הפגנה, לא חשוב על מה

כל ישראלי שעוקב אחר האירועים האקטואליים בשנה האחרונה היה יכול להבחין בתופעה מעניינת. נדמה כי כמעט כל מהדורת חדשות או כותרת ראשית של עיתון זעקו בתדירות מדאיגה על "מחאה" כלשהיא. פעם זו מחאת הלהט"ב, פעם זו הפגנת הדרוזים, עצרת החרדים, זעקת הנכים או שביתת הנשים – לפחות בדבר אין מחסור בארצנו.

אמנם לרוב השתתפות בהפגנות המוניות כוללת בעיקר בגדים ספוגי זיעה ומחנק מעשן סיגריות, אך תרבות המחאה היא אחת הדרכים החשובות בה אנשים מגלים מעורבות בתהליך הפוליטי ומשמיעים את קולם.

אנשים רבים מגיעים להפגנה בנושא כלשהוא, פוגשים חברים, נושאים שלט או שרים שיר וחוזרים לביתם. אך ההפגנה כשלעצמה היא אינה סוף פסוק, אלא אירוע שאמור לסמל התחלה של תהליך. השינוי האמיתי מתרחש לא דרך התאספות בכיכר או חסימת כביש ראשי, אלא כאשר אתה מפשיל שרוולים, ניגש לעניין בנחישות ומראה מעורבות אמיתית.

כמובן שלהפגנות ומחאות היה תפקיד חשוב ולרוב חיובי בתהליכים חברתיים בארץ ובעולם. חוקים נחקקו, אחרים בוטלו, ויש אפילו מדינות שנולדו מתוך תנועה שהחלה בהפגנות. מחאות ציבוריות היו ועודן מקור להשראה עבור רבים המבקשים לשנות את חייהם, אבל במרבית המקרים בהם הפגנה הובילה לשינוי אמיתי היא הייתה רק הצעד הראשון.

הסיבה לכך היא שגם להפגנות יש גבולות. מחאה רחבה יכולה להיות טובה כדי להעלות נושא מסוים לשיח הציבורי, אך בכל מחאה כזו מגיע שלב בו יש להתמקד פחות בצעידה ברחובות ויותר בארגון משמעותי של השפעה על מוקדי הכוח. בסופו של דבר, כדי למצוא פתרונות אמיתיים לבעיה וליישם אותם צריך להיפגש עם האנשים המתאימים ולא שוב עם החברים בכיכר.

מחאה לבדה אינה ניצחון

מה שקורה בישראל בשנה האחרונה לא עונה לדפוס הזה. מפגיני ישראל, בתשוקתם הרבה לסוגיות הקרובות לליבם, מאמינים שהטקטיקה של מחאה לשם מחאה יכולה לבדה להוביל לניצחון. עבור רבים מהמפגינים, ההפגנה עצמה הפכה לחשובה יותר מאשר המטרה אותה היא אמורה לקדם. אך התקדמות כזו לא תתרחש רק משלטים וצעקות, אלא דרך שילוב של דו שיח אמיתי ורצון להשתתף בתהליך האזרחי.

צעדים כאלה יכולים לכלול עצומות, מכתבים והצעות לנציגי הציבור ברשות המקומית או הלאומית, ארגון של החברים או השכנים לקבוצת פעולה, או אפילו התמודדות בבחירות.

במקרים רבים בהם חזינו בישראל לאחרונה, המחאות הגדולות היו מבוססות בעיקר על רגש ורטוריקה משלהבת, ופחות על עובדות ומידע מבוסס. לעתים נראה שהעובדות לא משנות כלל, וכל מי שמעז לציין זאת מורחק מיד משורות המהפכה. גם הרצון לצאת ולהפגין מדי שבוע על כל דבר ועל כל נושא בעולם, פוגם במידת מה באפקטיביות המחאה ועלול לעורר תגובת נגד. בשלב מסוים, לנהגים שתקועים בכביש החסום כבר לא אכפת על מה מוחים היום, במיוחד כאשר מדובר בנושאים חשובים שאמורים להיות בקונצנזוס אך מנוכסים בלעדית לתנועה פוליטית כזו או אחרת.

רק יצירת חזון כולל לתנועת מחאה יאפשר לה להותיר השפעה לטווח ארוך, מעבר להפגנה הקרובה במוצ"ש. מי שאכן מחויב לשינוי אמיתי חייב להבין זאת, לעבוד למען המטרה ולא להסתפק בפיתוי של עוד ערב שירים בכיכר.