קריסה ידועה מראש: החילוץ הממשלתי לחברת GM רק דחה את הבלתי נמנע

חברת 'ג'נרל מוטורס' (GM) חלקה לאחרונה חדשות רעות: היא הודיעה על סגירת חמישה מפעלים בארה"ב וקנדה, צמצום של 15 אחוזים מכוח העבודה שלה (ו-25 אחוזים מדרג ההנהלה), ויציאתה למעשה משוק המכוניות המשפחתיות על מנת להתרכז כמעט לחלוטין במשאיות וברכבי פנאי-שטח. הנשיא דונלד טראמפ התעצבן, אך GM משכה בכתפיה. העובדות הן העובדות.

לפני כעשור נחלצה ממשלת ארה"ב לעזרת החברה הקורסת והעניק לה חבילת הטבות ומענקים בשווי 11.2 מיליארד דולר. מה קיבלו משלמי המיסים האמריקנים בעבור החילוץ הנדיב הזה? עשר שנים של עסקים כרגיל, ולקח אחד יקר במיוחד: חילוצים לא עובדים.

עזבו לרגע את העיוות המוסרי, הקרוניזם, וכל שאר השחיתות הבלתי-נמנעת המלווה עסקאות מיליארדים בין עסקים גדולים לממשלה. השאירו בצד את כל השאלות האתיות והתמקדו במנגנון: עסקים כגון GM נכנסים לצרות כלכליות לא בגלל אירועים חד-פעמיים בסביבה הכלכלית הרחבה, אלא משום שהם כל כך חלשים כעסקים שהם אינם יכולים להחזיק מעמד בפני אירועים כאלה.

תחום מכוניות הסדאן של GM הינו חלש, משום שמכוניות הסדאן של GM הינן חלשות: כמעט כל דגמי מכוניות הנוסעים הנמכרות ביותר בארה"ב מיוצרות על-ידי טויוטה, הונדה וניסאן. שוק הרכבים הזולים והבינוניים נשלט על ידי אסיה, והקצה הגבוה של השוק נשלט על ידי אירופה: מרצדס, אאודי ו-BMW.

GM אינה יכולה להתחרות עם דגמים כמו הונדה סיביק או אאודי A7 מבחינת תמחור. לצרכנים יש העדפות ברורות, והם לא קונים את מה שחברת GM מוכרת. החברה נכשלה גם בשוק הרכבים החשמליים ובשוק ההיברידי. למעשה, חברת GM אינה בדיוק תאגיד דינמי וחד מחשבה.

אפקט הדומינו או אפקט הפחד

המצב נראה עגום עבור GM, לפחות בכל הקשור לתחום מכוניות הנוסעים. לחברה יש פעילות בריאה יותר במכירות של משאיות ורכבי פנאי ושטח, עסק שבו היא תרכז את כל משאביה – כפי שהייתה אמורה לעשות כבר מזמן. אך מדוע לא עשתה זאת עד עכשיו?

זה קרה מפני שאנחנו – אני ואתם, פראיירים שכמותנו – שילמנו להם לא לעשות זאת. בזמן המשבר הפיננסי של שנת 2008, נאמר לנו בפשטות שאנו חייבים לחלץ את ג'נרל מוטורס מכיוון שאם לא נעשה זאת, הדבר יוביל לקיצוצי משרות נרחבים במשק ומפולת של עסקים כושלים בזה אחר זה.

אך קיצוצי המשרות היו מגיעים בכל מקרה, השאלה הייתה רק מתי: לשלם לאנשים בשביל שייצרו דברים שצרכנים לא באמת רוצים אינו נחשב למודל עסקי בר-קיימא. ישנה מציאות מסויימת שאי אפשר להיחלץ ממנה בעזרת עוד מענקים.

גם ממשלת ארה"ב הופחדה כל הדרך לעבר החילוצים הללו. כל המומחים לכאורה טענו שאם חברת GM תיפול, היא תגרור את כל תעשיית הרכב האמריקאית איתה, ושהתרסקותה תגרום לפגיעה בתעשיית הרכב כולה ולכן חובה למנוע זאת בכל מחיר.

עובדה זו לבדה הייתה סיבה מספקת כדי לפרק את חברת GM, ולא לארגן מחדש במצב של פשיטת-רגל את מה שרק עתה התבשרנו עליו כאיום מערכתי ליציבותה של כלכלת ארה"ב. אך תעשיית הרכב האמריקנית לא הייתה נופלת בכללותה, רק החלקים ממנה שלא היו רווחיים. ישנם מיליארדים על גבי מיליארדים של דולרים שניתן להרוויח ממכירת משאיות ורכבי פנאי ושטח, וחברת GM יודעת איך לעשות זאת. אם היא לא תעשה זאת, מישהו אחר יעשה.

בשנים האחרונות היינו כבר עדים לכך שיצרני הרכב האמריקנים צמצמו פעילות בתחום רכבי הנוסעים. בקרוב מאוד לא תוכלו לקנות סדאן מתוצרת פורד בארצות הברית, אך תוכלו לעשות לעצמכם טובה ולקנות טויוטה קאמרי במקום. "אך מה עם מקומות העבודה שלנו?" יטענו הפטריוטים-לכאורה. ובכן, הטויוטה קאמרי מיוצרת בקנטאקי, ולפחות על פי הפעם האחרונה שבדקתי, מדינה זו עדיין נמצאת באיחוד.

