מנפוליאון עד מקרון: היחסים המורכבים של צרפת ואירופה

נשיא צרפת עמנואל מקרון הופיע מראשית כהונתו כתומך נלהב בהעמקת האיחוד האירופי, כלומר בהעברה נוספת של סמכויות ריבונות מהמדינות החברות למוסדות האיחוד. הוא חסיד של השקת "תקציב אירופי" – מדיניות פיסקלית אירופית המנוהלת על ידי שר אוצר משותף, מדיניות הגירה ומיסוי משותפים, הקמת אוניברסיטאות אירופיות והעמקת שיתוף הפעולה בתחום הביטחוני עד כדי יצירת איחוד הגנה משותף. הוא אף הבטיח שבמשחקים האולימפיים בצרפת ב-2024 יושמע המנון האיחוד האירופי ה"אודה לאושר", לומר לך: אינני יותר צרפתי מאשר אירופי.

מקרון מדגיש בנאומיו כי בכל הנוגע להגנתה, אירופה אינה יכולה לסמוך יותר על ארצות הברית וכי על חברות האיחוד להגביר את הוצאותיהן על הגנה. לדבריו, תקיים ארצו התחייבויותיה לנאט"ו להקצאת 2% מהתל"ג לתקציב הגנה לא יאוחר מ-2025.

הוא רומז שזוהי גם ציפייתו מגרמניה, שהרי "זה נאיבי לחסות תחת מטריה של אחרים" (אם אכן גרמניה תעמוד בהתחייבות זו, היא תהיה המדינה האירופית בעלת הוצאות ההגנה הגבוהות ביותר במונחים מוחלטים. לא בטוח שיהא זה לשביעות רצונו של מקרון). בכינוס שגרירים של צרפת באוגוסט 2018 גילה הנשיא כי לדעתו ביטחון אירופה מחייב דיאלוג ושיתוף פעולה מתמיד עם רוסיה וטורקיה, "שההיסטוריה שלהן שלובה בזו של אירופה". בכך קורא מקרון לאסטרטגיה ביטחונית אירופית המשוחררת ממחויבות טרנס-אטלנטית הדוקה.

ומאירופה אלינו: לאחרונה פורסם כי ראש המערך המדיני במשרד החוץ הישראלי אלון אושפיז, הזהיר בדיון סודי שנערך בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת כי אם הנשיא טראמפ לא יציג את תוכנית השלום בשבועות שלאחר בחירות האמצע לקונגרס ב-6 בנובמבר, מתכוון נשיא צרפת להניח תוכנית משלו. לדברי אושפיז, הנשיא מקרון פעיל מאוד בענייני המזרח התיכון ולמשרד החוץ ידוע שהצרפתים עובדים על תוכנית שלום משלהם. מכל מקום ברור מהצהרותיו של מקרון כי נוסחת שתי מדינות תהיה בבסיס כל תוכנית צרפתית.

השיגעון של נפוליאון

מדיניותו האירופית המוצהרת של מקרון וכוונות הצרפתים להתערב בבעיה הישראלית-פלסטינית שלובים באסטרטגיה מסורתית של קובעי המדיניות בצרפת. החל מהמאה ה-17, ביקשו הצרפתים לקיים את ארצם כשחקן בעל עמדה חשובה ודומיננטית בזירה הבינלאומית בכלל ובזו האירופית בפרט, תוך היחלצות ממחויבות טרנס-אטלנטית העלולה לעמעם את זוהר תפארת ארצם.

מלחמת שלושים השנים שפרצה בשנת 1618 כמלחמת דת בין מורדים צ'כים פרוטסטנטים לבין מלכים קתולים, הפכה עד מהרה למלחמה על שליטה מדינית באירופה. הקרדינל רישלייה, השר הראשי בממלכת צרפת הקתולית, נכנס למלחמה לימינם של הנסיכים הפרוטסטנטים דווקא נגד בית הבסבורג הקתולי, וזאת על מנת שצרפת לא תאבד מכוחה אם ההבסבורגים יתחזקו. שימור מעמדה המדיני של צרפת היה חשוב לקרדינל הקתולי יותר מאשר נאמנותו לדתו.

המאה ה-19 החלה בשיגעון של נפוליאון בונפרטה לשלוט באירופה כולה בואכה הרי אורל. עד עצם היום הזה מתקשים הצרפתים לעכל את תבוסתו בקרב וטרלו, אשר שם קץ לשאיפותיה האימפריאליות של צרפת באירופה, ושינה את המציאות הגיאופוליטית באירופה עד מלחמת העולם הראשונה.

