"פשיזם ליברלי": פרק מספרו של יונה גולדברג בהוצאת שיבולת

אתר ‘מידה’ והוצאת ‘שיבולת’ שמחים להביא לכם את הפרק הראשון מתוך ספרו של יונה גולדברג “פשיזם ליברלי”, שיראה אור בעברית בקרוב. מנויי אתר ‘מידה’ יוכלו להנות מהנחה מיוחדת של 100 ש”ח ברכישת ספרי ‘שיבולת’+ מנוי לכתב העת ‘השילוח’
לחצו על הקישור לפרטים נוספים

***

פרק 1
מוסוליני: אבי הפשיזם

אתה הכי!

אתה ממש הודיני!

אתה הכי!

אתה מוסוליני!

— גרסה מוקדמת לשירו של קול פורטר "אתה הכי!"

אילו הייתם מסתמכים רק על מה שאתם קוראים במוסף סקירות הספרים של ניו יורק טיימס, או על מה שלמדתם מסרטי הוליווד, הייתם מן הסתם משוכנעים שבניטו מוּסוֹליני עלה לשלטון במקביל לאדולף היטלר — אולי אפילו מאוחר יותר — ושאותו פשיזם איטלקי היה בסך הכל גרסה מאוחרת ומדוללת של הנאציזם. גרמניה אישרה את חוקי הגזע הנתעבים שלה, חוקי נירנברג, בשנת 1935, ומוסוליני הלך בעקבותיה בשנת 1938. יהודי גרמניה רוכזו במחנות בשנת 1942, ויהודי איטליה רוכזו במחנות בשנת 1943. כמה כותבים יזכירו, לשם זהירות וכהערת צד, שעד לחקיקת חוקי הגזע באיטליה היו למעשה יהודים ששירתו בממשלת איטליה ובמפלגה הפשיסטית.

לעתים יהיה גם אזכור — לתועלת הדיוק ההיסטורי — לכך שהיהודים באיטליה רוכזו במחנות רק אחרי פלישת הנאצים לצפון איטליה ויצירת ממשלת הבובות של סאלו. אך על עובדות לא נעימות כאלו נוהגים בדרך כלל לדלג במהירות. סביר להניח שמה שאתם יודעים על הנושא הזה שאוב ממקורות כמו הסרט זוכה האוסקר החיים יפים, ואפשר לסכמו בדברים הבאים: הפשיזם הגיע לאיטליה וכמה חודשים אחרי כן הגיעו גם הנאצים, ששלחו את היהודים למחנות ריכוז. אשר למוסוליני, הוא היה דיקטטור בומבסטי, משונה למראה אך יעיל מאוד; בתקופתו הרכבות באיטליה יצאו בזמן.

אבל המציאות הפוכה, בערך. כשאיטליה אישרה באי רצון את חוקי הגזע המבישים — שמעולם לא נאכפו אפילו בשבריר מהברבריות שהפגינו הנאצים — כבר חלפו עברו 75 אחוז מתקופת השלטון הפשיסטי. שש־עשרה שנים חלפו מאז המצעד על רומא ועד להעברת חוקי הגזע באיטליה. כשהדיון במוסוליני מתחיל ביהודים דומה הדבר להתחלת הדיון ברוזוולט בכליאת היפנים במלחמת העולם השנייה. כלומר, חלק גדול מהסיפור נשאר מחוץ לסיפור. לכל אורך שנות העשרים ובשנות השלושים של המאה העשרים, כשאנשים דיברו על פשיזם הם לא חשבו על אושוויץ ועל נירנברג. למעשה, עד לעלייתו של היטלר, איש לא חשב שלפשיזם יש אפילו קשר לאנטישמיות. למעשה, מוסוליני נתמך לא רק בידי הרב הראשי של רומא, אלא גם בידי חלק נכבד בקהילה היהודית באיטליה (והקהילה היהודית בעולם). יתר על כן, ליהודים היה ייצוג ביתר בתנועה הפשיסטית באיטליה, מייסודה בשנת 1919 ועד גירושם מהמפלגה בשנת 1938.

סוגיית הגזע סייעה בשינוי דעת הקהל על הפשיזם בארצות הברית, אך לשאלה לא היה שום קשר ליהודים. כשמוסוליני פלש לאתיופיה החלו האמריקנים להסתייג ממנו. בשנת 1934 לא עוררה השורה "אתה מוסוליני" במחזמר של קול פורטר שום הסתייגות או מחלוקת. כשמוסוליני פלש לחבש הענייה והגאה בשנת 1935 נפגע הדימוי שלו באופן בלתי הפיך ולאמריקנים נמאס ממנו. זו הייתה מלחמת הכיבוש הראשונה של אומה אירופית מזה עשור, והאמריקנים לא ממש התעלפו מרוב התפעלות מכך, ובמיוחד לא הפרוגרסיבים והשחורים. אבל הליך ההתפכחות היה איטי. שיקגו טריביון תמך בפלישה תחילה, וכמוהו תמכו בה כתבים כמו הרברט מתיוס מניו יורק טיימס.

אחרים סברו שיש צביעות בגינוי הפלישה. הניו ריפבליק, שהיה אז בשיא השלב הפרו-סובייטי שלו, סבר שיש "תמימות" בהאשמת מוסוליני, כשהאשם האמיתי הוא הקפיטליזם הבינלאומי. והיו כמה וכמה אמריקנים בולטים שהמשיכו לתמוך במוסוליני, גם אם בשתיקה. המשורר וולאס סטיבנס, לדוגמה, נותר פרו-פשיסטי. "אני פרו-מוסוליני, אישית", הוא כתב לידיד. "לאיטלקים", הוא הסביר, "יש בדיוק אותה זכות לקחת את אתיופיה מהכושונים כמו שלכושונים הייתה זכות לקחת אותה מנחשי הבואה". אך עם הזמן, בעיקר בגלל בריתו עם היטלר, דימויו של מוסוליני לא שב לקדמותו מעולם.

אבל אין זאת אומרת שהוא לא נהנה משם טוב למשך זמן מה. בשנת 1923 כתב העיתונאי אייזק פ' מרקוסון בהערצה בניו יורק טיימס כי "מוסוליני הוא [טדי רוזוולט] לטיני שקודם כל עושה ורק אחר כך שואל אם זה חוקי. הוא משרת את איטליה היטב מבית". הלגיון האמריקני, שהיה לאורך כמעט כל שנותיו מוסד אמריקני דגול ונדיב, הוקם באותה שנה שבה השתלט מוסוליני על איטליה, ובשנותיו הראשונות שאב השראה מהתנועה הפשיסטית באיטליה. "אל תשכחו", הכריז המפקד הלאומי של הלגיון באותה שנה, "שהפשיסטים לאיטליה הם מה שהלגיון האמריקני הוא לארצות הברית".

בשנת 1926 ביקר ההומוריסטן האמריקני וויל רוג'רס באיטליה וראיין את מוסוליני. הוא סיפר לניו יורק טיימס שמוסוליני היה "חתיכת איטלקי…. אני די מתלהב מהברנש". רוג'רס, שמועדון העיתונות הלאומי כינה באופן לא רשמי "שגריר ארצות הברית בעולם", קיים את הריאיון בעבור סטרדיי איבנינג פוסט. הוא סיכם: "ממשל דיקטטורי הוא סוג הממשל הטוב ביותר: כלומר, אם השגתם את הדיקטטור הנכון". בשנת 1927 ערך ליטררי דייג'סט סקר עורכים בשאלה: "האם חסרים אנשים דגולים?" האיש ששמו אוזכר יותר מכול כהפרכה לתהייה הזו היה בניטו מוסוליני — כשאחריו ברשימה לנין, אדיסון, מרקוני, אורוויל רייט, והנרי פורד וג'ורג' ברנרד שו במקום שישי משותף. בשנת 1928 הגדיל סטרדיי איבנינג פוסט לפאר את מוסוליני בפרסמו אוטוביוגרפיה בשמונה חלקים, מעשה ידי הדוצ'ה עצמו. הסדרה הותפחה לכדי ספר, שעליו זכה מוסוליני למקדמה מן הגדולות שניתנו אי פעם בידי מו"ל אמריקני.

ומדוע שהאמריקני הממוצע לא יחשוב שמוסוליני הוא איש דגול? ווינסטון צ'רצ'יל כינה אותו המחוקק החי הדגול ביותר. זיגמונד פרויד שלח למוסוליני עותק מספר שכתב במשותף עם אלברט איינשטיין, וצירף הקדשה: "לבניטו מוסוליני, מאיש זקן המתברך במנהיג, גיבור התרבות." ענקי האופרה ג'אקומו פוצ'יני וארטורו טוסקניני היו שניהם חסידים פשיסטים של מוסוליני. טוסקניני היה מראשוני החברים בחוג מילאנו של הפשיסטים, דבר שהעניק לו הילת בכירות דומה לזו שהייתה לחברי המפלגה הנאצית בימים הראשונים של פוטש מרתף הבירה. טוסקניני רץ לפרלמנט מטעם המפלגה הפשיסטית ולא גינה את הפשיזם אלא שתים־עשרה שנים מאוחר יותר.

מוסוליני היה אליל ממש בעיני משליכי-הבוץ (muckrakers) — אותם עיתונאים פרוגרסיביים שנודעו בדאגתם לאיש הקטן. אידה טארבל, שזכתה לשם בזכות פרסומים שתרמו לפיצולה של חברת סטנדרד-אויל, נשלחה לאיטליה בשנת 1926 מטעם מקאל'ז כדי לכתוב סדרה של מאמרים על האומה הפשיסטית. מחלקת המדינה האמריקנית חששה ש"הקיצונית האדמדמה הזו" תכתוב רק "מאמרים בגישה אנטי-מוסולינית קיצונית". לא היה בסיס לחששותיה. ליבה של טארבל הלך אחרי האיש שאותו כינתה "עריץ עם גומת חן", ושאת גישתו הפרוגרסיבית לעובדים היללה. לינקולן סטיבנס, עוד משליך-בוץ נודע, התאהב גם הוא בדוצ'ה. סטיבנס זכור היום במעומעם כמי ששב מביקור בברית המועצות והכריז: "נסעתי אל העתיד, והוא עובד". זמן קצר אחרי השמעת דברי התבונה האלו הוא הכריז כי אלוהים "ברא את מוסוליני מצלעה של איטליה". כפי שנראה, סטיבנס לא סבר שיש סתירה בין חיבתו לפשיזם לבין הערצתו לברית המועצות. אפילו סמיואל מקלור, מייסד מקלור'ז מגזין, ביתם של משליכי-בוץ רבים, הלל את הפשיזם אחרי ביקור באיטליה. הוא כינה אותו "צעד גדול קדימה והאידאל החדש הראשון בממשל מאז ייסודה של הרפובליקה האמריקנית".

