסמכים בתי המשפט, ואיך בכלל ניתן לפסוק בניגוד לחוק מפורש? מסתבר כי השופטים בישראל בוחרים לפרש את חוק התיקון באופן שמצמצם את תחולתו על מנת שלא יחול על רוב האוכלוסייה, וזאת בניגוד גמור לכוונתו המפורשת של המחוקק.

כך למשל , בפסק דין פורטוגז שניתן ב-1982 בחר בית המשפט העליון לפרש את חוק התיקון באופן שמחיל עצמו לא רק על הורים שאינם מחויבים בפועל במזונות, אלא בחר להוסיף ולבחון גם קיומו של חיוב תיאורטי במזונות על פי הדין הדתי של ההורה.

במילים אחרות, הורה שבהתאם לדתו אינו מחויב בתשלום מזונות אך בדת שלו כן קיימת אפשרות תיאורטית כזו (שכלל אינה נבחנת בפועל), הוצא מתחולת חוק התיקון. לפי בית המשפט העליון, מאחר ואימהות יהודיות חבות (תיאורטית) במזונות מדין צדקה, אז מתקיים חיוב עקרוני במזונות (למרות שלא מתקיים חיוב בפועל). בשל כך הן אינן בגדר מי "שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו" וחוק התיקון אינו חל עליהן כביכול.

מבולבלים? גם אנחנו. הרי זה בדיוק הפוך ממילותיו הברורות של החוק שנועד להחיל חיוב במזונות דווקא על מי שאינו מחויב במזונות.

יש לציין כי בפועל בכל הנוגע להורים יהודים החיוב הנקוט הינו חיוב אבסולוטי של האב, הדוחק כל פוטנציאל חבות תיאורטי או עקרוני של האם מכוח אותו דין צדקה עליו נסמך בית המשפט. בתי המשפט אינם מחייבים נשים יהודיות בתשלום מזונות קטינים מתחת לגיל 6 (ועד לפני כשנה גם לא מתחת לגיל 15), ואת זה בדיוק התכוון המחוקק לתקן כאשר הטיל במפורש חיוב עצמאי להורה שהדין האישי שלו אינו מחייבו במזונות. אלא שבית המשפט בחר להתעלם מתיקון זה ע"י אימוץ פרשנות של "הפוך על הפוך".

בית המשפט העליון סבר כי המחוקק לא התכוון לשנות בעיה חברתית קיימת של חוסר שוויון, אלא בחר לבחון חיוב רק ברמה העקרונית. בית המשפט גם לא ראה לנגד עיניו את הבעיה האקוטית של חוסר השוויון ואת הפגיעה בילדים. בנקודה זו העדיף בית המשפט להותיר את המצב על כנו, כשהוראת המחוקק אינה מיושמת ונותרת כאות מתה בספר החוקים.

חיוב עקרוני

אמנם יש גם מי שמסכימים כי המושג "שאינו חייב במזונות" בס' 3(ב) לחוק התיקון הוא סעיף שיורי, כך שבכל פעם שברמה הפרטנית לא מתקיים חיוב מכוח הדין האישי חל החיוב מכוח חוק התיקון. אולם ההלכה הנקוטה עד היום היא כפי שנקבע בפרשת פורטוגז, ובתי המשפט למשפחה ממשיכים עד היום לקרוא את חוק התיקון באופן שאינו יוצר שוויון בדיני מזונות ללא הבדל מגדרי. כך יום יום, במשך עשרות שנים ועשרות אלפי פסקי דין בניגוד לחוק הברור.

הפרשנות אותה בחר בית המשפט עשויה להוביל לתוצאות אבסורדיות נוספות. ניקח לדוגמה אדם שלפי דינו האישי החבות במזונות היא רק לשנה אחת, או רק ליום אחד או רק לשעה אחת. האם אז ניתן יהיה לומר כי דינו האישי של אותו אדם כולל "חיוב עקרוני" במזונות, ולכן לא יחול עליו חוק התיקון השיורי? ברור שלא.

אפילו אם הייתה אפשרות פרשנית זו או אחרת לתחולת החוק, הרי שיש להעדיף את הפרשנות המשתלבת עם ערכיה, חוקיה ועקרונותיה של מדינת ישראל, כפי שפסק בית המשפט העליון בעצמו במקרים רבים. כל פלפול אחר הוא לא רק מנוגד לחוק ולכוונה המפורשת של המחוקק לשוויון, אלא מנוגד לערכיה של מדינת ישראל ובפועל גורם לעיוות נוראי שמביא לקריסת משפחות.

פרשנות מורחבת

מלאכת הפרשנות אינה יצירת יש מאין, אינה הפיכת הלא לכן או הפיכת הכן ללא. על הפרשן להפעיל שיקול דעת, יושר ותום לב ולהקפיד להישאר בגבולות הפרשנות ולא ליטול לעצמו את היצירה כולה.

העצמאות אותה לקח לעצמו בית המשפט כדי לשנות את כוונת המחוקק היא כה נרחבת, עד שלמעשה הוא הפך לחלוטין את החוק – בדיוק היכן שביקש המחוקק במפורש ליצור שוויון קבע בית המשפט חוסר שוויון. גם תצהיר מטעם יוזם תיקון החוק, חבר הכנסת לשעבר עקיבא נוף, אשר צורף לאחד מהתיקים שהתנהלו בבית המשפט העליון, לא עזר כדי לשכנע את המפרשים.

כך או כך, הכלל הנקוט במדינת ישראל לגבי הדין האישי של יהודים ביחס למזונות קטינים הינו ברור – חיוב אבסולוטי על האב בלבד ללא כל חיוב של האם. את זאת בדיוק נועד לתקן חוק התיקון. מדוע לא נעשה כן עד היום? מדוע נעשה בדיוק ההפך? לבית המשפט הפתרונים.

עו"ד מיכאל דבורין הוא שותף במשרד בם, דבורין, כהן ושות' ושדרן ברדיו גלי ישראל.
עו"ד נועם לאור הוא מומחה לדיני משפחה.