כל נשיא רפובליקני שהושמץ ללא הרף במהלך כהונתו זוכה עם פרישתו ליחס חיובי ומלטף, במטרה להציג את יורשיו באור רע
כאשר רונלד ריייגן נבחר לנשיאות ארצות הברית בשנת 1980, רבים בתקשורת ראו בו קיצוני מסוכן. כמה כתבים הזהירו כי הוא הולך לפתוח במלחמה גרעינית, ובדרך להרוס גם את הכלכלה. בטח לא כמו הג'נטלמן המתון שהיה הנשיא לשעבר ג'רלד פורד.
אבל כשהגיעה שנת 1989, בתקשורת כבר אהבו לזרוק לאוויר את המושג החדש: "Reaganesque". רייגן הפורש הפך לפתע, כאשר הוא כבר אינו בעמדת כוח, למדינאי מכובד ובכיר – בדיוק ההפך מסגנו המתון והאהוד לשעבר ג'ורג' בוש האב, שהומצא מחדש כרפה שכל בהשוואה לרייגן.
השינוי החד הזה החל כבר בשנתו האחרונה של רייגן כנשיא. בשנת 1987, המגזין 'ניוזוויק' הציג בעמוד השער סיפור על בוש שהתמודד אז על תפקיד המועמד לנשיאות שירש את רייגן. הכותרת זעקה: "להילחם בגורם הרכרוכיות".
"רכרוכי" הייתה דרך קצת מוזרה לתאר אדם שבגיל 20 השתתף במשימות טיסה מסוכנות במלחמת העולם השנייה, מטוסו הופל והוא כמעט נהרג. למרות זאת, במגזין טענו כי בוש נתפס כ"לא חזק או קשוח מספיק עבור האתגרים של החדר הסגלגל".
מן הרגע שנבחר לנשיא, בוש האב זכה לשלל עלבונות מן התקשורת. הוא תואר כמחרחר מלחמה, כיורם בכיין, וכמי שהיה רוצה להידמות לרייגן אך לא יגיע לקרסוליו. לאחר שלא הצליח להיבחר מחדש והפסיד לביל קלינטון ב-1992, זכה ליחס מבטל של נשיא כושל.
אבל עם תום שתי הכהונות של קלינטון וכאשר ג'ורג' בוש הבן הפך לנשיא ב-2001, המוניטין של אביו שוקם באורח פלא. הבוש הטוב והזקן, כאשר כבר אינו בעמדת כוח, שימש כהשוואה כדי להמעיט בערכו של הבן – הבוש הרע ובעל הכוח. פרשנים התרפקו בערגה על בוש האב המיושב והנבון, בעוד בנו הנשיא החדש תואר כשחצן ופזיז. הבוש הראשון הפך פתאום למתון ושקול, הבוש השני היה לקיצוני.
תהפוכות הגורל
במשך כל שמונה השנים של הנשיא הדמוקרטי ברק אובמה, ג'ורג' בוש הבן, כעת כבר בפנסיה, הותקף ללא רחמים. סופת ההוריקן קטרינה הייתה אשמתו הבלעדית, כמו גם המשבר הכלכלי הגדול של 2008.
ואז, בהיפוך גורל מפתיע (או שמא כבר צפוי) קיבלנו בוש חדש ושונה לחלוטין ב-2016. שמונה שנים לאחר שעזב את הבית הלבן, זכה בוש הבן (כמו כל הנשיאים הרפובליקנים שקדמו לו כולל אביו) לשינוי תדמית מדהים בתקשורת.
מי שבעבר תואר כנשיא כושל מותג מחדש באור חיובי על ידי עיתונאים, והכל כמובן בניגוד לאסון שהוא דונלד טראמפ. לפתע בוש הבן זכה לשבחים על מתינותו, ומי שבעבר תואר כפושע מלחמה וגזען חדל אישים, הפך לזקן חכם. בהשוואה לטראמפ, שני הבושים הוגדרו כמי ששלטו בחמלה ואיחדו את העם.