ובינתיים, כמעט כל האינטלקטואלים והאמנים הצעירים והנערצים של איטליה היו פשיסטים או אוהדי התנועה (החריג הבולט ביותר היה מבקר הספרות בנדטו קרוצ'ה). ג'ובני פפיני, "הפרגמטיסט המכושף" שהפילוסוף האמריקני ויליאם ג'יימס העריץ, היה קשור לכמה מהתנועות האינטלקטואליות שיצרו את הפשיזם. חיי ישו של פפיני — תיעוד סוער וכמעט היסטרי של עליית הנצרות — הכה גלים בארצות הברית בתחילת שנות העשרים. ג'וזפה פרצוליני, אחד הכותבים הקבועים בניו ריפבליק, שהפך מאוחר יותר לפרופסור מכובד באוניברסיטת קולומביה שבארצות־הברית, היה מאדריכליו האידאולוגיים והספרותיים המוקדמים של הפשיזם. פיליפו תומאזו מארינטי, מייסד התנועה הפוטוריסטית — שבאמריקה נתפשה כבת לווייתם של הקוביזם והאקספרסיוניזם — תרם להפיכת הפשיזם האיטלקי ל"תנועת הנוער" המצליחה הראשונה בעולם. הממסד החינוכי בארצות הברית גילה עניין ער ב"פריצות הדרך" באיטליה, תחת סרגלו הקפדני של "המנהל" בניטו מוסוליני — אחרי הכול, הוא היה פעם מורה.

מוסד האליטה שהפגין את ההתלהבות הרבה ביותר לפשיזם היה כנראה אוניברסיטת קולומביה שבארצות הברית. בשנת 1926 הוקם באוניברסיטה קאזה איטליאנה, מרכז ללימודי התרבות האיטלקית, וקתדרה להרצאותיהם של חוקרים איטלקים בולטים. המרכז היה "בית באמריקה" לפשיזם ו"בית ספר לפרחי אידאולוגים פשיסטים," כך לפי ג'ון פטריק דיגינס, חוקר ההיסטוריה האינטלקטואלית של ארה"ב. מוסוליני עצמו תרם כמה פריטי ריהוט ברוקיים מצועצעים לקאזה איטליאנה, ושלח לנשיא האוניברסיטה, ניקולס מאריי בטלר, תמונה חתומה המודה לו על "תרומתו רבת הערך" לקידום ההבנה בין איטליה הפשיסטית לארצות הברית. בטלר עצמו לא היה מחסידי הפשיזם באמריקה, אך הוא האמין כי הוא טוב לעם האיטלקי וכי הוא נוחל הצלחה של ממש שכדאי ללמוד אותה. ההבחנה הדקה הזו — הפשיזם טוב לאיטלקים, אך אולי לא לאמריקה — הייתה נחלתם של אינטלקטואלים פרוגרסיבים רבים, בדומה לאופן שבו סנגרו פרוגרסיבים אחרים על "הניסוי" הקומוניסטי של קסטרו בקובה בשנים מאוחרות יותר.

האקדמאים דנו ברזי המדינה הקורפורטיסטית של מוסוליני, וגם בציבור הרחב העניין במוסוליני עלה בהרבה על העניין בכל דמות בינלאומית אחרת בשנות העשרים. בשנים 1925 עד 1928 נכתבו על מוסוליני יותר ממאה מאמרים בכתבי עת אמריקניים, לעומת חמישה־עשר בלבד על סטלין. במשך למעלה מעשור ציירה כתבת החוץ של ניו יורק טיימס, אן או'הייר מקורמיק, תמונה זוהרת של מוסוליני, שלצידה החווירו אפילו המאמרים החנפניים שפורסמו בעיתון מאוחר יותר על סטלין. ניו יורק טריביון התעניין מאוד בשאלה: האם מוסוליני הוא גריבלדי או יוליוס קיסר? ובמקביל, ג'יימס א' פרל, שעמד בראש תאגיד הפלדה יו-אס סטיל, כינה את הדיקטטור האיטלקי "האיש הדגול ביותר" בעולם.

אנשי הוליווד, שהבחינו בכישוריו התיאטרליים של הדוצ'ה, קיוו להפוך אותו לכוכב על המסך הגדול, והוא הופיע בסרט העיר הנצחית (1923) שבו כיכב ליונל בארימור. הסרט תיעד את המאבק בין הקומוניסטים לפשיסטים על השליטה באיטליה והנה, הפלא ופלא, הוליווד התייצבה לצד הפשיסטים. "התנהגותו על המסך", הכריז מבקר אחד, "מעניקה משקל לתיאוריה שזהו המקום שאליו הוא שייך". בשנת 1933 הפיקה חברת הסרטים קולומביה פיקצ'רס סרט "תיעודי" ושמו מוסוליני מדבר שנעשה בפיקוחו של הדוצ'ה עצמו.

לואל תומס — העיתונאי האמריקני האגדי שהעניק ללורנס איש ערב את פרסומו — עמל יד ביד עם מוסוליני על הסרט וסיפק הערות נלהבות לכל אורכו. מוסוליני הוצג כשליט הרואי וכמושיעה של אומה. כשהמתח מתגבר לקראת נאום של מוסוליני בנפולי מכריז תומס בנשימה קצרה: "זהו רגע ההתעלות שלו. הוא ניצב שם כמו יוליוס קיסר מודרני!" הסרט זכה להצלחה רבה בקופות עם הקרנתו באר-קיי-או פאלאס שבניו יורק. קולומביה פרסמה מודעה בעיתון עסקי השעשועים ורייטי ובה הכריזה באותיות קידוש לבנה שהסרט הוא להיט משום ש"הוא פונה לכל אמריקני נמרץ" ו"הוא עשוי להיות התשובה לצרכיה של אמריקה".

לפשיזם היו גם מבקרים בשנות העשרים והשלושים. ארנסט המינגוויי פקפק במוסוליני כמעט מהרגע הראשון. הנרי מילר תיעב את היעדים שאליהם חתר הפשיזם, אך העריץ את כוח הרצון ואת העוצמה של מוסוליני. כמה אנשים במה שמכונה 'הימין הישן', כמו הליברטריאני אלברט ג' נוֹק, ראו בפשיזם לא יותר מסוג נוסף של אטטיזם. הקו-קלאקס-קלאן הלוקל-פטריוטים, שבאופן אירוני כונו בידי הפרוגרסיבים לעתים קרובות "פשיסטים אמריקנים", בזו למוסוליני ולחסידיו באמריקה (בעיקר משום שהם היו מהגרים). מעניין לציין שלשמאל הקשה לא היה דבר וחצי דבר לומר על הפשיזם האיטלקי במהלך העשור הראשון לשלטונו באיטליה. הפרוגרסיבים נחלקו לסיעות לא יציבות שונות, אך השמאל האמריקני נטה להתעלם בדרך כלל מהפשיזם עד לשפל הגדול. כשהשמאל התחיל לתקוף את מוסוליני בכל לב — לפי הוראות ממוסקבה — הוא הציב אותו באופן כללי בחבילה אחת עם פרנקלין רוזוולט, הסוציאליסט נורמן תומס והפרוגרסיבי רוברט לה פולט.

נשוב לתפישת הפשיזם אצל הפרוגרסיבים ואצל השמאל בארצות הברית בפרקים הבאים. אבל כאן כדאי לשאול: איך זה בכלל התאפשר? בהתחשב בכל מה שידוע לנו על מוראות הפשיזם, איך קרה שחלף עשור שלם שבו ארצות הברית הייתה במובנים רבים פרו-פשיסטית? ומה שמסעיר אף יותר: בהתחשב בכך שרוב הפרוגרסיבים והשמאלנים מאמינים שלהם מונה הגורל להיאבק בפשיזם עד נשמת אפם האחרונה, איך קרה שרוב הפרוגרסיבים באמריקה היו מעריצי מוסוליני ומשטרו, או שכלל לא היה אכפת להם מכל העניין?

התשובה טמונה בעובדה שהפשיזם נולד מ"רגע פשיסטי" בציביליזציה המערבית, כשקואליציה של אינטלקטואלים תחת תוויות שונות — פרוגרסיבים, קומוניסטים, סוציאליסטים וכן הלאה — האמינו שתור הדמוקרטיה הליברלית קרב לקיצו. בשלה העת שבני האדם יזנחו את המושגים האנכרוניסטיים של החוק הטבעי, הדת המסורתית, החופש החוקתי, הקפיטליזם וכן הלאה ויקבלו על עצמם את האחריות ליצור את העולם מחדש בצלמם ובדמותם. אלוהים מת מזמן, ומכבר הגיעה העת שהאדם יבוא על מקומו. מוסוליני, אינטלקטואל סוציאליסטי מנעוריו, היה לוחם במסע הצלב הזה והפשיזם שלו — דוקטרינה שהוא יצר מאותם חומרים אינטלקטואליים ששימשו את לנין וטרוצקי לבנות את התנועה הקומוניסטית — היה זינוק כביר אל עידן של "התנסות" שידחק הצידה דוגמות ישנות ויביא שחר של עידן חדש.

בכל מובן מהותי, זה היה פרויקט של השמאל במובנו היום, ומוסוליני, מעריציו ומבקריו הבינו זאת כך. מוסוליני נהג להכריז לעתים קרובות שהמאה התשע־עשרה הייתה המאה של הליברליזם ואילו המאה העשרים תהיה "המאה של הפשיזם." רק בחינה של חייו ושל מורשתו תוכל ללמד אותנו עד כמה צדק.

• • •

בניטו אמילקארה אנדראה מוסוליני נשא את שמותיהם של שלושה גיבורים מהפכניים. השם בניטו — שם ספרדי, בניגוד למקבילה האיטלקית, בנדטו — שאב השראה מבניטו חוארז, המהפכן המקסיקני שהפך לנשיא, הדיח את הקיסר מקסימיליאן והוציא אותו להורג. שני השמות האחרונים נולדו בהשראת שני גיבורים נשכחים של האנרכו-סוציאליזם, אמילקארה צ'יפריאני ואנדראה קוסטה.

אביו של מוסוליני, אלסנדרו, היה נפח וסוציאליסט נלהב עם נטיות אנרכיסטיות, שהיה חבר באינטרנציונל הראשון לצד מרקס ואנגלס, ושירת במועצה הסוציאליסטית המקומית. "ליבו וראשו [של אבי] פעמו תמיד תיאוריות סוציאליסטיות," נזכר מוסוליני. "הלהט הרב שבלבו היה לתורות ולמטרות [סוציאליסטיות]. הוא דן בהן בערב עם חבריו ועיניו אורו." בערבים אחרים היה אביו של מוסוליני קורא לו פסקאות מתוך הקפיטל. כשהכפריים הביאו את סוסיהם לנפחייה של אלסנדרו כדי שזה יפרזל אותם, חלק מהתשלום היה האזנה לתיאוריות הסוציאליסטיות של הנפח. מוסוליני היה מחולל מהומות מלידה. בגיל עשר הוביל בניטו הצעיר הפגנה נגד האוכל הגרוע שהוגש בבית הספר. בתיכון הוא קרא לעצמו סוציאליסט, ובן שמונה עשרה, כשעבד כמורה מחליף, היה למזכיר ארגון סוציאליסטי והחל את הקריירה שלו כעיתונאי שמאל.