כאשר בלגיה ביקשה להנפיק מטבעות זיכרון במלאת מאתיים שנה לקרב זה שהתרחש על אדמתה, התנגדה לכך צרפת. דומיניק דה וילפן, מי שהיה ראש ממשלת צרפת בשנים 2005 – 2007 וכתב כמה ספרים על נפוליאון, התייחס לתוצאות קרב וטרלו כ"תבוסה המאירה בהילה של ניצחון", שהרי נפוליאון עמד בבדידות מזהירה מול קואליציה אירופית גדולה. (הוא התכוון גם לרוסיה ואוסטריה, שאמנם לא שלחו צבאות לוטרלו). אמנם תבוסה, אך לא ייתכן, לדברי דה-וילפן, שתבוסה של צרפת לא תעוטר ב"הילה של ניצחון" .

חלומו של דה-גול

נשיאותו של דה-גול התאפיינה במדיניות ובמלל מנופח שנועדו להעצים את תדמית גדולתה של צרפת. דה-גול חשב שאין לקשור את אמריקה בביטחונה של אירופה, אם כי הוא לא זלזל בחשיבותה של המטריה הגרעינית האמריקאית. הוא שאף לכך שגרמניה תראה בארצו בעלת ברית מהימנה יותר מזו של ארצות הברית, ובהמשך הדרך תתפוס צרפת את מקומה של המנהיגות האמריקאית.

בספרו "דיפלומטיה" אומר הנרי קיסינג'ר כי גרמניה בתקופתו של ביסמרק היוותה את הדגם שעל פיו דה-גול שאף לארגן את הקהילייה האירופית – איחוד של מדינות שבו תמלא צרפת את התפקיד הדומיננטי כפי שפרוסיה הייתה המדינה הדומיננטית בגרמניה הקיסרית. בחלומו של דה-גול לכל מעצמה יהיה תפקיד משלה: "ברית המועצות תדאג לחלוקתה של גרמניה; ארצות הברית תדאג להגן על מערב אירופה מפני ברית המועצות; וצרפת תדאג להסיט את השאיפות הלאומיות הגרמניות אל עבר אחדות אירופית".

באוצר הביטויים של דה-גול ה"אחדות האירופית" פירושה היה הגמוניה צרפתית בממלכת האחדות, ובעיקר בכל הקשור במעמדה היחסי של גרמניה מול צרפת. הרולד מקמילן, ראש ממשלת בריטניה (1957 – 1963) נתן לכך ביטוי חריף באומרו על דה-גול: "הוא מדבר על אירופה אך מתכוון לצרפת".

בשנת 1961 נעשה ניסיון להוספת איחוד פוליטי למסגרת השוק המשותף, הפעם ברוח חזונו של דה-גול שביקש לראות "אירופה של אומות", כאשר על פי גישה זו תקבע המדיניות על ידי מפגשים רבע שנתיים של מועצת ראשי המדינות. מקום מושבה של הנציבות יהיה, כמובן, בפאריס.

הולנד ומדינות חברות אחרות הביעו התנגדות להצעה זו מחשש שקבלת החלטות במסגרת בין-ממשלתית תאפשר לצרפת להביא לידי קבלת החלטות לפי האינטרסים שלה, עוד טרם הצטרפות אפשרית של בריטניה (הצטרפה רק ב-1973) שהייתה יכולה להוות כוח מאזן. התעורר גם החשש המוצדק שהמסגרת המוצעת נועדה לחסום כליל את הצטרפות בריטניה.

אכן, כאשר ביולי 1961 הגישה בריטניה בקשה רשמית להצטרפות לשוק האירופי המשותף היא נתקלה בהתנגדות צרפת.  דה-גול ראה את בריטניה כמי שקושרת את גורלה עם בת בריתה האטלנטית יותר מאשר עם יבשת אירופה, כלומר בריטניה הייתה "לא אירופית" לטענתו, אלא שייכת יותר לאמריקה. סיבה נוספת הייתה שדה-גול חשש שבריטניה, בעזרת אמריקה, תיטול מצרפת חלק מההגמוניה על אירופה, ובעיקר שמא תערים קשיים על כוונותיו לקשור את גרמניה אל צרפת.

בדצמבר 1962 הטיל דה-גול וטו על הצטרפות בריטניה, ומיד לאחר מכן חתמו צרפת וגרמניה על הסכם ידידות היסטורי בינן. האמנה כללה סעיף הקובע כי כל ממשלה תתייעץ ברעותה לפני קבלת החלטה חשובה בתחום יחסי החוץ. לצרפת היה חשוב ליצור מסגרת שתורחב אחר כך ותכלול מדינות נוספות. מכאן ואילך היחסים בין שתי המדינות היוו גורם חשוב בקביעת הקצב וההיקף של האינטגרציה האירופית, אך עיקרו של ההסכם מבחינת צרפת היה לקשור את גרמניה אליה ולא להעניק לה מעמד שווה. למעשה נוצרה מעין מועצת מנהלים בת שתי מעצמות שמובילות את שאר החברות באיחוד. במועצה זו, כך סבר דה-גול, צרפת תהיה זו שתתווה את המהלכים, שהרי גרמניה הייתה עדיין במצב של כניעות פוליטית.