לפתע לא שמענו עוד ביקורות על הטעיות בדיבור של בוש הבן. הן היו לא יותר מעבירה קלה לעומת הסגנון הפומפוזי של טראמפ. בוש האב ובוש הבן, שבזמן כהונתם נתפסו כנשיאים מהגרועים בהיסטוריה, פתאום לא היו רעים כל כך אל מול טראמפ הנורא.
נוסחת הפלא
אז מדוע התקשורת מתעבת כל כך נשיא רפובליקני בזמן כהונתו, ורק לאחר מעשה ממציאה אותו מחדש כמי שלא הוערך מספיק? אדם ציני היה יכול להגיד שהתופעה הזו לא מתרחשת בגלל ניתוח הוגן או השוואת הישגים כנשיא. במקום זאת, התסריט עובד ככה:
כאשר נשיא רפובליקני מפסיד בבחירות או פורש לאחר שתי כהונות והוא מוחלף על ידי ליברל דמוקרטי – המוניטין שלו נמצא ברצפה.
אבל ברגע שנשיא רפובליקני חדש נכנס לתפקיד, שמו של הנשיא הרפובליקני הקודם זוכה לניקוי נמרץ והופך לדוגמה ומופת למדינאות, בדיוק ההפך מהמפלצת הנוכחית בבית הלבן. וכך, על ידי הגדרה מחדש של הנשיאים המושמצים מן העבר, כל נשיאות רפובליקנית עכשווית נתפסת תמיד כאסון לאמריקה כולה.
כאשר נשיא שמרן זוכה לכוח כדי לקדם את מדיניותו השמרנית הוא מתואר בתקשורת כשטן, בהשוואה כמובן לנשיאים השמרנים הקדושים שקדמו לו. כאשר הוא פורש, הוא כבר לא נמצא בעמדת כוח לעשות שום דבר.
שבו בשקט
זאת גם דרך מתוחכמת לשמור על נשיאים רפובליקנים לשעבר שקטים ונחמדים. נשיאים דמוקרטים לשעבר מעולם לא טרחו לשמור על שקט בפרישתם. ג'ימי קרטר, ביל קלינטון, ברק אובמה – כולם המשיכו לתת את פרשנותם על המצב גם הרבה אחרי שיצאו מן החיים הפוליטיים.
לעומת זאת, מקביליהם הרפובליקנים כמו פורד, רייגן ושני הבושים נכנסו כולם לעמדת המדינאי השקט שלא מזוהה עם מפלגה מסוימת. בדרך הזו, הם זכו לבסוף לכך שתקופת נשיאותם עברה הערכה מסתורית מחדש והפכה לפתע לטובה בהרבה מזו של הנשיא הנוכחי.
אז זוהי אם כן הנוסחה הקבועה של התקשורת הפרוגרסיבית. נשיאים לשעבר שנחשבו לאיומים ונוראים, תמיד יזכו לשיפוץ תדמיתי כדי להציג את יורשיהם הלא-יוצלחים באור גרוע. ככל שהנשיא הפורש ישמור על דממת אלחוט, כך השיקום שיעבור יהיה מהיר יותר.
פרופ’ ויקטור דיוויס הנסון הוא סופר ומרצה להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד. הטור התפרסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘. מאנגלית: אמיר לוי.
מתברר שאין בנמצא זן של שטיפת מוח בולשביקית שאפשר לרשום עליו פטנט בארצות הברית מבלי שנוסה קודם בישראל. גם כאן שוטפי המוחות המקצועיים "מתגעגעים" לשמיר ולבגין כשנתניהו ראש הממשלה, ותמיד "מתרפקים" על מנהיגותם של מנהיגי הימין שכבר אינם כדי להשניא ולהמאיס מנהיג ימין אפשרי או פוטנציאלי, אבל מי שעדיין זוכר לא יכול לשכוח איך בזמן שהמנהיגים ה"נוסטלגיים" האלה שלטו השמאל עשה להם את המוות. למנחם בגין, שאותו הם היום מהללים, ישבו הבולשביקים מתחת לבית וספרו את החללים במבצע שלום הגליל. השמאל קיצר את חייו והיום הוא יקירם.
http://www.forum-nd.com/Article.aspx?guid=5aeb9968-e999-40ac-9819-f5e1a88d7103
http://103fm.maariv.co.il/programs/media.aspx?ZrqvnVq=HDJDDM&c41t4nzVQ=FGL
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-124403-00.html
זה התחיל עוד הרבה קודם, למשל 1933, בן גוריון קורא לז'בוטינסקי – ולדימיר היטלר.