מוסוליני ירש את שנאתו של אביו לדת, ובייחוד לכנסייה הקתולית (אחיו ארנלדו נקרא כך כמחווה לארנלדו דה ברשה, נזיר מימי הביניים שהוצא להורג בשנת 1155, שנערץ כגיבור מקומי משום שמרד נגד עושרה ושחיתותה של הכנסייה). כשמוסוליני היה בן עשר נאלצו הכמרים בבית ספרו לגרור אותו בכוח למיסה. מאוחר יותר, כסטודנט אקטיביסט בשווייץ, הוא זכה לפרסום בעלבונות שהטיח דרך קבע בנוצרים מאמינים. הוא אהב במיוחד להלעיג על ישו, שאותו כינה "יהודי בור," ולטעון שהוא מתגמד בהשוואה לבודהה. אחד התעלולים החביבים עליו היה לאתגר את אלוהים: לקרוא לו שיוכיח שהוא קיים ויכהו בברק. הוא שב לאיטליה כעיתונאי סוציאליסטי מוביל והמשיך להאשים כמרים בשחיתות מידות, גינה את הכנסייה מכל כיוון ואפילו כתב רומן היסטורי ארוטי ושמו קלאודיה פרטיצ'לה, פילגשו של החשמן, שנטף רימוזים מיניים.

הבוז הניטשיאני של מוסוליני ל"מוסר העבדים" של הנצרות הביא אותו לחתור בלהט לסלק את כל הנוצרים משורות הסוציאליזם באיטליה. לדוגמה, בקונגרס הסוציאליסטי בפורלי, שנערך בשנת 1910, העלה מוסוליני וקידם החלטה שקבעה כי האמונה הקתולית — או כל סוג אחר של מונותאיזם — אינה עולה בקנה אחד עם הסוציאליזם, וכי יש לגרש משורות המפלגה כל סוציאליסט המקיים מצוות דת או אפילו מניח שילדיו יעשו זאת. מוסוליני תבע שחברי המפלגה יגנו נישואים בכנסייה, טבילה וכל טקס נוצרי אחר. בשנת 1913 הוא כתב ספר אנטי-כנסייתי נוסף, יאן הוס איש האמת, שעסק ביאן הוס, הלאומן-הכופר הצ'כי. בספר זה נטמנו זרעי הפשיזם העתידי של מוסוליני.

היטב מרכזי אחר בחייו של מוסוליני היה מין. ב-1900, כשהיה בן שבע־עשרה וסמוך להצטרפותו למפלגה הסוציאליסטית, איבד מוסוליני את בתוליו לזונה קשישה "ששומניה נשפכו מכל חלקי גופה". היא גבתה ממנו חמישים סנטסימי. בגיל שמונה־עשרה היה לו רומן עם אישה שבעלה נעדר בגלל שירותו הצבאי. מוסוליני מספר כי "הרגלתי אותה לאהבתי הבלעדית והרודנית: היא צייתה לי בעיניים עצומות, ונתנה לי לעשות בה כרצוני". מוסוליני התהדר ב-169 פילגשים במהלך שנותיו והיה גם סוג של אנס, כפי שהמונח מובן בימינו.

מוסוליני היה אחד מסמלי המין המודרניים הראשונים, ופילס את הדרך לאליל המין העתידי צ'ה גווארה. ההתרברבות התועמלנית של המשטר ב"גבריותו" השיקה אלף סמינרים אקדמיים. אינטלקטואלים רבים הללו את הרודן כייצוג המושלם של הגבר בעידן החדש. פרצוליני כתב כי "הגבר הזה הוא גבר ונוכחותו בולטת אפילו יותר בעולם זה של אנשים-למחצה ובעלי מצפון בלויים ורופסים כמו גומיות משומשות". לדה רפאנלי, אינטלקטואלית אנרכיסטית (ששכבה מאוחר יותר עם מוסוליני) כתבה אחרי ששמעה אותו נואם בפעם הראשונה: "בניטו מוסוליני…. הוא הסוציאליסט של תקופה הרואית. הוא מרגיש, הוא עדיין מאמין, בהתלהבות גדושת גבריות ועצמה. הוא גבר".

מוסוליני טיפח את הרושם שהוא נשוי לכל הנשים האיטלקיות. ההשקעה בדימוי השתלמה כשאיטליה ניצבה בפני סנקציות בעקבות הפלישה לאתיופיה, ומוסוליני ביקש מהאיטלקים לתרום את הזהב שברשותם למדינה. מיליונים שלחו את טבעות הנישואים שלהם, בהם 250 אלף נשים ברומא לבדה. גם הגבירות הנעלות של החברה הגבוהה לא היו חסינות מקסמיו. קלמנטיין צ'רצ'יל, אשתו של וינסטון, פגשה בו ב-1926 והוקסמה "מעיניו החודרות, החומות-זהובות". היא שמחה לשוב לביתה עם תמונה חתומה של הרודן. לעומתה, ליידי אייבי צ'מברליין, אשתו של המדינאי אוסטין צ'מברליין, שמרה לעצמה כמזכרת תג של המפלגה הפשיסטית.

נטייתו של מוסוליני לעגוב על נשים נשואות, חובותיו הכספיים, כעסן של הרשויות המקומיות וגיל הגיוס הצבאי המתקרב הביאו אותו להימלט מאיטליה בשנת 1902 לשווייץ, שהייתה אז מעונם של רבים מהרדיקלים הסוציאליסטים. הוא כתב לידיד כי בכיסו היו שתי לירטות והמתכת היחידה שקשקשה בכיסיו הייתה מדליון של קרל מרקס. הוא הצטרף, כצפוי, לחבורת הבולשביקים, הסוציאליסטים והאנרכיסטים, שכללה אינטלקטואלים כמו אנג'ליקה באלאבנוב, יהודייה ומכרה של לנין. מוסוליני ובאלאבנוב רקמו קשר ידידות שנמשך שנים ארוכות, עד שבאלאבנוב הפכה למזכירת הקומינטרן ומוסוליני הפך לכופר בסוציאליזם — היינו, לפשיסט.

יש חילוקי דעות בשאלה אם מוסוליני ולנין נפגשו. אנחנו יודעים, מכל מקום, שהם רחשו הערצה זה לזה. לנין אמר מאוחר יותר שמוסוליני היה המהפכן האמיתי היחידי באיטליה, ולפי כותבת הביוגרפיה הראשונה של מוסוליני, מרגריטה צרפתי (יהודייה ואחת המאהבות שלו), לנין גם אמר: "מוסוליני? חבל שהוא אבד לנו! הוא איש חזק שהיה מוביל את המפלגה שלנו לניצחון".

מיד עם הגעתו לשווייץ החל מוסוליני לבנות את האשראי האינטלקטואלי שלו. הוא כתב עלונים סוציאליסטיים לכל דורש וינק את הז'רגון של השמאל האירופי הבינלאומי. שם כתב את הראשון מבין ספריו הרבים, אדם ושכינה. בספר זה הוא הסתער על הכנסייה ושר את שבחי האתאיזם תוך שהוא מכריז כי דת היא סוג של טירוף הדעת. השווייצרים, ממש כמו האיטלקים קודם לכן, לא היו מאוהבים במחולל המהומות הסדרתי, ומוסוליני מצא את עצמו במעצר פעם אחר פעם וגורש מקנטון לקנטון. בשנת 1904 הוא זכה באופן רשמי לתווית "אויב החברה" והחל לבחון אפשרויות אחרות, כמו עבודה במדגסקר, משרה בעיתון סוציאליסטי בניו יורק או הצטרפות לגולים אחרים בנווה המדבר לסוציאליסטים בוורמונט (המשמשת בתפקיד זה עד היום).

אף שמוסוליני היה מנהיג כושל למדי במלחמת העולם השנייה, הוא היה רחוק מדמות הטמבל המגושם העולה מתיאוריהם של אינטלקטואלים והיסטוריונים אנגלו-אמריקנים רבים. ראשית, הוא קרא כמות בלתי נתפשת כמעט של ספרים (אפילו יותר מאדולף היטלר הצעיר, שהיה גם הוא ביבליופיל). הבקיאות שלו בתיאוריה הסוציאליסטית הייתה אגדית — מכל מקום, היא הרשימה כל אדם שפגש בו.

מכותבי הביוגרפיות שלו ומכתביו הוא אנחנו יודעים שהוא קרא את מרקס, את אנגלס, את שופנהאואר, את קנט, את ניטשה את סורל ואחרים. משנת 1902 ועד 1914 כתב מוסוליני אינספור מאמרים שביקרו ותרגמו את הספרות הסוציאליסטית והפילוסופית של צרפת, גרמניה ואיטליה. הוא היה ידוע ביכולתו לדבר על נושאים אזוטריים לחלוטין לעומק ובלי נקודות מוכנות מראש. למעשה, הוא היה היחיד מבין המנהיגים הבולטים של אירופה בשנות השלושים והארבעים שהיה מסוגל לדבר, לקרוא ולכתוב ברהיטות בכמה שפות. פרנקלין רוזוולט ואדולף היטלר היו פוליטיקאים ומפקדים טובים יותר, בעיקר בזכות האינסטינקטים החדים להפליא שלהם. אך לפי הסטנדרטים שיחילו אינטלקטואלים מן השמאל היום, מוסוליני היה בוודאי נחשב לנבון מבין השלושה.

עם שובו של מוסוליני לאיטליה (אחרי שהות באוסטריה) החל כוכבו בשמי הרדיקליות דורך בעקביות עד שנת 2011. הוא הפך לעורך La lotta di class (מלחמת המעמדות), שהיה שופרו של האגף הקיצוני במפלגה הסוציאליסטית באיטליה. "הדגל הלאומי הוא לדידנו סמרטוט שיש לתקוע בערימת צואה", הכריז מוסוליני. הוא התנגד בגלוי למלחמתה של איטליה נגד תורכיה על השליטה בלוב, ובנאום בפורלי קרא לעם האיטלקי להכריז שביתה כללית, לחסום את הרחובות ולפוצץ את הרכבות. "שטף דיבורו באותו יום הזכיר את זה של מארה", כתב המנהיג הסוציאליסטי פייטרו נני. אותו שטף דיבור לא הושיע אותו משמונה כתבי אישום בעוון הסתה. אך מוסוליני ניצל בתבונה את משפטו — כפי שעשה גם היטלר מעל דוכן העדים במשפטו — כדי לשאת נאום שהציג אותו כקדוש מעונה פטריוטי הנאבק במעמד השליט.