להחזיר את הריבונות

צרפת הייתה אחת מהמדינות המייסדות של נאט"ו, אך הייתה זו ארצות הברית כמובן שהחזיקה במעמד ההגמוני בברית. עד למעשה 1965 הייתה זו היא ששלטה שליטה כלכלית במערב אירופה, ועל כן תבעה מהאירופים קונפורמיות לאידיאולוגיה, לאורח החיים ולארגון התעשייתי האמריקאי.  דה-גול, ששאף להחזיר עטרת צרפת לתקופת הזוהר הנפוליאונית, תיעב את ההגמוניה האמריקאית.

גם מדיניותו כלפי בריטניה הייתה, כאמור, ביטוי לשאיפתו להעצמת מעמדה של צרפת באירופה אגב החלשת ההגמוניה האמריקאית. ב-1966 הכריז דה-גול על פרישת ארצו מהפיקוד הצבאי המשותף של נאט"ו. באיגרת לנשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון ציין דה-גול שצרפת מבקשת "להחזיר לעצמה את מלוא ריבונותה על כל שטחה היא, ריבונות שצומצמה עקב הנוכחות הקבועה של גורמים צבאיים של בעלות הברית".

אמנם דה-גול הסכים כי צרפת תמשיך חברותה בברית הצפון אטלנטית, אך כוחות הצבא הצרפתיים לא יהיו עוד תחת פיקוד ושליטה של נאט"ו. על פי דרישתו פינתה ארצות הברית שלושים בסיסים ו-26000 אנשי צבא מצרפת, ומפקדת הברית הועברה למקום מושבה הנוכחי בבריסל. בצעד זה דה-גול גילה כפיות טובה כלפי הכוחות האמריקאים ששחררו את צרפת במלחמת העולם השנייה.

דין ראסק, מזכיר המדינה האמריקאי דאז, שאל את דה-גול בסרקזם האם על ארצות הברית לפנות גם את האמריקאים ההרוגים מבתי הקברות הצבאיים. קריקטורה באחד מעיתוני צרפת הראתה חיל אמריקאי היוצא את צרפת, מטלפן לדה-גול: "אם תזדקק לנו שוב, מספר הטלפון שלנו הוא….".

רק לאחר ניתוק פורמלי של 43 שנה, הכריז הנשיא סרקוזי על שובה של צרפת כחברה בפיקוד הצבאי המשותף של נאט"ו, צעד שנתקל בהתנגדות מצד חוגים פוליטיים בצרפת. ראש הממשלה הקודם דה-וילפן טען, ולא בצדק, כי צעדו של סרקוזי יגביל את עצמאותה של מדיניות החוץ הצרפתית, ופרנסואה ביירו, פוליטיקאי בכיר מחוגי המרכז, הגדיר את החלטת הנשיא לא פחות מאשר "קטיעת אבר". תגובות אלה ביטאו פסיכוזה אנטי-אמריקאית שעדיין רחשה בקרב החוגים הפוליטיים מאז נשיאותו של דה-גול.

שני מניעים היו להחלטתו של סרקוזי. לאחד הוא נתן ביטוי מפורש באמרו: "הגיע הזמן שנחדל מלבדל עצמנו. הנעדרים תמיד גורמים עוול לעצמם", והסביר את האבסורד בכך ש"אנו שולחים את חיילינו לחזית אך איננו משתתפים בפורום שבו מחליטים על מטרות המלחמה".

המניע השני הוא בעל מאפיין של הפוך על הפוך: דווקא הצטרפות לפיקוד הצבאי המשותף של נאט"ו הייתה מחזקת את מעמדה של צרפת באירופה, ובייחוד במסגרת מדיניות ההגנה והביטחון המשותפת. אחד המכשולים המשמעותיים (אם כי לא העיקרי שבהם) בדרך לחיזוק מסגרת מדיניות אירופית כזו, היה החשש המבוסס של בריטניה וגרמניה כי מגמתה של צרפת בעיצוב מסגרת הגנה ובטחון אירופית הייתה בין היתר להחליש את זיקת המדינות האירופיות לפיקוד הצבאי המשותף של נאט"ו.