ולדימיר היה שמו הרוסי ולא היהודי, וללדימיר (זאב) ז'בוטינסקי.
גורג בוש היה נידמה לי ראש סי איי איי. מלא מידע מחריד מזעזע עליו ביוטיוב. יש אחת ניפלאה קיי גריג שנותנת שבע שעות ניפלאות סיפור של הדרדור הנורא של העולם הזה זוועה שלא תתואר. הביון האמריקאי כח הרס עצום פקטורי בארצות הברית .גם בוש עצמו הסיפורים עליו על המישפחה על מישפחת קלינטון. גם על בתי המלוכה מלא אופל מלא דברים נוראים. הכל במדייה מפוברק אף פעם לא יספרו לך את האמת. תיכנות מטורף שמחליף חדשות אמת. חברים אמריקה שבויה בין חגורת החנק של הנחש הקדמון. חבל שאי אפשר להעלות את התמונה הנוראה הניפלאה שמספרת הכל. לכו ליראות את השיר של קופרהרד – לונג ווי פרום הום. הרחק מהביית זה ביוטיב. תמונה או ציור מזוויע מחריד. נחש גן העדן הנחש הקדמון נחש החטאים פניו מולך עיניים מצומצמות מלאות זעם נורא ניביו חשופים ובין פיתוליו קפליו מציצים קצוות של הדגל האמריקאי קצת פסים כוכבים. כמה הם חכמים שם בדרום בחגורת התנך. ממש נביאים. השיר כולו רקוויאם יללות נוראות על אמריקה. התמונה כואבת מזעזעת נוראה כה עצובה. אבל זוהי אמריקה היום. אני כה אוהבת את העם גם היום. דמעות בעיניים והמון צער. אבל בסופו של דבר החכמים האלה מחגורת התנך הרי מאמינים באל. כל הזמן המילה לורד בשירים שלהם. מייללים לו בוכים ליפעמים מיתווכחים כועסים. מזכיר את גיבורי התנך חחחח. אבל הם תנכיים עיבריים מאמינים בו בתנכי. אז הנחמה שלהם ושלי שמי שיחליף את אמריקה זה אבינו אלוהים כך שאין מה ליכעוס. מי יוכל לעמוד מולו.
המכתם המזוויע "ולדימיר היטלר" הופיע לראשונה (למיטב ידיעתי) בעתון "דבר" מיום 21 במרץ 1933
תחת הכותרת "נגד מפירי השביתה בפתח תקוה (נאומים באספה בבית העם בת"א בשבת, 18 בפברואר)".
מעניין אם הנוסחה הזאת תעבוד גם במקרה של טראמפ. קשה לי להאמין שאחרי הפרישה
שלו ולקראת נשיא רפובליקאי חדש, התקשורת תשקם את התדמית שלו. הם שונאים אותו יותר מדי.
יש מצב שזה לא יקרה עם טראמפ ולא בגלל ששונאים אותו יותר מדי (גם את בגין שנאו יותר מדי) אלא בגלל שטראמפ באופי שלו יישאר אישיות פוליטית שלא תשתוק גם אחרי תום כהונתו, ולפי המאמר , התנאי להפוך לאדם גדול בתקשורת האמריקנית עבור רפובליקנים (ועבור רפובליקנים בלבד) זה לסתום את הפה עם תום כהונתך ולהפוך לממלכתי (מה שלא כל כך מתאים לטראמפ).
לפני קצת יותר משנה פרסמתי מאמר דומה אבל בקשר לפוליטיקה אצלנו בארץ: "השמאל יתגעגע לנתניהו". אם הייתי כותב את המאמר היום, הייתי מציין גם את קיצור המלחמה האחרונה למרות הביקורת מימין כדוגמא לשיקול הדעת והמתינות של נתניהו (לדעת השמאל העתידי) כסיבה נוספת לגעגוע העתידי שלו לנתניהו. http://www.news1.co.il/Archive/003-D-124403-00.html
ההבדל המרכזי הוא שהשמאל בישראל הוא יצור מוחלש וחסר כוח. למי אכפת מאיזה מאמרון ב"הארץ"? בארה"ב לעומת הזאת, השמאל הוא יצור אדיר ורב כוח שמייצג כמעט את רוב האוכלוסיה אם לא את רובה. בנוסף, בעוד השמאל הישראלי הולך ומתכווץ, השמאל האמריקאי הולך וגדל עם כל מהגר מהעולם השלישי שחוצה את הגבול ובסופו של דבר מתאזרח.