מוסוליני נדון לשנת מאסר, שהופחתה לחמישה חודשים בעקבות ערעור. הוא יצא מן הכלא ככוכב מאיר בשמי הסוציאליזם. בנשף לכבוד שחרורו הכריז אחד הסוציאליסטים המובילים במדינה, אולינדו ורנוקי: "מהיום אתה, בניטו, לא רק מייצגם של הסוציאליסטים בחבל רומאניה, אלא הדוּצֶ'ה של כל הסוציאליסטים המהפכנים באיטליה". זו הייתה הפעם הראשונה שבה כינה אותו מישהו איל דוּצֶ'ה (המנהיג) — הוא הפך לדוצ'ה של הסוציאליזם עוד לפני שהפך לדוצ'ה של הפשיזם.

בסיוע המעמד החדש שלו השתתף מוסוליני בקונגרס הסוציאליסטי ב-1912, תקופה שבה הייתה המפלגה מפוצלת בין מתונים שהעדיפו רפורמה הדרגתית לבין רדיקלים שדגלו באמצעים אלימים יותר. מוסוליני הצטרף לאחרונים והאשים שניים מהמנהיגים המתונים של המפלגה בכפירה. חטאם: הם בירכו את המלך על שניצל מניסיון התנקשות של אנרכיסט. מוסוליני לא היה מוכן לשאת רכרוכיות כזו; מה עוד ש"מלך הוא מעצם הגדרתו אזרח חסר תועלת". הוא הצטרף להנהגה הרשמית של המפלגה, וכעבור ארבעה חודשים התמנה לעורך היומון הלאומי שלה, אוואנטי!, אחת המשרות המרופדות ביותר לרדיקל באירופה. לנין, שעקב אחרי התפתחותו של מוסוליני מרחוק, הביע את שביעות רצונו ותמיכתו במאמר בפרבדה.

אילו היה מוסוליני מת בשנת 1914 אין ספק שהתיאורטיקנים המרקסיסטים היו מציגים אותו כקדוש מעונה על מזבח מאבק הפרולטריון. הוא היה אחד המנהיגים המובילים במפלגה הסוציאליסטית הרדיקלית ביותר מחוץ לרוסיה. בהובלתו הפך אוואנטי! מורה דרך לדור שלם של אינטלקטואלים סוציאליסטים, בהם אנטוניו גראמשי. הוא גם יזם כתב עת תיאורטי ושמו אוטופיה, על שם ספרו של תומס מור, שבו ראה מוסוליני את הסוציאליסט הראשון. אוטופיה שיקף באופן מובהק את ההשפעה של הסינדיקליזם של ז'ורז' סורל על תפישותיו של מוסוליני.

הכרת ההשפעה של סורל על מוסוליני חיונית להבנת הפשיזם, משום שבלי הסינדיקליזם לא היה הפשיזם יכול לקום ולהתממש. התיאוריה הסינדיקליסטית קשה להבנה היום: לא מדובר בדיוק בסוציאליזם וגם לא בדיוק בפשיזם. ג'ושוע מורבצ'יק מכנה אותה "גרסה לא מוגדרת כהלכה של סוציאליזם, המדגישה פעולה ישירה אלימה, והיא אליטיסטית ואנטי-אטטיסטית גם יחד". הסינדיקליסטים מאמינים בשלטון איגודי עובדים מהפכניים (המילה שאובה מהמילה הצרפתית סינדיקט; במקביל, המילה האיטלקית פשיו (fascio), שמשמעה 'אגודה', שימשה בפי רבים שם נרדף לאיגודי עובדים).

הסינדיקליזם עמד בשורש התיאוריה הקורפורטיסטית, עם  הטיעון שאפשר לחלק את החברה לפי הענפים המקצועיים שבה — רעיון שהשפיע עמוקות על הניו דיל של רוזוולט בארה"ב ועל התכנון הכלכלי של היטלר בגרמניה. עם זאת, תרומתו החשובה ביותר של סורל לשמאל — ולמוסוליני במיוחד — הייתה טמונה בתחום אחר: בתפישת ה"מיתוסים" שלו, שאותה הגדיר כ"שילובים מלאכותיים שהומצאו כדי ליצור מראית עין של מציאות לתקוות המעוררות השראה באנשים בפעילותם". מנקודת מבטו של סורל, ביאת המשיח/ישו היא מיתוס כזה, משום שהמסר שמאחוריה — המשיח/ישו תכף בא, תתחיל לעבוד — היה חיוני לארגון אנשים בדרכים הרצויות לשלטון.

מנקודת מבטם של הסינדיקליסטים — ומאוחר יותר מהפכני שמאל מכל הסוגים — מיתוס השביתה הכללית של סורל היה המקבילה לביאת המשיח. לפי מיתוס זה, אם כל העובדים יכריזו על שביתה כללית, הקפיטליזם יתרסק והענווים — כלומר, הפרולטריון — יירשו ארץ. לשאלה אם יישום שביתה כללית אכן יגרום לתוצאות כאלו לא הייתה חשיבות בעיני סורל. מה שהיה חשוב הוא הנעת ההמונים להבין את כוחם על פני המעמד השליט הקפיטליסטי. כפי שאמר מוסוליני בראיון בשנת 1932, "אמונה מזיזה הרים, לא היגיון. היגיון הוא כלי, אך הוא לעולם לא יוכל להניע את ההמונים". חשיבה כזו נפוצה בשמאל מאז ועד היום. כך, לדוגמה, עשה הכומר אל שרפטון שימוש רב בטענות הנערה השחורה טאוואנה ברוולי בדבר אונס ותקיפה מינית כדי לקדם את עניינם של השחורים. כשהתגלה כי הטענות אינן נכונות הוא אמר, לפי דיווחים: "זה לא משנה… אנחנו בונים תנועה".

מרשים אף יותר היה יישום רעיון המיתוס של סורל ביחס למרקסיזם עצמו. גם כאן טען סורל כי אין הכרח שהנבואה המרקסיסטית תתגשם. אנשים צריכים רק לחשוב שהנבואה אמת היא. כבר בתחילת המאה העשרים היה ברור שאין הרבה היגיון במרקסיזם כמדע. אם מתייחסים להקפיטל של מרקס כלשונו, סבר סורל, הרי אין בו ערך של ממש. אבל מה אם הבלותו של הטקסט של מרקס הייתה מכוונת? אם בוחנים "את הטקסט האפוקליפטי הזה… כתוצר של הרוח, כדימוי שנוצר כדי לעצב תודעה, הרי… שיש בו איור טוב לעיקרון שמרקס האמין שיש לבסס עליו את כללי הפעולה הסוציאליסטית של הפרולטריון". במלים אחרות, צריך לקרוא את מרקס כנביא ולא כמי שכתב נייר עמדה. כך יוכלו ההמונים לספוג את המרקסיזם בלי להעלות תהיות, ממש כמו דוֹגמה דתית.

סורל הושפע מאוד מהפרגמטיזם של ויליאם ג'יימס, שהיה חלוץ הרעיון שלאדם יש צורך רק ב"רצון להאמין". ג'יימס קיווה ליצור מקום לדת בעידן שגשוג המדע, באמצעות הטענה שכל דת המעניקה למאמין את שביקש אינה רק תקפה כי אם גם "נכונה". סורל היה אי-רציונליסט שגלגל את הרעיון של ג'יימס עד קצה הגיונו: כל רעיון שאפשר לאכוף בהצלחה — אפילו באמצעים אלימים — הופך נכון וטוב.

סורל שילב את הרצון להאמין של ג'יימס עם הרצון לעוצמה של ניטשה ועיצב מחדש את הפוליטיקה המהפכנית של השמאל — מסוציאליזם מדעי לתנועה של דת מהפכנית המאמינה בתועלת הטמונה במיתוס הסוציאליזם המדעי. מהפכנים נאורים יפעלו כאילו המרקסיזם הוא כתבי הקודש, כדי לשלוט בהמונים לטובתם. היום אפשר לקרוא להיבטים אלו של הדחף הזה "לשקר למען הצדק".

אך שקר אינו יכול להפוך "נכון" — כלומר, מצליח — אלא אם יש לך שקרנים טובים. וכאן העלה סורל תרומה חשובה נוספת: הצורך ב"אליטה מהפכנית" שתאכוף את רצונה על ההמונים. רבים ציינו כי בנקודה זו החזיקו מוסוליני ולנין בהשקפות זהות כמעט. מקום מרכזי בתפישתם היה לרעיון הסורליאני שקאדר מצומצם של אינטלקטואלים מקצועיים רדיקלים — כאלו שיידחו כל פשרה, כל פוליטיקה פרלמנטרית וכל דבר אחר שהדיף ניחוח של רפורמה לשיעורין — הם מרכיב שאין לו תחליף במאבק מהפכני מצליח. חיל החלוץ הזה יעצב את "התודעה המהפכנית" באמצעות התססה אלימה וערעור המוסדות הליברליים. "עלינו ליצור מיעוט פרולטרי בהיקף גדול דיו, ידעני דיו ונועז דיו כדי לתפוס בשעת כושר את מקומו של המיעוט הבורגני", הדהד מוסוליני באופן מושלם את לנין. "ההמונים פשוט ילכו בעקבותינו בכניעה".

פשיזם יעקוביני

מוסוליני ניצב על כתפיו של סורל. וזה ניצב במובנים חשובים על כתפיהם של רוסו ורובספייר. סקירה קצרה של המקורות האינטלקטואליים של ההגות הפשיסטית תגלה את שורשיה בלאומנות הרומנטית של המאה השמונה־עשרה ובפילוסופיה של ז'אן-ז'ק רוסו, הראוי להיקרא אבי הפשיזם המודרני.

היסטוריונים רבים דנו לאורך מאתיים השנים האחרונות במשמעות המהפכה הצרפתית. במובנים רבים, ההשקפות הסותרות שלהם על אירוע זה מגלמות את ההבדל הבסיסי שבין החשיבה הפרוגרסיבית והשמרנית (למשל, השוו את עמדתם של המשורר וורדסוורת ושל ההוגה אדמונד ברק). גם ההבחנה המודרנית שבין "שמאל" ו"ימין" מבוססת על סדר הישיבה באספה הלאומית בתקופת המהפכה.

דבר אחד ברור ביחס למהפכה הצרפתית: זו הייתה המהפכה הטוטליטרית הראשונה, אֵם הטוטליטריות המודרנית והמופת הרוחני לפשיסטים באיטליה, לנאצים בגרמניה ולמהפכנים הקומוניסטים ברוסיה. את ההתקוממות הפופוליסטית-לאומית הזו הוביל ותמרן חיל חלוץ אינטלקטואלי שהיה נחוש להמיר את הנצרות בדת פוליטית ששרה הלל "לעם", הציבה את חיל החלוץ המהפכני ככמריו וחתרה תחת זכויות הפרט. כפי שניסח זאת רובספייר: "העם שווה תמיד יותר מפרטים… העם הוא נעלה, אך הפרטים חלשים". — ואין להם חשיבות של ממש.

