בוחן מציאות: ארה"ב צריכה לדרוש יותר מהקשר עם סעודיה

כתומך בגישה השמרנית, אני בדרך כלל ביקורתי כלפי תיאוריית ה'ריאל פוליטיק', השואפת להציג מבט מציאותי על העולם, מתוך ההנחה שטבען של מדינות הוא אנוכי והן מונעות מהשאיפה להשגת כוח פוליטי או צבאי ולא על ידי עקרונות מוסריים.

אך כאשר אני שופט את הדרך בה מגיב ממשל טראמפ להריגתו של העיתונאי הסעודי ג'מאל חאשוקג'י, אני מוצא את עצמי חושב שדווקא במקרה הזה, קצת יותר 'ריאל פוליטיק' יוביל למדיניות טובה יותר. למה הכוונה? הנשיא טראמפ התייחס לעניין סעודיה בשתי הזדמנויות, בהצהרת הבית הלבן הרשמית והערותיו לעיתונאים. בשתיהן סירב לחתוך את היחסים עם ערב הסעודית או עם הנסיך מוחמד בן סלמן, ושתיהן מביעות גישה של מעין 'ריאל פוליטיק'.

בשתי ההצהרות ציין הנשיא גם את היתרונות הרבים לארצות הברית מהיחסים עם הסעודים, בעיקר מכירות הנשק לממלכה, השקעות, עזרה בשמירה על מחירי הנפט נמוכים וסיוע נגד טרור, בעיקר זה האיראני. באשר לאירן, הנשיא הוסיף:" אנו זקוקים למשקולת נגד. ישראל צריכה עזרה גם כן. אם ננטוש את ערב הסעודית, זו תהא טעות נוראה".

הדרך השלישית

הבעיה עם הניתוח הזה היא לא שהוא לא נכון, אלא שהוא מציב רק שתי אפשרויות: נטישת ערב הסעודית או אימוצה. לעומת זאת, גישת 'ריאל פוליטיק' תקיפה יותר תציע אפשרות שלישית: להשתמש בנקודה זו בזמן כדי לדחוק בסעודים לעשות כמה דברים שאנו חושבים שעליהם לעשות, שייטיבו גם עם הממלכה וגם עם ארה"ב.

קל מאוד להעלות סעיפים לרשימת הדרישות לסעודים: לפתור את הסכסוך שלהם עם קנדה, או יותר מכך – לפתור את הסכסוך שלהם עם קטאר ולהתניע מחדש את מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ. רצוי גם לדרוש שימתנו את ממשלתם על ידי מינוי שרים בעלי סמכות במקום שהנסיך יהיה אחראי על כל ההיבטים של ניהל המדינה – כלכלה, הגנה וענייני פנים והגנה. נוסף על כך, ראוי שהסעודים יקחו כמה צעדים בכיוון שיפור זכויות האדם במדינה.

טראמפ נשאל לגבי הנקודה האחרונה, כאשר הוא עמד להיכנס למסוק הנשיאותי: "האם אתה אומר לנו למעשה, אדוני הנשיא, שזכויות אדם הן דבר יקר מדי?". טראמפ השיב: "לא, אני לא אומר זאת כלל". אך בינתיים אין כל עדות לכך שארצות הברית לוחצת את הסעודים בנושא זה.

המציאות הקשה

עכשיו נשווה את דבריו של טראמפ למומחה הבלתי מעורער ב'ריאל פוליטיק', ריצ'ארד ניקסון. לאחר הטבח בכיכר טיאנאנמן בשנת 1989, ניקסון – אז אזרח פרטי – כתב למנהיג הסיני דנג שיאופינג מכתב בו נקט עמדה בלתי מתפשרת: "תמיד האמנתי שמדיניות של אומה צריכה להיות מוכתבת לא על ידי ידידות רכה, אלא על ידי המציאות הקשה".