בריטניה וגרמניה שהיו מאז ומתמיד בעלות "גישה אטלנטית" עיכבו על כן כמה יוזמות צרפתיות בתחום מדיניות ההגנה והביטחון הכלל-אירופית. שיבתה של צרפת לפיקוד הצבאי המשותף של נאט"ו תביא, כך קיווה סרקוזי, להסרת עיכובים אלה, וצרפת תוכל לממש את שאיפתה להעצמת מעמדה באירופה.

נוסטלגיה כחרדה

גם תקופת נשיאותו של פרנסואה מיטראן הייתה בסימן האדרת תדמיתה של צרפת. ההיסטוריון טוני ג'אדט כותב כי תרומתו האישית למורשת הלאומית של צרפת התבטאה פחות בשימורה ויותר בייצורה בזמן אמת, והתבטאה בהקמת מוזיאונים ואתרי זיכרון רבים.

ההיסטוריון פייר נורה ערך שבעה כרכים שיצאו לאור בשנים 1984–1992, ובהם כלולים כל האתרים, הפרויקטים והסמלים המכוננים את הזיכרון המשותף של בני צרפת. זוהי נוסטלגיה כחרדה, טוען ג'אדט. צרפת חששה כי גדולתה עומדת להתעמעם, ואם יאבדו סמלי הזהות והגדולה האלו תחדל צרפת להיות היא עצמה, במובן שאליו התכוון דה-גול בהכריזו כי "צרפת אינה יכולה להיות צרפת ללא תהילה".

נשיאותו של ז'אק שיראק המשיכה את מסורת האדרת מקומה של צרפת בזירה הבינלאומית. ב-2002 – 2003 אמריקה של הנשיא בוש תבעה ממדינות העולם החופשי תמיכה במדיניותה המלחמתית נגד עיראק. הנשיא שיראק לא רק התנגד למדיניות האמריקאית, אלא גער במדינות  אירופה שהביעו בה תמיכה. שר החוץ הצרפתי דאז וילפן אמר בנאומו במועצת הביטחון של האו"ם כי "צרפת תמיד עמדה זקופה אל נוכח ההיסטוריה בפני האנושות". משפט זה מהדהד את דברי דה-גול שאמר כי "קיימת ברית תמידית בין תהילתה של צרפת לחירותו של העולם".

לשנות את המציאות

ובחזרה אל עמנואל מקרון. כמו דונלד טראמפ, גם הוא מתנגד לעודף המופרז במאזן המסחרי של גרמניה שאותו הוא כינה "בלתי מתקבל". זמן קצר לאחר היבחרו הוא טען כי המאזן המסחרי של גרמניה אחראי להחלשתן של כלכלות אחרות באירופה (בשנה שעברה היה העודף במאזן המסחרי של גרמניה בשיעור של למעלה מ-8% מהתוצר).

כאמור, מקרון היה רוצה לשנות מציאות זו על ידי הקמת איחוד פיסקלי ומינוי שר אוצר לגוש האירו, ופיקוח על-ממשלתי שיצמצם עוד את השליטה של גרמניה בכלכלתה היא וממילא בכלכלת אירופה. גרמניה, יש לציין, נזהרת מליפול למלכודת זו.

מקרון אינו יותר אירופי מאשר צרפתי. הצעתו להעמקת האיחוד, ובעיקר לאחר הברקזיט, נועדה בראש וראשונה להמשיך בדרך קודמיו החל מהחשמן רישלייה, ולהבטיח לארצו מעמד מוביל בזירה האירופית. בביקור בדלהי במרץ 2018, אמר מקרון לראש ממשלת הודו כי הוא שואף שצרפת תחליף את מקומה של בריטניה כ"שער הכניסה של הודו לאירופה". התגשמות שאיפה זו תלויה בגדולתה של פריז, ומקרון מבין שתנאי לגדולה זו הוא ריסונה של ברלין.

מסורת פוליטית זו מדריכה את מקרון גם ביחס לאזורנו בו יש לצרפת אינטרסים כלכליים חשובים, בנוסף למטען נוסטלגי של מעצמה קולוניאלית. צרפת אמנם אינה יכולה להזיז את אמריקה ממעמדה כיוזמת תכניות למשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, אך אם יוזמת טראמפ לא תצלח יקפוץ מקרון על ההזדמנות להוסיף לארצו עוד נופך של תהילה באמצעות יוזמת שלום משלו. אחרי הכול "צרפת אינה יכולה להיות צרפת ללא תהילה".

ד”ר שלמה פרלה הוא חוקר יחסים בינלאומיים ומומחה לענייני אירופה והאיחוד האירופי. תוכלו לקרוא עוד מכתביו באתר האישי שלו