רעיונותיו של רובספייר התבססו על עיון מעמיק בכתביו של רוסו, שתורת הרצון הכללי שלו הפכה לבסיס האינטלקטואלי לכל זני הטוטליטריות המודרנית. לפי רוסו, פרטים החיים לפי הרצון הכללי הם אנשים "חופשיים" ו"בעלי מידות טובות", ואילו פרטים החיים בניגוד לרצון הכללי הם פושעים, שוטים או כופרים. את האויבים האלה של טובת הכלל יש להכפיף לרצון הכללי. הוא תיאר את הכפייה בחסות-המדינה הזו במונחים אורווליאניים כפעולה שנועדה "לכפות על אדם להיות חופשי". רוסו היה הראשון שקידש את הרצון הריבוני של ההמונים, תוך דחיית מנגנוני הדמוקרטיה ככאלו היוצרים השחתת מידות. מנגנונים כאלו — הצבעה בבחירות, גופים מייצגים וכן הלאה — "אינם נחוצים כמעט לעולם כשכוונותיה של הממשלה טהורות", כתב רוסו. "השליטים יודעים היטב שהרצון הכללי נמצא תמיד בצידם של אלו התומכים יותר מאחרים בעניינו של הציבור, כלומר, בצד הצודק ביותר; כך שכל שנדרש כדי ללכת בנתיב הרצון הכללי הוא לפעול באופן צודק".

ההבטחה של הפשיזם והקומוניזם להיות דמוקרטיים יותר מהדמוקרטיה עצמה הייתה הנחת יסוד אצל חסידי התורות האלו באירופה ובארצות הברית. "התנועה" ייצגה את הפולק, את העם, את האומה האמיתית ואת שליחותה האלוהית בהיסטוריה, שעה שהדמוקרטיה הפרלמנטרית נחשבה מושחתת, לא אותנטית ולא טבעית.  אך תמצית מהותו של הרצון הכללי עמוקה יותר מסתם רציונליזציה של לגיטימיות ההחזקה בכוח באמצעות רטוריקה פופוליסטית. הרעיון של הרצון הכללי יצר מתוך האקורדים המיסטיים של הלאומנות דת חילונית אמיתית, דת שבה "העם" עסק בפועל בפולחן עצמו. אנשים לא יכלו להיות "חופשיים" אלא כחלק מהקבוצה, ובה בעת קיומם היה נטול משמעות ותכלית אלא ביחס לקולקטיב.

אם העם הוא האל החדש, גם אין מקום לאל הישן. בהאמנה החברתית מספר לנו רוסו כי בגלל האבחנה הקיימת בנצרות בין אלוהים לקיסר "אנשים לא ידעו אף פעם אם עליהם לציית לשליט או לכומר". רוסו הציע כחלופה חברה שבה הדת והמדינה משולבים זה בזה לבלי התר. הנאמנות למדינה והנאמנות לאלוהי צריכים להיחשב אותו דבר עצמו.

הפילוסוף והתיאולוג יוהאן גוטפריד פון הרדר — הנחשב במידה של חוסר צדק כמי שהניח את המסד האינטלקטואלי לנאציזם — אימץ את טיעוניו הפוליטיים של רוסו והחיל אותם בתחום התרבות. הרצון הכללי ייחודי לכל אומה, גרס הרדר, בגלל הייחודיות ההיסטורית והרוחנית של כל פולק. הדגש הרומנטי הזה הוביל אינטלקטואלים ואמנים שונים להדגיש את הייחודיות והעליונות של גזעים, אומות ותרבותיות. אך רעיונו של רוסו בדבר האלהת הקהילה תחת ידה המנחה של מדינה שעוצמתה אין כדוגמתה בפילוסופיה של המדינה, הוא שהיה החשוב ביותר למשטרים הטוטליטריים של המאה העשרים. הקהילה של רוסו אינה מוגדרת במונחים אתניים, גיאוגרפיים או תרבותיים. היא מאוחדת בזכות הרצון הכללי, כפי שהוא מתבטא בדוֹגמות של מה שהוא כינה "דת חילונית", וכפי שהוא נאכף בידי המדינה-האל הכול יכולה. אלו המנסים להמרות את רוח הקולקטיב של הקהילה חיים מחוץ למדינה ואינם יכולים ליהנות מהגנתה. למעשה, לא רק שהמדינה אינה נדרשת להגן על פרטים אנטי-חברתיים או על תת־קהילות כאלו, היא חייבת להיפטר מהם.

המהפכנים בצרפת יישמו את התפישות האלו בפועל. לדוגמה, רוסו הציע ליצור חופשות לאומיות וסמלים לאומים כדי לכונן אמונה חילונית חדשה. היעקובינים — שלמדו את רוסו כמעט על-פה — אימצו רעיון זה וניסו ליצור דת טוטליטרית חדשה. רובספייר טען כי רק "אינסטינקט דתי" יוכל להגן על המהפכה מנגע הספקנות. אך המהפכנים גם הבינו שלפני שאפשר יהיה להצמיד אמונה כזו למדינה, יש לנקז מעורקי העם כל שריד ל"מרמת" הנצרות. ולכן הם יצאו במסע מקיף לעקור את הנצרות משורשה. הם החליפו את החגים הקשורים בדת בחגיגות לאומיות פגניות. קתדרלת נוטר-דם בפאריז הפכה ל"מקדש התבונה". מאות פסטיבלים פגניים ברוחם נולדו בכל רחבי המדינה כדי לחגוג הַפְשָטוֹת כמו תבונה, אומה ואחווה.

איטליה של מוסוליני חיקתה את האסטרטגיה הזו. הפשיסטים האיטלקים ערכו מצעדים וביצעו טקסים פגניים מורכבים כדי לשכנע את ההמונים ואת העולם כי "פשיזם הוא דת" (כפי שהכריז מוסוליני עצמו לעתים תכופות). "שתי דתות מתחרות היום… על השליטה בעולם — הדת השחורה והדת האדומה", כתב מוסוליני ב-1919. "אנחנו מכריזים על עצמנו ככופרים". בשנת 1920 הוא הסביר: "פעלנו במרץ כדי… לתת לאיטלקים 'תפישה דתית של האומה'… להניח את היסודות לגדולה איטלקית. התפישה הדתית של האיטלקיות… צריכה להפוך לדחף הבסיסי ולתכלית היסוד של חיינו".

איטליה ניצבה כמובן בפני אתגר מיוחד, מתוקף כך שבירת האומה הייתה גם בירת הדת הקתולית. מכאן נבע שהקרב בין הדת החילונית והדת המסורתית היה כרוך במאבקי כוח כנסייתיים והושפע מייחודה של התרבות האיטלקית (כפי שנראה, בגרמניה לא שררה מגבלה כזו). הכנסייה הקתולית הבינה לאן מוסוליני חותר. באנציקליקה של הכנסייה בשנת 1931, תחת הכותרת נון אביאמו ביזוניו (באיטלקית: אין לנו צורך) האשים הוותיקן את הפשיסטים ב"פולחן המדינה" וגינה את מאמציהם "לשלוט באופן מוחלט בצעירים, מגיל רך ועד לבגרות, לתועלתה של המפלגה ושל משטר המבוסס על אידאולוגיה החותרת לפולחן פגני מלא של המדינה".

הרעיון בדבר כמרים ומנהיגים המייצגים את רוח הרצון הכללי של העם הוא מודרני במובן זה שהוא מדיח מן הכס את הדת המסורתית. אך הרצון להעניק למעמדות מסוימים או לשליטים מסוימים סמכות דתית הוא רעיון עתיק ומן הסתם קשור בשורשו לטבעו של האדם. הכרזתו הנודעת (והבדיונית, ככל הנראה) של לואי הארבעה־עשר "המדינה זה אני", מתמצתת את הרעיון שהשליט והמדינה חד הם. הישגם של המהפכנים היה לשמר את הדוקטרינה הזו תוך התקת מקור הלגיטימציה מהאל לעם, לאומה או פשוט לרעיון הקדמה. נפוליאון, הגנרל המהפכן, תפש את השלטון בצרפת בדיוק כך. הוא היה דיקטטור חילוני המסור לקידום השחרור המהפכני של עמי אירופה. ניצחונותיו על האימפריה ההבסבורגית הובילו את האומות הכבושות שתחת שלטון בית הבסבורג לקדם את פניו כ"משחרר הגדול". הוא דחק את הכנסייה הקתולית לאחור, הכתיר את עצמו קיסר האימפריה הרומית הקדושה והורה לחייליו להשתמש בקתדרלות כאורוות לסוסיהם. כוחותיו של נפוליאון נשאו עמם את חיידק הרוסואיזם של האלהת הלאום.

עובדה זו מפריכה תפישה שהיא, בעת ובעונה אחת, המיתוס המפואר של השמאל וההאשמה המרכזית של הימין: שהמהפכה הצרפתית הייתה מעיין של רציונליזם. לאמיתו של דבר, המהפכה הייתה מרידה רוחנית ורומנטית, ניסיון להחליף את האל הנוצרי באל יעקוביני. ההסתמכות על התבונה וההיגיון הייתה רק צעיף דקיק של האנשה על פניו של אל המהפכה. רובספייר תיעב אתאיזם ואתאיסטים. הוא ראה בהם סימנים לשקיעתה המוסרית של המונרכיה. במקום זאת הוא האמין ב"ישות נצחית המשפיעה עמוקות על גורלן של אומות ולדעתי האישית משגיחה על המהפכה הצרפתית בדרך מיוחדת מאוד". כדי שהמהפכה תצליח רובספייר היה חייב לאכוף על העם הכרה באל זה שדיבר מפיו ומפי ההסכמה הכללית.

רק בדרך זו יכול רובספייר לממש את החלום שעתיד היה להפוך לקיבעונם של הנאצים, הקומוניסטים והפרוגרסיבים: יצירת "אדם חדש". "אני משוכנע", טען רובספייר בהכרזה טיפוסית, "בהכרח של יצירת תחייה מלאה; ואם יותר לי להתבטא כך: של יצירת עם חדש" (לצורך זה הוא קידם חוק התובע שילדים יילקחו מהוריהם ויחונכו בפנימיות). כוהני-הפעולה של המהפכה, כתב טוקוויל, "החזיקו באמונה פנטית בייעודם — שינוי המערכת החברתית משורשה ויצירה מחודשת של הגזע האנושי". הוא הכיר מאוחר יותר בכך שהמהפכה הצרפתית הפכה ל"תחייה דתית" ושהאידאולוגיה שנבעה ממנה היא "סוג של דת" אשר "כמו האסלאם, כבשה את העולם כולו עם שליחים, אנשי חרב וקדושים מעונים".

הפשיזם חב למהפכה הצרפתית גם במובנים אחרים. רובספייר הבין, ממש כמו סורל ויורשיו, שאלימות היא הדבר ששימר את נאמנותו של ההמון לאידאלים של המהפכה: "אם מעיין כוחה של ממשלה פופולרית בזמן שלום הוא המידה הטובה, הרי מעיינות הממשלה הפופולרית בזמן מהפכה הם באחת המידה הטובה והטרור: מידה טובה שאין מאחוריה טרור היא קטלנית; טרור שאין מאחוריו מידה טובה הוא נטול כוח. טרור הוא פשוט צדק — חד, חמור ובלתי מתפשר; ואשר על כן הוא נובע מן המידה הטובה; אין זה עיקרון מיוחד כמו תוצאה של העיקרון הכללי של דמוקרטיה המיושם ביחס לצרכיה הדחופים ביותר של המדינה שלנו".