אין סיכוי עכשיו שאוריאל יזהה אותי עם השם החדש.
המהגרים לארה"ב שמרנים יותר מהאוכלוסיה הכללית.
טראפ עצמו צאצא למהגרים ונשוי למהגרת.
להגיד שהמהגרים יתמכו בשמאל בארה"ב זה כמו להגיד שהעולים מצרפת בגלל שהם בעלי רקע מרוקאי ושהעולים מרוסיה שהם מעורבבים עם לא יהודים יתמכו במפלגות הערביות ו/או במרצ.
כולם ציפו שבפלורידה טראמפ יפסיד כי יש שם מלא היספאנים וטראמפ יצא נגד ההגירה הלא חוקית ממקסיקו.
אבל אז הסתבר שההיספאנים של פלורידה הם קובאנים והם בארה"ב בצורה חוקית והם תמכו בטראמפ.
ההגירה הבלתי-ליגלית תהרוס את ארה"ב – הגדרות נהרסו והבית פ-ר-ו-ץ.
המהגרים הבלתי חוקיים יביאו אתם את השפה והתרבות הפרימיטיבית, הדרום-אמריקאית.
הקורבן,נושא הקנאה והשנאה הגזעית – יהיה האדם הארופאי, הלבן השנוא שעומד להיעלם.
ארופה כבר חוסלה, ואין פוצה פה ומצפצף. האדם הלבן מרגיש רגשי אשמה ומתנצל.
הנוער, קורבן שטיפת המוח של מערכת החינוך – מבולבל ושותק.
@בתירושלים היקרה,
תגובה נהדרר, אחת הטובות שראיתי אי פעם ב"מידה". גם אני לא פעם מגיב כאן על מה שאפילו "מידה" מפחד לדבר: השמאל העולמי (והישראלי, שבינו לבין השמאל העולמי אין שום הבדל) הפך לתנועה אנטי לבנה – השואפת להשחים (TO BROWN-OUT) מדינות בעלות רוב לבן.
המדהים הוא שאלה השואפים לכך הם ברובם לבנים. חלקם אומרים את זה בגלוי – הם מייחלים לרצח-עם של לבנים (הנה כאן https://www.breitbart.com/politics/2016/12/25/drexel-univ-professors-christmas-wish-want-christmas-white-genocide/ )
אבל רבים אחרים פועלים לשנות את המאזן הדמוגראפי בארצות מפותחות, בתנאי שיש בהן רוב לבן (אין שום תנועה שנלחמת למען הגירת אפרקאים ליפן, למשל, או לקוריאה, או לסין – רק לארצות "לבנות") ואת הרוב הזה מנסה השמאל העולמי לשבור. והשמאל הוא תופעה לבנה ברובה המכריע.
זוהי אובדנות – כמו שהשמאלן הלבן יודע (הם לא אידיוטים) שאם יציף את ארה"ב באפריקאים, תוך דור-שניים תהפוך ארה"ב ל SH!THOLE COUNTRY, אבל עדיין הוא נלחם בשן ועין נגד החומה של טראמפ – כמו שאגב נלחם השמאל הישראלי נגד הגדר בסיני!
והשמאל ("השאול") הישראלי יודע שאם חו"ח תתקיים משאלתו שמדינת ישראל תחדל מלהיות כמדינה מערבית, השמאלן יודע שהוא ובני משפחתו יישחטו באכזריות נוראית. הוא יודע זאת, הוא לא אידיוט. ולמרות זאת, הוא תומך בהבאת אפריקאים כדי לקרב את המהפך הדמוגראפי.
למה "מידה" לא דן בדברים כאלה? גם הם פחדנים.