ניקסון חזר על קביעתו באמונה שעל יחסי ארה"ב וסין "להביא תועלת רבה אסטרטגית לשתי המדינות", והייתה לו גם עצה נחושה למנהיג דנג:

זה חיוני ביותר שצעדים יינקטו עתה כדי להחזיר את סין למקומה הראוי כחברה מתורבתת בקהילה העולמית. תהא זו טרגדיה אם סין תמשיך להיראות כדבר מדכא השייך לתקופה אפלה מהעבר"

אלו צעדים? ראשית כל, שיחרורו של הפיזיקאי מתנגד המשטר פאנג ליז'י. שנית, "מתן חנינה לאלו שהפגינו בצורה שלווה … בעיקר סטודנטים". הצעד השלישי בו נקב ניקסון היה הבטחה לעתידה של הונג קונג. כמה חודשים לאחר מכן, ביוני 1990, פאנג ליז'י ומשפחתו הורשו לעזוב את סין וקבוצה של מתנגדי משטר שוחררה לחופשי. ייתכן ועצתו של ניקסון, שנוסחה לא כלחץ הומניטרי אלא כריאליזם פוליטי קר, עשתה את שלה.

עולם אכזר

זהו הדבר לטעמי שחסר במדיניות הממשל הנוכחית כלפי ערב הסעודית. ניקסון לא הניח שהאפשרויות הן הכל או לא כלום – לאמץ את סין או לחתוך את יחסים. בדומה לכך, אם עמדת ממשל טראמפ הינה שאל לנו לנתק יחסים עם ערב הסעודית (עמדה לה אני שותף), אז הצעד הבא הוא לא לאמץ אותה אלא לעשות מה שניקסון עשה: לציין בפני הסעודים מה עליהם לעשות כדי שלא יראו "כדבר מדכא השייך לתקופה אפלה מהעבר".

שילחו את שר החוץ הסעודי כדי לתקן את הסוגיה עם קנדה; נסו למצוא דרך לשחרר את הבלוגר ראיף באדאווי ואת המפגינות הסעודיות שנראה שעברו התעללות קשה מאז מעצרן; אחדו מחדש את מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ. בהצהרותיו הפומביות טראמפ לא עשה זאת וכמוהו גם לא מזכיר המדינה פומפאו, שבחזרה על דברי הנשיא אמר:

זה הוא עולם אכזר ונוראי שם בחוץ, המזרח התיכון בפרט. ישנם אינטרסים אמריקאים חשובים: לשמור על העם האמריקאי בטוח, להגן על אמריקאים … זו היא מחויבותו של הנשיא – וגם של מחלקת המדינה – להבטיח שנאמץ מדיניות שתרחיב את הביטחון הלאומי של אמריקה"

קשה להתווכח עם הצהרה כזו, אך החלק הנותר של מדיניות ה'ריאל פוליטיק' חסר: כיצד נשתמש ברגע זה על מנת ללחוץ על הסעודים לעשות כמה דברים שאנו צריכים שהם יעשו, למען האינטרס הלאומי שלנו.

היוצא מן הכלל, היא גישתו של טראמפ לתימן. מאז הריגתו של חאשוקג'י, ממשל טראמפ נקט עמדה פומבית תקיפה בהרבה בדרישה לנקיטת צעדים שיובילו להפסק הלחימה, בנוסך להפסקת התדלוק האווירי האמריקאי שסופק למטוסי קרב סעודים.

יחד עם זאת חשוב לציין כי לא הנשיא ולא שריו הבכירים מחויבים לפרוש את דרישות אמריקה בפומבי, אם דבר זה יערער על יכולתנו להשיג יעדים אלו. מכתבו של ניקסון לדנג היה פרטי ודבר קיומו לא היה ידוע במשך שנים. עלינו לקוות שגם ממשל טראמפ מנסה בערוצים פרטיים לדרוש מחיר בעבור התמיכה הפומבית שהוא מעניק ליחסי ארה"ב-סעודיה.

איני דוגל בגישת ה'ריאל פוליטיק' הטהורה, מכיוון שאני מאמין שהיסוד המוסרי במדיניות החוץ של ארה"ב הינו קריטי להצלחתה ולעמידתנו בעולם. אך אם הממשל החליט על גישה מציאותית, עליו ללכת עד הסוף: דרישת מחיר בצורת פעולות סעודיות בעבור התמיכה שאנו מעניקים. תהיה זו, אם נשתמש במילותיו של ניקסון, "המציאות הקשה".

אליוט אברמס הוא עמית בכיר במועצה ליחסים בינלאומיים, ושימש בעבר כסגן היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב. הטור פורסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: גידי גולן.