"בפעם הראשונה בתולדות האנושות", כותבת ההיסטוריונית מריסה לינטון, "הפך הטרור למדיניות ממשלתית רשמית, במטרה מוצהרת להשתמש באלימות כדי להשיג יעד פוליטי רם יותר". אירוניה אף פעם לא הייתה הצד החזק של הבולשביקים — צאצאיה הישירים, לטענתם, של המהפכה הצרפתית — שגינו את המערכת הפשיסטית על כך שהיא "דיקטטורה המשתמשת בגלוי בטרור".

תועלתו של הטרור התבטאה בכמה מובנים, אך אחת התועלות העיקריות שלה הייתה הנטייה לשמר תחושת משבר מתמדת. משבר מזוהה בדרך כלל כמנגנון ליבה של הפשיזם, משום שהוא דוחק הצידה את הצורך בדיון ובהתלבטות דמוקרטית. משום כך הקדישו כל התנועות הפשיסטיות מאמץ כדי ליצור תחושה מתמשכת של מצב חירום. פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה הזדמנות פז למצב חירום שכזה.

מלחמה: למי זה טוב?

מוסוליני ולנין הגיבו באופן זהה לחלוטין לידיעות על המלחמה: "האינטרנציונל הסוציאליסטי מת". והם צדקו. בכל רחבי אירופה (ומאוחר יותר בארה"ב) הצביעו הסוציאליסטים ושאר מפלגות השמאל בעד המלחמה, והפנו את גבם לתורות הסולידריות הבינלאומית ולדוֹגמה שלפיה הייתה זו מלחמה למען הקפיטליזם והאימפריאליזם. אחרי שפסע במשך חודשיים בנתיב מדיניות המפלגה, החל מוסוליני מתקרב בהדרגה למה שנועד בשם "מחנה ההתערבות". באוקטובר 1914 הוא כתב מאמר מערכת באוואנטי! שבו הסביר את עמדתו החדשה בעד המלחמה במונחים שעירבו מרקסיזם, פרגמטיזם והרפתקנות. מפלגה "השואפת לחיות בהיסטוריה, ובמידת האפשר גם ליצור את ההיסטוריה, אינה יכולה לנקוט צעד התאבדותי ולאמץ מדיניות הנסמכת על דוֹגמה שאין לערער עליה או על חוק נצחי, הקיים בנפרד מהכרח הברזל [בשינוי]". הוא ציטט את האזהרה של מרקס שקבע כי "כל מי שמפתח תוכנית קבועה לעתיד הוא ריאקציונר". היצמדות דקדקנית לקו המפלגתי, קבע מוסוליני, תחריב את רוחה של התנועה.

דיוויד רמזי סטיל סבור כי שינוי העמדה של מוסוליני לתמיכה במלחמה "היה שערורייתי ממש כאילו חמישים שנה מאוחר יותר היה [צ'ה] גווארה מכריז שהוא יוצא לווייטנאם כדי להגן על הדרום מפני התוקפנות של צפון וייטנאם". זו בהחלט הקבלה מעניינת, אך היא מטשטשת את העובדה שהסוציאליסטים בכל רחבי אירופה ואמריקה נופפו בדגלי המלחמה בעיקר משום שלשם רצו ההמונים ללכת. הדוגמה המדהימה מכולן באה כשהסוציאליסטים בפרלמנט בגרמניה הצביעו לטובת הענקת אשראי למימון המלחמה. אפילו בארצות הברית תמך הרוב המכריע מבין הפרוגרסיבים והסוציאליסטים בהתערבות האמריקנית במלחמה, ועשה זאת בצימאון דם שהיה מביך את יורשיהם היום — אילו היו אותם יורשים טורחים ללמוד את תולדות התנועה שלהם.

הנקודה הזו חשובה, משום שמלחמת העולם הראשונה הולידה את הפשיזם, אך היא גם הולידה את התעמולה האנטי-פשיסטית. ברגע שמוסוליני הכריז שהוא תומך במלחמה, הוא הוכפש בפי הסוציאליסטים באיטליה על כפירתו. Chi paga? הייתה השאלה המרכזית: "מי משלם לו?" הוא הואשם בקבלת כסף מיצרניות הנשק ואף נרמז שהוא עושה דברם של הצרפתים. אין שום עדות שתתמוך בטענות האלו. מלכתחילה נחשב הפשיזם לתנועת ימין לא מפני שהוא היה תנועת ימין כי אם משום שהשמאל הקומוניסטי סבר שזו הדרך הטובה ביותר להעניש את הכופרים בעיקר (ואפילו אם הייתה זו אכן תנועת ימין באיזה מובן דוקטרינרי נשכח, התנועה הפשיסטית הייתה ביסודה ימין סוציאליסטי). אך הפשיזם מעולם לא היה תנועת ימין. אחרי הכל, אם התמיכה במלחמה הופכת מישהו באופן אובייקטיבי לאיש ימין, הרי מגזיני שמאל מובהקים כמו מתר ג'ונס צריכים היו להימנות עם הימין הסהרורי.

מוסוליני הכיר לעתים בכך שהפשיזם נתפש כתנועת "ימין", אך טרח תמיד להבהיר שמקור ההשראה והבית הרוחני שלו הוא השמאל הסוציאליסטי. "אתם שונאים אותי היום כי אתם עדיין אוהבים אותי", אמר לסוציאליסטים האיטלקים. "מה שלא יקרה, לא תאבדו אותי. שתים עשרה שנים מחיי שהוקדשו למפלגה די בהן להפגין את כנות אמונתי הסוציאליסטית. הסוציאליזם הוא בדמי". מוסוליני התפטר ממשרת העורך של אוואנטי! אך לא היה מוכן לוותר על אהבתו למטרות הסוציאליסטי. "אתם חושבים שאתם יכולים לסלק אותי, אך תגלו שאני אשוב. אני עודני ואשאר גם בעתיד סוציאליסט, ותפישותיי לא ישתנו לעולם! הן בשר מבשרי ועצם מעצמותיי".

מוסוליני נאלץ לעזוב את מנגנון המפלגה. הוא הצטרף לקבוצה של רדיקלים תומכי-מלחמה שנקראה Fascio Autonomo d'Azione Rivoluzionaria, ועד מהרה הפך למנהיגה. גם כאן, מוסוליני לא עבר לימין. טיעוניו בעד כניסה למלחמה נאמרו בהקשר של השמאל ושיקפו במידה רבה את הטיעונים של פרוגרסיבים ואנשי שמאל בארה"ב שתמכו בכניסה למלחמה, כמו הנשיא וודרו ווילסון, הפילוסוף ג'ון דיואי והכותב רב ההשפעה וולטר ליפמן. מוסוליני ואנשיו טענו כי המלחמה היא נגד כוחות הריאקציה של גרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית, מלחמה לשחרור עמים זרים מעול האימפריאליזם ולקידום מהפכה סוציאליסטית באיטליה, שהיא "אומת פרולטריון" אמיתית.

מוסוליני הקים עיתון חדש, איל פופולו ד'איטליה. השם עצמו — העם האיטלקי — מלמד אותנו משהו, משום שהוא מאייר את השינוי בחשיבתו של מוסוליני, ואת ההבחנה החשובה הראשונה שבין הסוציאליזם לפשיזם. סוציאליזם מבוסס על ההשקפה המרקסיסטית ש"הפועלים" בכל מקום קשורים זה לזה כמעמד מעל לכל קריטריון אחר. מהסיסמה "פועלי כל העולם, התאחדו!" משתמע הרעיון שמעמד חשוב יותר מגזע, מלאום, מדת, משפה, מתרבות או מכל "אופיום" אחר להמונים. מוסוליני הבין שזה לא המצב. יתר על כן, הוא הבין שאין שום סיבה להעמיד פנים שזה המצב. סורל הורה כי המרקסיזם הוא סדרה של מיתוסים מועילים ולא תורה מדעית.

אם כן, למה לא להשתמש במיתוסים זמינים אחרים, כאשר הם מועילים יותר? "ראיתי שהאינטרנציונליזם קורס", הודה מוסוליני מאוחר יותר. זה היה "מטופש לחלוטין" להאמין שתודעה מעמדית תוכל אי פעם לנצח את קריאת האומה והתרבות. "הרגש הלאומי קיים ואי אפשר להתכחש לו". מה שכונה סוציאליזם היה למעשה רק סוג של סוציאליזם: סוציאליזם בינלאומי. מוסוליני שאף ליצור סוציאליזם חדש, סוציאליזם במדינה אחת, סוציאליזם לאומי — סוציאליזם שנהנה מיתרון מובהק וברור אחד: אפשר היה להשיגו. המפלגה הסוציאליסטית הישנה ניצבה על נתיב ההגעה לשם, ולכן היה "הכרח", כתב מוסוליני באיל פופולו, "להתנקש במפלגה כדי להציל את הסוציאליזם". בגיליון אחר של העיתון הוא כתב: "פרולטרים, צאו לרחובות ולכיכרות איתנו וזעקו: 'הלאה המדיניות המרקנטיליסטית המושחתת של הבורגנות האיטלקית'… תחי המלחמה לשחרור העמים!"

בשנת 1915 נקרא מוסוליני לשירות צבאי. הוא נלחם היטב וספג רסיס פגז ברגלו. המלחמה החישה את שינוי עמדותיו. החיילים נלחמו כאיטלקים, לא כ"פועלים". הקורבן שלהם לא היה למען המאבק המעמדי אלא למען המאבק האיטלקי. הוא החל לנסח את הרעיון — הידוע בשם trincerocrazia — שמי שלחמו במלחמה ראויים לנהל את המדינה, משום שהם הקריבו יותר והייתה בהם המשמעת הפנימית לשפר את מצבה של איטליה (הדים לכך אפשר למצוא גם היום בגינוי לאנשים המפגינים עמדה לוחמנית, אך בעצמם לא לחמו בחזית). "סוציאליזם של החפירות" נשמע הרבה יותר סביר מהסוציאליזם של רצפת הייצור — ולו מפני שמוסוליני ראה את חיי החפירות במו עיניו. ב-23 במרץ 1919 ייסדו מוסוליני וקומץ מחבריו את אגודת הלוחמים, Fasci di Combattimento, במילאנו. מטרתם הייתה להקים חזית עממית של שמאלנים תומכי-מלחמה, ממשוחררי צבא סוציאליסטים ועד פוטוריסטים, אנרכיסטים, לאומנים ואינטלקטואלים סינדיקליסטים. כמה מהמרכיבים הבולטים בתוכנית שלהם היו:

הורדת גיל המינימום להצבעה לשמונה־עשרה וגיל המינימום להיבחרות לבית הנבחרים לעשרים וחמש, ומתן זכות בחירה לכול, כולל נשים.