לדחות את יום הדין

הדבר זהה ונכון גם לאותם בנקים שחילצנו. אותם מוסדות "גדולים מדי מכדי ליפול" הם עתה גדולים מתמיד, בעוד לחץ רגולטורי ותחרות רגילה מעודדים מיזוגים במגזר השירותים הפיננסים. האם מישהו באמת חושב שהנוהג של הלוואת כסף בעבור ריבית – מודל עיסקי עתיק מספיק בשביל שיהיה צו תנ"כי כנגדו – היה פוסק אם היינו נותנים לחצי תריסר בנקים לקצור את שזרעו?

ברור שהיה מתרחש שיבוש במערכת, אך הנה הימור בטוח: השיבוש הזה יתרחש בכל מקרה, מכיוון שלא פתרנו את הבעיה. חילוצים אינם פותרים את הבעיה מכיוון שגם הסובסידיות אוזלות לבסוף. במקרה הטוב, חילוצים רק דוחים במעט את יום הדין.

עסקים גדולים וזרועות הממשלה חולקים המון במשותף: האתגר שבניהול מורכבות דרך ביורוקרטיה, התרבות התאגידית, פוליטיקה פנימית ובעיית המנהל-סוכן. לעיתים, הם גם מתמודדים עם בעיות אלו בצורה דומה להפליא: על ידי כך שהם משכנעים אותנו שהם כל כך גדולים וחשובים שלא נוכל להסתדר בלעדיהם.

אך לא כך הדבר. אם אתם לא יכולים לרכוש קאדילק שחורה ומדליקה, הג'נטלמנים החרוצים משטוטגרט מוכנים לטפל בכל צורכי הרכבים המפוארים שלכם, בזמן שעמיתיהם באלבמה יטפלו בצורכי מכוניות הנוסעים הצנועות שלכם. תמיד ימצא איש עסקים שיהיה מוכן ומזומן למכור לכם את המכונית הטובה ביותר שיוצרה לטענתו, בעוד מיליון נהגים של אפליקציות 'אובר' ו'ליפט' עוזרים לעירוניים רבים להבין שהם כלל לא צריכים מכונית.

אמצעי או מטרה

הלוואות היו קיימות לפני ג'יי. פי. מורגן והן עדיין יתקיימו הרבה אחרי בנק השקעות כזה או אחר, והנה משהו שאולי אתם לא יודעים: "גדולים מדי מכדי ליפול" אינה בעיה שהזדחלה לעברנו רק בשנת 2008. ה'וול סטריט ג'ורנל' כתב על הנושא כבר בשנת 1983, כאשר זיהה אחד-עשר מוסדות פיננסיים גדולים אשר הממשלה הפדרלית לא תתיר להם ליפול.

מדוע לא עשינו דבר? אף אחד לא רוצה לזעזע את הסירה בזמנים טובים. ובזמנים רעים, פוליטיקאים פוחדים מאיבוד מקומות עבודה עד כדי כך שהם ינטשו כל עקרון והגיון גם יחד כדי למנוע זאת מלקרות או לעצור את זה כאשר זה כבר מתרחש. בטווח הקצר, זו אולי פוליטיקה טובה אך בטווח הארוך, זו מדיניות גרועה.

משרות אינן מטרה – משרות הן אמצעי, הדרך בה מכוניות מיוצרות, עופות נמרטים וקוד תוכנה נכתב. זה לא כיף לאבד מקום עבודה, וזה יכול להפוך את חייך מקצה לקצה: הייתי בעברי עורך עיתון, מה שאומר שהייתי אחראי לצמצום נרחב בכח העבודה לפני שגם אני עמדתי בפני הגיליוטינה.

אנחנו עוסקים יותר מדי בהוצאות סוציאליות נרחבות המעודדות אנשים לא לעבוד, כאשר כדאי שנוציא חלק מזה בניסיון לעזור לאנשים לעבוד, למשל על-ידי מתן חלק מהבטחת הכנסה כסיוע למעבר למקומות אחרים בהם יש תעסוקה. אך מתן כסף לחברות בצורה של חילוצים או תמריצים שונים בתמורה "ליצירת מקומות עבודה" היא עסקה שהפסד בסופה. השוק קובע אלו משרות שווה לאייש ובאיזה מחיר – ושום פוליטיקאי אינו בעל עוצמה לשנות זאת. זו המציאות.

לא למדנו מאומה

בעשור שעבר מאז המשבר הכלכלי, לא למדנו מאומה. השיעור שהיינו אמורים ללמוד – לתת לעסק להיות עסק ולממשלה להיות ממשלה – נראה עתה מעבר לדמיוננו הפוליטי. שמאל וימין גם יחד, שבויים חלקית או במלואם בפנטזיות של פרוגרסיביות ניהולית וניאו-מרקנטיליסטית.

השמאל מדמיין שוושינגטון יכולה להכווין בחכמה את שוק העבודה, בעוד רבים בימין נופלים לרעיונות של פרוטקציוניזם, "מסחר מנוהל" ורווחה תאגידית לכולם, החל מבואינג ועד לפוקסקון. לא משנה כבר אם כל זה נכון או לא נכון – "הריאליסטים" הפוליטיים שלנו לא דואגים אודות דברים כאלו יותר. זה לא יביא אותנו למה שנרצה: עולם עם כל היתרונות של דינמיות כלכלית וכל הנוחיות שבקבעון.

כל מי שראה מה נהיה ממכונית השברולט מאליבו יודע בעמקי נפשו – חברת GM תמיד תאכזב אותך, בין אם תהיה מושקע בה בכמה אלפים או בכמה מיליארדים.

הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: גידי גולן