– "ביטול הסנאט ויצירת מועצה טכנית לאומית לעמלי כפיים ואינטלקט, תעשייה, מסחר ותרבות".

– קץ לגיוס החובה.

– ביטול תארי האצולה.

– "מדיניות חוץ המכוונת להרחבת כוחה ושאיפותיה של איטליה בהתנגדות לכל אימפריאליזם זר".

– חקיקה מזורזת של חוק מדינה הקובע שמונה שעות עבודה בפועל לכל העובדים.

– שכר מינימום.

– יצירת גופי ממשלה שונים המנוהלים בידי נציגי העובדים.

– רפורמה במערכת הגמלאות וקביעת הגבלת גיל לעבודות מסוכנות.

– על בעלי אדמות ייכפה לעבד את אדמתם בעצמם. אם לא יעשו כן הקרקע תופקע ותועבר לידי משוחררי הצבא וקואופרטיבים של איכרים.

– התחייבות של המדינה לכונן בתי ספר "חילוניים לחלוטין" לטיפוח "המורל של הפרולטריון ומצבו התרבותי".

– "מס פרוגרסיבי גבוה על הון, שיסתכם בהפקעה חלקית חד-פעמית של כל העושר".

– "הלאמת כל הטובין השייכים לקהילות דתיות וביטול ההכנסות הכנסייתיות".

– "בחינה" של כל החוזים הצבאיים ו"הפקעה של 85 אחוז מכל רווחי המלחמה".

– הלאמת כל תעשיות הנשק וחומרי הנפץ.

אח, כן. הימין האנטי-אליטיסטי הזה, התומך בביטול שוק המניות, עבודת ילדים, בקידום רפואה ציבורית, הפקעת הון, קץ לגיוס החובה, וחינוך חילוני!

בנובמבר 1919 הריצו הפשיסטים תחת שמם החדש ומצע השמאל שלהם כמה מועמדים בבחירות. הם הובסו בידי הסוציאליסטים. רוב ההיסטוריונים טוענים שדבר זה לימד את מוסוליני לעבור ל"ימין". רוברט א' פקסטון כותב שמוסוליני הבין "שאין מקום בפוליטיקה האיטלקית למפלגה שהיא גם לאומנית וגם שמאל.

לדעתי, יש בטענה זו עיוות של התמונה. מוסוליני לא העביר את הפשיזם מהשמאל לימין; הוא העביר אותו מסוציאליסטי לפופוליסטי. הפופוליזם מעולם לא נודע קודם לכן כשמרני או כנוטה ימינה. רק משום שרבים היו נחושים להכריז על הפשיזם כתנועת ימין הוגדר הפופוליזם תחת מוסוליני ככזה. הרעיון שכוח פוליטי שייך לעם וצריך להיות בידיו היה חלק בלתי נפרד מהמצע הפרוגרסיבי. הפופוליזם היה גרסה רדיקלית יותר של אותה עמדה. זו עדיין אידאולוגיה של "כוח להמונים", בצירוף ספקנות כלפי למנגנון הפרלמנטרי של הליברליזם הרגיל (לדוגמה, בלמים ואיזונים). בארצות הברית של המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים היו הפופוליסטים תמיד כוח של השמאל, ודחפו לרפורמות כמו בחירות ישירות של סנטורים והלאמת התעשייה והבנקים. דמוקרטיה ישירה והלאמה היו שניים מעמודי היסוד של סדר היום הפשיסטי. מוסוליני גם הפסיק לכנות את איל פופולו ד'איטליה "יומון סוציאליסטי" ובחר במקום זאת בשם "יומון הלוחמים והיצרנים".

דגש על "היצרנים" היה בכל מקום סימן ההיכר של הכלכלה והפוליטיקה הפופוליסטית. ההבחנה העיקרית בעיני ה-producerism (יצרניזם), כפי שנהגו רבים לכנות זאת, הייתה בין אלו שיצרו עושר בעמל כפיהם לבין אלו שרק הרוויחו ממנו. וויליאם ג'נינגס בריאן, מועמדם של הדמוקרטים בארה"ב לנשיאות כמה פעמים, הקפיד תמיד להבחין בין "אנשים" טובים והגונים לבין "בעלים בטלים של הון בטל". הפופוליסטים חתרו להרחיב את חוג שליטתה של הממשלה כדי למחוץ את "המלוכנים הכלכליים" ולסייע לאיש הקטן. זו הייתה תמצית גישתו של מוסוליני, הדומה לגישתם של סמלי שמאל עכשוויים כמו הוגו צ'אבס מוונצואלה.

הפשיסטים נופפו בסיסמאות כמו "האדמה לעובדי האדמה!" ו"לכל איכר כל פרי עמלו המקודש!" מוסוליני המשיך להשתמש בפיסות מהתיאוריה המרקסיסטית כשאלו הלמו את מטרותיו — וגם כאן הוא לא היה שונה מפופוליסטים אחרים — כדי להסביר את חיבתו המנצה לבעלי האדמות הקטנים. איטליה עדיין הייתה "אומה פרולטרית", הסביר מוסוליני, ולכן נזקקה לפיתוח כלכלי עד שאפשר יהיה להגשים בה את הסוציאליזם, גם אם תוך כדי כך היה צורך לאפשר הכרח קפיטליסטי כזה או אחר בתחום הסחר. לנין ערך התאמות דומות בתוכנית הכלכלית החדשה שלו בשנת 1921, שעודדה איכרים לגדל מזון נוסף לשימושם ולשם רווח.

אין בכל זה כדי לטעון שלמוסוליני הייתה אידאולוגיה עקבית או תאוריה פוליטית סדורה. הוא היה מעשי ונכון בכל רגע להשליך מן החלון דוֹגמה, תיאוריה או בריתות, אם התעורר בכך צורך. בשנים שאחרי גיבוש אגודת הלוחמים, הרעיונות המרכזיים של מוסוליני היו ניצול הזדמנויות לשמו. זה היה, ככלות הכול, עידן "ההתנסות". רוזוולט הטיף כעבור זמן בארה"ב לרעיונות דומים, וגרס שאין לו סדר יום מוגדר למעט השבת האמריקנים לעבודה והזנקת תוכנית של "התנסות נועזת". "איננו חוששים מן העתיד", הכריז רוזוולט. "העם… לא נכשל. בשעת הצורך שלהם הם… ביקשו משמעת והכוונה מההנהגה. הם הפכו אותי למכשיר בידם בשעה זו. וברוח זו אני מתייחס לזה". ואילו מוסוליני כתב על אגודת הלוחמים במאי 1920: "אל תחושו כבולים לתורה מסוימת". וכמו רוזוולט אחריו, גם מוסוליני ביקש מהעם האיטלקי לבטוח בו עתה ולדאוג לתוכנית מעשית בהמשך. זמן קצר לפני שהפך לראש ממשלה הוא השיב לכתבים שביקשו ממנו פרטים על תוכניותיו בדברים הנודעים הבאים: "הדמוקרטים באיל מונדו רוצים לדעת מה התוכנית שלנו? התוכנית שלנו היא לשבור את העצמות של הדמוקרטים באיל מונדו ויפה שעה אחת קודם".

בשנים 1919-1922, עד שהוביל מוסוליני את המצעד על רומא והפך לראש ממשלה, היה יעדו הראשון עוצמה ומאבק. אסור לטעות: רבים מהפשיסטים היו מפצחי גולגולות, שוברי רגליים ובריונים לכל עניין ודבר, בייחוד בשורות האוֹברה (OVRA), המשטרה החשאית של המדינה הפשיסטית, שנוצרה בדמות הצ'קה של לנין ברוסיה. הרוגי "מלחמת האזרחים" שיזמו הפשיסטים מונים כאלפיים איש; 35 אחוז מהם אנשי שמאל ו-15 אחוז פשיסטים. זה עשוי להישמע לכם הרבה או ממש לא הרבה, בכפוף לנקודת המבט שלכם, אך כדאי לזכור שמספר גדול בהרבה של איטלקים מתו בתקופה זו במלחמות המאפיה האיטלקית הרגילות. כדאי גם לציין שרבים מהפשיסטים היו בפועל אנשים מכובדים ומרשימים, שזכו לא רק לשיתוף פעולה מהמשטרה אלא גם לאהדת השופטים והעם. בתחרות לאומית בין שתי סיעות רחבות, העם האיטלקי — פועלים, איכרים, בעלי עסקים קטנים ובעלי מקצועות חופשיים, לצד האמידים והעשירים — בחר בפשיסטים על פני הסוציאליסטים והקומוניסטים.

סגנונו של מוסוליני היה דומה להפליא לזה של יאסר ערפאת (אף כי ערפאת היה ללא ספק טיפוס הרבה יותר רצחני). הוא שיחק את המשחק הפוליטי שבו טען שהוא חותר להסכמי שלום ובריתות, ובמקביל חתר להכיל את המרכיבים האלימים יותר בתוך תנועתו. ידיו כבולות, הוא נהג לטעון כשיחידות של החולצות השחורות הפשיסטיות שברו את עצמותיהם של מתנגדיו. כמו לנין (וכמו ערפאת) השתמש מוסוליני בפילוסופיה של "ככל שיהיה גרוע יותר, כן ייטב". הוא אהב את האלימות שבוצעה בידי סוציאליסטים, משום שהיא נתנה לו הזדמנות למעשי אלימות חריפים אף יותר בתגובה.

מוסוליני, שהיה מעורב באינספור קרבות אגרופים וסכינים, ראה באלימות הפיזית מרכיב גואל ובן לוויה טבעי למאבק האינטלקטואלי (ובכך הוא דמה מאוד לנשיא האמריקני טדי רוזוולט). אין צורך להגן על מוסוליני מפני ההאשמה שהוא עסק באלימות פוליטית מאורגנת, כפי שניסו כמה מכותבי הביוגרפיה האוהדים שלו לעשות. קל יותר לקבל את טיעוני מגניו ומבקריו כאחד. כן, הסוציאליסטים והקומוניסטים שבהם נאבק היו לעיתים קרובות גרועים לא פחות מהפשיסטים. ובמקרים אחרים הפשיסטים היו הרבה יותר גרועים. בשורה התחתונה, עם זאת, העיקר הוא שבאומה למודת כאוס חברתי וכלכלי לצד מרירות פוליטית בעקבות הסכם ורסאי, המסר של מוסוליני והטקטיקות שלו יצאו וידם על העליונה. יתר על כן, ההצלחה שלו הייתה קשורה פחות לאידאולוגיה ולאלימות מאשר לרגשות הפופוליסטיים שהצליח לעורר. מוסוליני הבטיח להשיב לאיטליה שני דברים שחסרו לה מאוד: גאווה וסדר.

האירועים שהובילו לעלייתו שנויים במחלוקת מסיבות שאין סיבה להיכנס אליהן כאן. די אם נאמר שהמצעד על רומא לא היה אירוע מהפכני ספונטני אלא תיאטרון פוליטי מבוים, שנועד לבנות מיתוס סורליאני. האלימות שבין הפשיסטים למפלגות שמאל אחרות הגיעה לשיאה בקיץ 1922, כשהקומוניסטים והסוציאליסטים קראו לשביתה כללית כדי למחות נגד סירובה של הממשלה לרסן את הפשיסטים. מוסוליני הכריז שאם הממשלה לא תשבור את השביתה, הפשיסטים שלו יעשו זאת בעצמם. הוא לא חיכה (וגם לא ציפה) לתגובה. כש"האדומים" הכריזו על שביתה ב-31 ביולי הסקוודריסטי של מוסוליני, שהורכבו בעיקר מחיילים משוחררים מיומנים, שברו אותה בתוך יום. הם נהגו בחשמליות, הבטיחו את זרימת התחבורה וכמובן, דאגו לכך ש"הרכבות יצאו בזמן".

לשיטות שבהן השתמש מוסוליני כדי לשבור את השביתה הייתה השפעה עמוקה על הציבור באיטליה. בתקופה שבה אינטלקטואלים בכל העולם הפכו ציניים יותר ויותר ביחס לדמוקרטיה הפרלמנטרית והפוליטיקה הליברלית, היעילות הצבאית של מוסוליני נראתה כמשהו המתעלה מעל פוליטיקה מפלגתית. בנוסח זמננו אפשר לומר שהוא "חרג מהתוויות הרגילות" כדי לבצע את מה שצריך לבצע, ומוסוליני נתפש כמי שחרג מעבר ל"קטגוריות העייפות של שמאל וימין". במטבע דומה — וכמו פרוגרסיבים מסוימים היום — הוא הבטיח את מה שכינה "דרך שלישית" שאינה ימין ואינה שמאל. הוא פשוט רצה לעשות את מה שצריך לעשות.

עתה, משהתייצב הציבור ברובו מאחוריו, הוא תכנן לשבור שביתה מסוג שונה — הקיפאון הפרלמנטרי ששיתק את הממשלה, ומכאן גם את "ההתקדמות". הוא איים שהוא והחולצות השחורות שלו — שזכו בשם זה משום שהכוחות המיוחדים באיטליה לבשו חולצות שחורות עם צווארוני גולף ואלו הפכו עד מהרה ללבוש המקובל בין הפשיסטים — יצעדו על רומא וייטלו את מושכות השלטון במדינה בידיהם. מאחורי הקלעים כבר ביקש ממנו המלך ויטוריו עמנואלה להקים ממשלה חדשה. אבל הדוצ'ה צעד בכל מקרה, כשהוא משחזר את המצעד על רומא של יוליוס קיסר ומעניק לממשלה הפשיסטית החדשה "מיתוס מהפכני" שימושי, שאותו ניצל במיומנות רבה בשנים הבאות. מוסוליני הפך לראש הממשלה ואיטליה הפשיסטית נולדה.

ואיך מוסוליני שלט? כרצונו. הוא הפך לדיקטטור אלים פחות מרוב הדיקטטורים, אלים יותר ממיעוטם. אך הוא היה גם פופולרי מאוד. בשנת 1924 נערכו בחירות חופשיות למדי באיטליה, והפשיסטים זכו בכ-65 אחוז מקולות הבוחרים. אחד מהישגיו בשנות העשרים היה כינון זכות בחירה לנשים (שלפי הניו יורק טיימס נבע גם מלחצן של פמיניסטיות בארה"ב), הסכם עם הוותיקן והחייאת הכלכלה האיטלקית. יישוב הקרע עתיק היומין בין איטליה לאפיפיור היה הישג עצום במונחי הפוליטיקה המקומית באיטליה. מוסוליני הצליח במקום שבו נכשלו קודם רבים רבים.

נעסוק ברבים מהנושאים האידאולוגיים ובמדיניות הקשורים בפשיזם האיטלקי בפרקים הבאים. נפרט כאן רק כמה נקודות שכדאי להזכיר כבר עתה. ראשית, מוסוליני הצליח לבנות את עצמו בהצלחה כמנהיג העתיד. למעשה, הוא הגיע לשלטון גם בזכות התנועה האמנותית המכונה פוטוריזם. לכל אורך שנות העשרים, גם כשיישם מדיניות שהאינטלקטואלים במערב סלדו ממנה, כמו חוקים נגד העיתונות, שיטת השלטון שלו נחשבה למודרניות בהתגלמותה. בתקופה שבה אינטלקטואלים צעירים רבים דחו את ה"דוֹגמה" של הליברליזם הקלאסי, היה מוסוליני מנהיג בחזית התנועה לדחיית דרכי החשיבה הישנות. אחרי הכול, זה היה שחר "המאה הפשיסטית". לא במקרה, כפי שהכירו רבים, היה הפשיזם לתנועת הנוער המודרנית המצליחה הראשונה. "באיטליה של היום לא תוכלו לזהות את איטליה של אתמול", הכריז מוסוליני ב-1926. "האומה כולה היא בת עשרים שנה ולכן היא מלאה אומץ, רוח חיים ותעוזה". בשנות העשרים לא היה מנהיג בעולם שקושר יותר עם פולחן הטכנולוגיה, ובמיוחד התעופה. בשנות השלושים כבר ניסו מנהיגי העולם להפוך את עצמם למדינאים "מודרניים" בדמותו של מוסוליני.

חלק מהמוניטין של מוסוליני כסוג חדש של מנהיג נבע מנכונותו לאמץ רעיונות "מודרניים", ובהם הפרגמטיזם האמריקני. הוא טען בראיונות רבים שוויליאם ג'יימס היה אחד משלושה או ארבעה הפילוסופים שהשפיעו על חייו. אין ספק שאמר זאת כדי להרשים את הציבור באמריקה. אך מוסוליני אכן היה מעריץ של ג'יימס (ושל סורל, שהושפע מאוד מג'יימס), שהאמין שהפרגמטיזם הצדיק והסביר את פילוסופיית הממשל שלו ומשל בגישה פרגמטית. הוא אכן היה "נביא העידן הפרגמטי בפוליטיקה", כפי שכינה אותו מאמר (שאחריו בא ספר) בפוליטיקל סיינס קוורטרלי.

כשמוסוליני אימץ לעיתים, נאמר, מדיניות של שוק חופשי (כפי שעשה במידת מה בתחילת שנות העשרים), הדבר לא הפך אותו לקפיטליסט. מוסוליני מעולם לא ויתר על השאיפה לסמכות מלאה של המדינה להכתיב את מהלך דרכה של הכלכלה. בתחילת שנות השלושים הוא ראה צורך לנסח בכתב את האידאולוגיה הפשיסטית. עד אז, האידאולוגיה הזו נקבעה אד הוק. אבל כשמוסוליני אכן הגיע לכתיבת הדברים, תורת הכלכלה הפשיסטית נראתה דומה מאוד לכל זני השמאל האחרים, כולל התביעה להלאים את התעשייה או להטיל עליה פיקוח בהיקף שההבדל בינו לבין הלאמה סמנטי בלבד. המדיניות הזו נפלה לקטגוריית מה שכונה קורפורטיזם. התורה הזו זכתה להערצה בארצות הברית באותה תקופה, וזוכה לפריחה מחודשת — לא מודעת — גם היום.

פרגמטיזם הוא הפילוסופיה היחידה ששמה הוא מילה בשימוש יומיומי שיש לה קישורים שהם כמעט תמיד חיוביים. כשאנחנו קוראים למנהיג כלשהו פרגמטי, אנחנו מתכוונים לומר שהוא מעשי, ריאליסטי ולא אידאולוגי. אבל השימוש הרגיל במילה  מטשטש הבחנות חשובות. בהכללה, פרגמטיזם הוא סוג של רלטיביזם, הגורס שכל אמונה שיש בה תועלת היא נכונה בהכרח. ולהפך, כל אמת שאינה נוחה או אינה שימושית היא בהכרח לא נכונה. האמת השימושית של מוסוליני הייתה מושג החברה "הטוטליטרית" — הוא המציא את המילה, שהוגדרה במוטו המפורסם שלו: "המדינה היא הכול, אין דבר מחוץ למדינה ואין דבר נגד המדינה". התוצר המעשי של הרעיון הזה היה ש"הכול הולך" אם הוא מקדם את מטרותיה של המדינה. אין ספק שהמיליטריזציה של החברה הייתה חלק חשוב במתקפה הפשיסטית על המדינה הליברלית, כפי שטוענים אנטי-פשיסטים רבים. אך זה היה האמצעי, לא המטרה. התשוקה הרדיקלית של מוסוליני להפוך את המדינה למושא להט דתי נולדה במהפכה הצרפתית. מוסוליני, יורש ליעקובינים, חתר להלהיט מחדש את התשוקה הזו. זהו ההפך הגמור של שמרנות או של ימניות.

בכך ובמובנים רבים אחרים נותר מוסוליני סוציאליסט עד מותו, ממש כפי שניבא. שלטונו תם בשנת 1943, כאשר הפך לשליט בובה של המשטר הנאצי בעיר סאלו, שם תכנן באופן פאתטי קאמבק. הוא בילה את ימיו בפרסום הכרזות, בגינוי הבורגנות, בהבטחה להלאים את כל העסקים שיש בהם יותר ממאה עובדים, וביישום חוקה שכתב ניקולה בומבאצ'י, קומוניסט ועמיתו משכבר הימים של לנין.

הוא בחר בעיתונאי סוציאליסטי כדי לתעד את הפרק האחרון שלו כדוצ'ה, ולפי אותו עיתונאי הכריז מוסוליני: "אני מוריש את הרפובליקה לרפובליקנים ולא למלוכנים, ואת עבודת הרפורמה החברתית לסוציאליסטים ולא למעמד הבינוני". באפריל 1945 נמלט מוסוליני על נפשו — באופן אירוני, בחזרה לשווייץ — מלווה ביחידה של חיילים גרמנים (הוא התלבש כאחד מהם כדי להסוות את זהותו) ובעוזריו, פילגשו וחסידו בומבאצ'י. הם נלכדו בידי חבורת פרטיזנים קומוניסטים, שקיבלו למחרת בבוקר הוראה להוציא אותו להורג. מספרים שפילגשו של מוסוליני השליכה את עצמה קדימה כדי לגונן על מאהבה. בומבאצ'י רק זעק: "יחי מוסוליני! יחי הסוציאליזם!".

***

ספריית שיבולת, מיזם משותף של הוצאת סלע מאיר וקרן תקווה תוציא בכל שנה תריסר ספרי הגות שירחיבו את יריעת ההגות השמרנית באמירה ברורה על כלכלה, חברה, לאומיות, עוני, פמיניזם, תרבות, משפט וסביבה.
מנויי אתר ‘מידה’ יוכלו להנות מהנחה מיוחדת של 100 ש”ח ברכישת ספרי ‘שיבולת’+ מנוי לכתב העת ‘השילוח’
לחצו על הקישור לפרטים נוספים